ייתכן שנולדת מתרומת זרע?

בשבוע שעבר חשפנו ב-ynet בהרחבה את הסכנות והבעייתיות שבתרומת זרע בישראל: לתורמי הזרע נערכות בדיקות מינימליות בלבד לגילוי מחלות ספורות, לא קיימים מנגנוני פיקוח ובקרה יעילים על התהליך וקיימת סכנה מוחשית של גילוי עריות והולדת צאצאים בעלי מומים.

אולם סוגיית תרומות הזרע בישראל כוללת היבט נוסף ומרכזי במיוחד – הצאצא שבדרך וזכויותיו. מיום עיון שנערך בנושא לאחרונה באוניברסיטה העברית, עלתה מסקנה עגומה: בישראל מעדיפים באופן גורף את זכויותיהם של ההורים להורות, ומתעלמים בגסות מזכויותיו של הילד לכבוד ולזהות. כך, למשל, מרבית ההורים ההטרוסקסואלים אינם מספרים לילדם שהוא תוצאה של תרומת זרע, בגלל הבושה מעקרותו של האב (זאת בניגוד לזוג לסביות, שכן משתפות את הצאצאים במקורם הגנטי), וכך, לדוגמה, השמירה הקפדנית על סודיות התורם אינה מאפשרת לצאצא לברר את מקורותיו הגנטיים, גם אם הוא מעוניין בכך בהגיעו לבגרות (זאת בניגוד לתהליך האימוץ).

כך מסבירה ל-ynet ד"ר רות לנדאו, מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית, שאירגנה את הכנס: "המצב הנוכחי בא לשמר את הזכויות ואת האינטרסים של האדם הבוגר. מצד אחד, יש בישראל רצון וצורך חסרי תקדים בעולם להיות הורים, גם אם ההורים אינם ההורים הגנטיים של הצאצאים שלהם. אבל מצד שני, יש פחות מדי חשיבה לגבי הזכות של הילד, שהוא המושא והתוצאה של הרצון הזה בהורות".

"מהי הזהות הגנטית שלו?", היא תוהה. "ילדים משום מה לא נשארים ילדים, ויש להם את הנטייה הזאת לגדול. היום, בגלל ההתקדמות בתחום זכויות האדם, מתפתחת מגמה של שקיפות, בין היתר על רקע המקום המרכזי שהגנטיקה תופסת בחיינו – כבר אי אפשר להתעלם ממנה, גם בגלל החשש שעלולות להיות לצאצא מחלות גנטיות. היבט מאוד מרכזי בעיניי הוא ההיבט הפסיכוסוציאלי – בסיס האמון בין הורים לילדים, שתהיה תקשורת פתוחה, הגונה ובנויה על אמון בסיסי, ולא על הכחשה וסודיות. זאת מפני שאחת הבעיות, זה שאנשים מצד אחד נוטים שלא לספר לילד, ומצד שני משתפים אנשים אחרים במידע הזה. ואז יכול להיות מצב שנסיבות היוולדו של הילד נודעות לו בהקשרים מאוד לא נחמדים – כשהורים נפרדים או כשהוא חולה, וזה נראה לי מאוד בעייתי".

רק עשירית מגלים לילד

פרופ' רחל לוי-שיף, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן וחוקרת בכירה במרכז פלג-בילג: "אחוזים מאוד נמוכים של ההורים מגלים לצאצא שהוא תוצאה של תרומת זרע, לא רק בישראל – אלא גם בארצות מאוד ליברליות כמו אוסטרליה, אנגליה וארה"ב. בממוצע גס זה נע סביב ה-10% גילוי. יש אפילו הורים שלפני הלידה חושבים כן לספר ילד, ואחרי שהוא נולד הם מאוד מתקשים לגלות לו מאיפה הוא בא. בארץ המספרים נמוכים עוד יותר, ועומדים על סדר גודל של בין 8% ל-10%".

החוקרת מציינת כי "הסיבות שההורים מעלים לגבי שמירת הסודיות: זה יפגע בקשר בין ההורה המגדל שהוא לא ההורה הביולוגי לבין הילד; אם הילד מתפתח כהלכה והוא בריא למה להדאיג אותו; סטיגמה חברתית; זה עלול לערער את שוויון הכוח והסמכות בין ההורים, כאשר הורה אחד יטען שהילד הוא יותר "שלו"; הילד ירצה לחפש את הוריו הביולוגיים, וזה מפחיד אותם".

