בחזרה לרומניה
לפני 34 שנים ברחה ג'יטה מונטה מרומניה, ונשפטה בהיעדרה ל-15 שנות מאסר. השבוע היא חזרה לשם עם "הקאמרי" וגילתה מחדש את התרבות שאבדה לה.
34 שנים לא דרכה רגלה של השחקנית ג'יטה מונטה, מכוכבות תיאטרון "הקאמרי", על אדמת רומניה בה גדלה והתחנכה. השבוע היא חזרה לבית הולדתה יחד עם ההצגה "אשכבה", במסגרת מסע הופעות קצר שערך התיאטרון ברומניה, עם ההצגה האחרונה שביים חנוך לוין לפני מותו.
את המסע פתחה הופעה מוצלחת בפני כ-400 איש בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי סיביו. אמש (ג'), בהופעה מרשימה ומרגשת שנערכה בתיאטרון הלאומי הרומני בבוקרשט בפני כאלף איש ובנוכחות נשיא רומניה, יון איליאסקו, סיכמו אנשי "הקאמרי" ביקור מיוחד ומוצלח.
עבור מונטה זה היה מסע מרגש במיוחד. מרומניה היא ברחה בצעירותה ונשפטה, בהיעדרה, ל- 15 שנות מאסר בעוון בגידה ועריקה. במהלך ההצגה היא הפתיע את הקהל ברומנית מושלמת כששרה שיר ערש נוגע ללב. "התיאטרון הזה היה חלומו של כל שחקן מתחיל ברומניה", אומרת מונטה בראיון מיוחד ל-ynet, "החלום היה להגיע ולעבוד על אחת הבימות בעיר הבירה. זה לא היה דווקא המקום הכי טוב, עם הרמה הכי גבוהה ועם התעוזה האמנותית הגדולה ביותר – אבל זו היתה הבמה עליה שיחקו כל השמות הגדולים של התיאטרון הרומני. זאת יוקרה גדולה. אדם צעיר רצה להגיע לכותרות ולשחק על הבמות האלה, בבוקרשט, עם כל המי ומי בתיאטרון הרומני".
יצא לך לשחק בתיאטרון הזה לפני שעזבת את רומניה?
"לא. אבל הביקור בו עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, עשה לי משהו. על דלתות השחקנים מאחורי הקלעים היו רשומים אז השמות שלהם. מדובר בשמות של ענקי התיאטרון הרומני. לצערי, ראיתי עכשיו רק מעט תמונות על הקירות. בסך הכל, הכל נראה קצת מוזנח. יחד עם זאת, כל הסיטואציה הזאת מאוד מרגשת, כי זאת המורשת שלי, במובן התרבותי. רומניה היא המקום שממנו ספגתי את הידע שלי, את מי שאני, את הידע שלי בתיאטרון. היו לי מורים נפלאים כאן, מורים שידעו לגלות את הכשרון הטמון באדם. הם העניקו הרבה מאוד תרבות, ויש לזה משמעות אדירה עבורי. כל הטיול הזה מבחינתי היה טלטלה אחת גדולה".
איך זה שלא חזרת לכאן עד עכשיו?
"אני ברחתי מרומניה בזמנו. הייתי עריקה. לכן, לא יכולתי לשוב, וגם לא רציתי לעשות גלים, כי הוריי ואחי חיו כאן. אחר כך הם עלו, ואני חשבתי כמה וכמה פעמים להגיע, אבל החיים לוקחים אותך לפה ולשם".
את מתגעגעת לרומניה? היא, והתרבות שלה, חסרות לך?
"במהלך השנים נסעתי הרבה לפאריז ולצרפת. אני חושבת שעשיתי את זה בגלל געגועים לבוקרשט, שקראו לה פעם פאריז של המזרח. אני לא אמרתי את זה לאף אחד, אבל זאת כנראה הסיבה שבגללה נסעתי לשם. יש לי הרגשה מאוד מורכבת בקשר לכל העניין הזה, אבל אף פעם לא יכולתי להסביר את התחושה הזאת במילים. לא יכולתי להסביר אפילו לדוב'לה (דוב'לה גליקמן הוא בן זוגה) למה אני מתכוונת, מה אני מחפשת. אי אפשר להסביר דבר כזה לאדם שלא ראה את זה במו עיניו. רומניה העניקה לי הרבה מאוד תרבות, ספרות, אמנות. העולם הפתוח מקדיש היום פחות לעניינים האלה. היום כמעט כל אחד הוא אמן, והגבולות פרוצים. זה לא שזה לא נכון, אבל יש הבדל בין מה שאני עושה למה שאחרים עושים. אותי לימדו מקצוע עם חוקים, כמו שיש לרפואה ולהנדסה".
בין השורות אפשר להבין שיש לך דברי ביקורת לא מעטים על המציאות התרבותית בישראל ועל עולם התיאטרון.
"רומניה של פעם, בעיקר בוקרשט, היתה מלאה בתרבות. לכאן הגיעו שיטות של לי שטרסברג אז, בשנות השישים, וניסינו אותן, עד שזה הפך למגוחך. ואז חזרנו לשיטות הישנות והטובות. המדיניות היתה אלסטית, ואפשר היה לספוג המון, וזה לא קורה במקומות אחרים, וגם לא בארץ. נכון, הכל מגיע, ויש תרבות, אבל הגבולות נפרצו, ואין לאנשים גבולות. האנשים ויתרו על הגבולות בגלל הרדיפה אחר הטפל, שכל כך מושך אותנו. הגבולות האדומים ששומרים עלינו מקפיצות למלכודות, נעלמו, ועל זה נשלם בהמשך. בגלל זה, יש בישראל החמצות, וזה חבל, כי יש פוטנציאל. העולם הפתוח, המערבי, החדש, מקדיש פחות למסורת התרבותית. יש בארץ פוטנציאל מופלא, וצריך לטפח את זה, אבל צריך לזכור שתיאטרון זה לא פופ-ארט. לפחות לא בבסיס שלו. כמו שחנוך לוין אמר: היזהרו מהאמצע, כי הוא יהרוג אותנו".
את מתגעגעת לחנוך לוין?
"לניסים אלוני ולחנוך לוין לא קמו יורשים. תמיד צריך לבנות ולטפח משהו מסביב, אנשים שימשיכו את הדרך המופלאה, ולתקן את הטעויות. כך בונים מסורת. היום בישראל אין בוהמה, היא מתה. פעם אנשים היו נפגשים, שותים, מדברים בפאתוס, ולא על טלויזיה או פוליטיקה. חנוך רצה שנבנה בוהמה. אחרי שהוא מת, נוצר ואקום. יש מחזאים, ועובדים ומנסים כי זה המקצוע. אבל לעתים יש לי הרגשה שהכל בניוטראל, וזה עצוב".
חשבת פעם לחזור ולשחק כאן, על במה רומנית?
"מסקרן אותי לבוא ולעבוד כאן, לשחק שוב ברומנית. אני מרגישה שרומניה היא לא מה שהיתה פעם – וזה מסקרן אותי. אם יזמינו אותי לשחק, אז אבוא. במסע הזה התמלאתי, וגם נפתחתי. אני אדם ביישן באופי שלי, ואני מפטפטת כאן בחופשיות. אני מפטפטת ברומנית וגם בעברית – כי אני מקבלת הרבה כוח, מעין רוח כזאת, כמעט שדית. לכן אני אומרת, שאם הנסיבות יהיו כאלה שאוכל לחזור – אחזור. זה תלוי איזה תפקיד יציעו לי, ומי האנשים שאעבוד איתם".
לפנייה לכתב/ת 