"תרומת זרע קל מאוד להסתיר", מדגישה פרופ' לוי-שיף בשיחה עם ynet. "אם לא תגלה – אף אחד לא יידע. וכאשר אתה אומר 'תרומת זרע', אתה חושף את עקרות הגבר. עדיין, למרות כל ההתקדמות החברתית, בתחושה של גברים, עקרות שווה לחוסר אונים מיני, וחוסר אונים מיני הוא לא דבר גברי. ברגע שאתה חושף שהילד הוא מתרומת זרע – חשפת את עקרות הגברים. אצלם בהרגשה זה מתקשר לאי תפקוד מיני ופגיעה בגבריות. זה לא קל להם, בלשון המעטה. במובן הזה נשים מרגישות ויודעות את זה, והרבה פעמים הן בפירוש מעדיפות שלא לחשוף את הסיפור כדי להגן על בן זוגם. אצל נשים, דרך אגב, עקרות ומיניות מאוד מופרדים".

פרופ' לוי-שיף מציינת את הסיבות שבעטיין מחליטים ההורים לעתים כן לגלות את הסוד לילד: יש חשש שהילדים יגלו בבגרותם מהיכן הגיעו; חשש שיגלו את זה ממקור אחר, כמו חבר או קרוב משפחה שסיפרו לו – ואז תהיה הפרת אמון וכעס מאוד גדול על ההורים; זה מעייף לשמור על סוד כזה וזה הרסני; זכותו של הילד לדעת (מעט מאוד הורים דיברו על כך). "במצבי משבר", היא אומרת, "למשל, כאשר ההורים מחליטים להתגרש או אם יש מחלה שהרקע שלה גנטי, אנחנו מגיעים ל'סודיות במשבר'. ואז יוצא המרצע מן השק בצורה שעלולה מאוד לפגוע – ובצורה לא מבוקרת".

"אצל אמהות חד הוריות ולסביות הדינמיקה היא כמובן אחרת", היא מציינת, "וברור שאצל לסביות ואצל אמהות חד הוריות הסיכויים לתרומת זרע הם מאוד גבוהים. עניין הסודיות הוא הרבה פחות משמעותי ובמקרים רבים הן כלל לא נוטות לשמור את זה בסוד. כך, לדוגמה, פגשתי אמא חד הורית שהסבירה לילדים שלה שהם תוצאה של תרומת זרע, ושרוב התורמים הם סטודנטים לרפואה. אותה ילדה הייתה ניגשת לגברים ברחוב ושואלת אותם אם הם במקרה סטודנטים לרפואה, כדי לאתר את אביה".

"כאשר בשבדיה היתנו תרומת זרע בהסכמה של התורם לגלות לצאצא את זהותו הייתה ירידה במספר התורמים ושינוי בסוגם – פחות תורמים שעשו את זה בשביל כסף והעדיפו שלא יהיה מידע לגביהם, ויותר גברים מבוגרים ובעלי משפחה, שרצו לעזור לגברים אחרים. בבריטניה 15% מהתורמים היו מוכנים להיפגש עם הצאצאים; באוסטרליה – 68% היו מוכנים; בארה"ב יש לך את כל הנתונים, עבור כסף רב. ממחקר שערכתי על ישראל עלה שאין כמעט תורמי זרע שמוכנים לפגוש את הצאצאים שלהם".

"פעמים רבות אלו שתומכים בגילוי ואי שמירת סודיות, תהו למה לא ללמוד מאימוץ. בתחום האימוץ, קיימת עם השנים פתיחות הולכת וגוברת לגבי הזהות ומידע של ההורים הביולוגיים. אבל אני טוענת שאי אפשר ללמוד מאימוץ, משום שזה מצב הרבה יותר מורכב. מחקר שערכתי על מאומצים מבוגרים, בני 22-50, העלה כי גילוי האימוץ לא נעשה בצורה מסודרת – או שנודע להם באקראי ולא ע"י ההורים, או שההורים לא כל כך רצו לדבר איתם, או שבגיל מבוגר בממוצע הם הסתגלו פחות טוב. בדגימה בארץ רק 30% מהמאומצים פתחו את תיקי האימוץ שלהם בהגיעם לבגרות, ובארץ יש הליך מאוד יפה של אפשרות לפתיחת תיקי אימוץ. למה רק 30% פתחו? אחד, לא רוצים לפגוע בהורים המאמצים. שתיים, חוששים ממה שיגלו בתיק – האם אימם הייתה זונה או חולת נפש?"

"אבל אימוץ לא דומה לעניין הזה", היא מדגישה, "משום שבאימוץ יש סיפור של נטישה, למרות שחלק מהילדים אמנם נלקחו מההורים. לכן הטענה שלי היא שקשה להסיק מממצאי האימוץ בצורה פשטנית לגבי כן או לא לגלות. יש גם טיעון אתי או מוסרי: זכותו של ילד לדעת את מוצאו הגנטי. פשוט עניין של זכותו של בן אנוש לדעת את מקורותיו הגנטיים. הממסד הרפואי מעדיף לשמור על סודיות בין היתר בגלל החשש מתביעות".

בני הזוג ביקשו: לא תורם אינטליגנטי

פרופ' נרי לאופר, מנהל מערך נשים ויולדות בהסתדרות המדיצינית "הדסה" בירושלים, אומר בשיחה עם ynet כי "רוב הזוגות ה'רגילים' עושים תרומת זרע ולא מגלים לילדים. היות והילד הוא ילד ביולוגי של אחד מהם – הם לא רוצים לתת הסברים מדוייקים על הנסיבות המדוייקות של היוולדו. אצל נשים לסביות אחוז הגילוי עומד על כ-70%-80%. ברוב המכריע של המדינות בעולם התרומה היא אנונימית. אבל היום כבר אין ברירה, ומוכרחים, גם בארץ, לאפשר לחלק מהזוגות תרומה לא אנונימית. אי אפשר להכניס את כולם לאותה חליפה, למשל, נשים בודדות ולסביות".

"הרוב המכריע של הזוגות כלל לא רוצים לדעת את זהות התורם", הוא מוסיף. "כאשר חושפים את זהות התורם מראש ומתנים בכך את התרומה, הבעיה היא שהגיל של התורמים עולה ומצטרפים שלושה סוגים – יותר מבוגרים, בעלי משפחה וכאלו שמתעניינים בגורל הילד. הם יכולים להיות המטרידים הסדרתיים שלו. התורם יטריד את הילד ואת המשפחה. וצריך לקחת בחשבון שהטיפוס של התורם הופך מסטודנט לרפואה לאיש מבוגר בעל משפחה".

גורם בכיר באחד מבנקי הזרע בארץ, הסביר ל-ynet כי "מה שקורה אצל הזוגות הנשואים – זה שהם מבקשים מישהו שדומה לאבא. בניגוד לזוגות של לסביות או לאמהות חד הוריות, שיש להן נטייה לבחור תורם אינטליגנטי במיוחד ורצוי גם גבוה – הזוגות הסטרייטים הם הרבה יותר ריאליים, ומעוניינים שנתאים את התורם למה שמתאים להם, ושלא יהיה חריג. זכור לי במיוחד מקרה שבו בא אלי זוג וביקש ממני במפורש שהתורם לא יהיה חכם במיוחד, כי הם לא רוצים ילד אינטליגנטי מדי – משום שאז הם לא יידעו מה לעשות איתו ובאיזה משחקים לשחק איתו. הם בעצמם אנשים רגילים מהיישוב – לא ממציאי האטום או זוכי פרס נובל, וגם לא דוגמנים ולא השתתפו בתחרות יופי, וככה הם גם רצו שהילד שלהם יהיה".

למה לספר לילד את האמת

ד"ר מלכה שבתאי, אנתרופולוגית יישומית בת 45 ואם חד הורית, שילדה לפני תשעה חודשים את בתה תבל, לאחר הפרייה באמצעות תרומת זרע: "העמדה שלי היא שצריך לספר תמיד את האמת. במקרה שלנו חשוב לספר את המקור המדוייק כדי לא להשאיר את הדברים בחלל ריק או להעלות על הדעת אפשרויות אחרות שהן לא נכונות, כמו כל מיני דברים אחרים, נניח דמות קונקרטית שנטשה".

"בעיניי זאת האמת שאני חיה איתה", היא מוסיפה, "וזאת האמת שצריך לחלוק אותה. אף פעם לא עברה לי בראש המחשבה לא לספר לבת שלי, וכל האמהות החד הוריות שאני מכירה מתהליך תרומת הזרע מתכוונות לספר לצאצאים שלהם מהיכן הם הגיעו. בנסיבות האישיות שלנו כשאין דמות של אב – זאת חידה גלויה ונכון לספר את הדברים כפי שהם. לזוג הורים נשואים סטרייטים, אין לכאורה את הנסיבות שיפערו את הפער הזה או את החידה הזאת, ולכן אולי הם פטורים או משוחררים מהצורך הזה להסביר ולגלות".

תקנות משרד הבריאות מ-1992 לעניין תרומת זרע לזוג נשוי או לאשה פנויה ("ניהול בנק זרע") קובעות את אנונימיות התורם, וכוללות הצהרה שהנתרמות מתבקשות לחתום עליה: "אנו מסכימים כי התורם או התורמים של הזרע בו ייעשה שימוש להזרעתי או הזרע עצמו ייבחר על ידי הרופא האמור ולפי שקול דעתו הבלעדי ולא אהיה רשאית לדעת את זהותו של האדם שבזרעו נעשה שימוש בהזרעתי או את סגולותיו או כל פרט אחר הקשור בו ובמשפחתו" .

על פי תקנות משרד הבריאות מ-2001 ("טיפולי הפריה מזרעו של אדם שאינו אנונימי"), "ניתן לבצע פעולות פוריות באשה, לפי בקשתה, גם מזרעו של אדם המוכר לה ושאיננו בעלה, או בן זוגה החי עמה. כל זאת, מקום שהאישה היא גם האם המיועדת של הקטין ואיננה 'אם נושאת'. הגבר מצהיר כי הוא מעוניין כי האישה המסוימת תופרה בזרעו וכי הוא מודע לכך כי חובותיו כלפי הילוד אינן תלויות בתקפו של ההסכם שבינו לבין המטופלת ותחולנה עליו בכל מקרה כהורה הביולוגי. שני הצדדים מצהירים כי אינם נשואים לבני זוג אחרים".

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ויו"ר הוועדה ליישום האמנה לזכויות הילד בחקיקה הישראלית ב-6 השנים האחרונות, סביונה רוטלוי, דיברה בכנס באוניברסיטה העברית על זכויותיו המשפטית של הילד. "הזכות לזהות מורכבת מחלקים רבים – המין שלו, דתו, שפתו, תרבותו וכדומה. זהותו המלאה של האדם הולכת ומתעצבת במהלך חייו, ככל שחייו צוברים רבדים נוספים. כיום אף ניתן לשנות את מינו של האדם".

"הזכות הופכת את הזהות לאישיות משפטית", אמרה השופטת, "והמרכיב הגנטי הוא חלק מהזהות. האם זכותם של הורים ביולוגיים לפרטיות, ה'סוד', היא בעלת משקל עודף לזכות הילד לזהות? שאלה זו עדיין לא זכתה לתשובה בפסיקה. לעולם המשפטי יש קושי להכיר בה, ולכן יש קושי בתפישת הזכות לזהות. קושי זה גדל כאשר מדובר בזכותם של ילדים לזהות. זכויותיהם של הילדים הן ברובן זכויות חדשות ולא מוכרות. כך, למשל, להורים יש אוטונומיה מלאה לשנות את שמו של הילד עד בגרותו, על פי חוק השמות הנוכחי. עד לא מזמן היו ידועים רק הורים ביולוגיים, מאמצים ופסיכולוגיים, וכיום, בעקבות ההתפתחות המדעית, יש לנו גם הורים גנטיים. המשפט הישראלי מעניק מעמד בכורה לזכות לפרטיות של ההורה על פני הזכות של הילד לזהות, והוא מאדיר את המעמד הביולוגי של האימוץ".

"בסעיפים 7 ו-8 לאמנה לזכויות הילד, שישראל חתומה עליה, לא רק שמוכרת זכותו של הילד לזהות – אלא גם מוטלת על המדינה חובה אקטיבית לכונן את זהותו, שאינה מתיישבת עם החוקים הקיימים. אנחנו כחברה איננו יכולים להתעלם מכך שאנחנו נותנים העדפה לזכויות של ההורים - ומתעלמים מהזכויות של מי שעתידים להיוולד".