NBA: מופע שנות השמונים בסדרת הגמר
לקראת סדרת הגמר בין דטריוט פיסטונס ולוס אנג'לס לייקרס שתפתח הלילה, נזכר אמיר בוגן בסדרה בין שתי הקבוצות ב-1989, ומסביר למה, למרות הכל, לפיסטונס יש סיכוי למנוע משאקיל וקובי טבעת נוספת
עד היום, נחשבים האייטיז כסמל לדקדנס חברתי, ניכור וייאוש. תחושות שהניינטיז הנהנתנים והמילניום הציני הנוכחי, קברו תחתיהם. ולמרות זאת, מדי פעם הם חוזרים וצצים שוב ועולים אל מעל לפני השטח. יהורם גאון מסתער שוב על הפריים-טיים. קרובים-קרובים מתאחדים. תומאס אנדראס ודיטר בוהלן משלימים, מקאמבקים ומשתרבבים מחדש לקהילת הקלאברים כמודרן-טוקינג 2000. ניו-ווייב, מיקרו-ווייב, ויני ג'ונסון, ג'ו דומארס, ביל ליימביר, מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י. הנה כולם חוזרים אלינו פתאום לרגל המפגש המחודש בין הלוס אנג'לס לייקרס לדטרויט פיסטונס בסדרת הגמר, שתיפתח הלילה.
ג'ו דומארס, אקטואליה נוסטלגית (all-sport)
הרבה נקודות זהות קיימות בין סדרת הגמר הנוכחית לזו המופלאות שחתמו את שנות השמונים באליפות של הפיסטונס – אליפות ששינתה את פני הכדורסל האמריקני לעד. הפיסטונס של שנות השמונים כונו ה'בד-בויז' והצליחו כל כך בגלל ההגנה הקשוחה, הכמעט נבזית ששיחקו. הגנה שהשביתה את ה'שואו-טיים' המהולל של הלייקרס וקבעה סטנדרטים חדשים ל-NBA. סגנון משחק שהיה בגדר הצהרה: אליפות לוקחים בהגנה. את מורשת הקרב הזאת מממשים שוב ה'בד-בויז' ואלו יצטרכו לעשות זאת שוב מול הלייקרס.
למרות שהתפאורה מתאימה כל כך ל'רי-מייק' הוליוודי של אותה סדרת מונומנטלית מ-1989, אי אפשר ממש להשוות בין השתיים. ה'בד-בויז' של שנות האלפיים עוצבו על פי חזונו של דומארס, חבר אותנטי בפיסטונס של שנות ה-80'. אולם הילדים הרעים של צ'אק דיילי, היו רעים, אבל ממש לא ילדים. אייזאה תומאס, מארק אגווייר, ג'יימס 'בודהא' אדוארדס ודומארס הגיעו לשיאם בסביבות גיל השלושים. הילדים של לארי בראון לעומת זאת, רעים אולי באותה מידה, אבל צעירים הרבה יותר. מצד שני, גם הלייקרס הם כבר לא 'שואו-טיים'.
אלדן קמפבל וראשיד וואלאס. ילדים רעים? (איי.פי)
בואו נהיה כנים. אף אחד לא מאמין שריצ'רד המילטון, צ'ונסי בילאפס והוואלאסים יכולים לדגדג את הלייקרס, אלא אם כן הכוונה להצחיק אותם. הפיסטונס לא מספיק כשרוניים, לא מספיק מנוסים והאנרגיות הבלתי נדלות שלהם מתבזבזות לא פעם על שטויות. ובכל זאת, לפיסטונס יש סיכוי לשחזר את הישגם של האבות המייסדים ולהפתיע את הלייקרס, או לכל הפחות להציב בפניהם אתגר של ממש. אתגר? לא נראה ששאקיל או'ניל וקובי בראיינט מרגישים שעומד מולם משהו כזה.
או'ניל ובראיינט. נינוחים...יותר מדי (איי.פי)
ככל שעוברת העונה קשה יותר לבלף אותנו. הלייקרס זו כבר לא קבוצה מפחידה, גם עם הרכש של קארל מאלון וגארי פייטון. הלייקרס היא קבוצה עייפה ולא ממש נלהבת, שרוצה לגמור את העבודה ולקחת תואר, כי אם כבר התחלנו אז מן הראוי לסיים. אהה...כן...וגם צריך לתת לחברים מאלון ופייטון טבעת ראשונה לפני פרישה. החברה מלוס אנג'לס הפכו לנהנתנים חסרי בושה, כאלה שבטוחים שהכל בא להם בקלות - מה שלא ממש קרה בסדרה מול מינסוטה טימברוולבס, מינוס סאם קאסל, או כל רכז נורמלי אחר.
ההתפתחויות השליליות בלייקרס ניכרות מזה שנתיים ובאות לידי ביטוי בעיקר במשחקו של שאק, שנותר העוגן של הקבוצה. הסנטר הענק הזדקן קצת ואינו נע כבעבר. התנועות האלגנטיות הפכו לכוחניות טהורה ומעט פחות יעילה, שכורעת לא פעם תחת התשישות המורגשת שלו. תשישות היא תכונה שאינה מוכרת לבראיינט, אבל הוא עדיין תלוי בסנטר שלו מחד ובצוות המשפטי שלו מאידך. בהתחשב במערכת היחסים הרעועה שפיתחו השניים, נראה שהם עושים טובה כדי לשתף פעולה בדרך לאליפות רביעית.
בראיינט, פייטון, מאלון ושאק. לפני פירוק (רויטרס)
לא ניתן לנתק מהעניין גם את המשמעויות שנוגעות להמשך הדרך, ממנה צפוי פיל ג'קסון לסטות בכיוון אחר. גם בראיינט שוקל לנצל את סעיף השיחרור בחוזהו כדי להוכיח משהו בסאן אנטוניו, פיניקס או אולי אפילו בכלא. שאק מפנטז פתאום על שיתוף פעולה עם טרייסי מקגריידי. מאלון ופייטון מפנטזים כבר על נכדים. הלייקרס מסתכלים קדימה, אך הולכים לשם בעצלתיים ועצלות אינה סגולה בריאה למי שמתמודד עם הפיסטונס - הקבוצה האינטנסיבית ביותר בליגה.
בילאפס והמילטון היא משימה הגנתית לא קלה לבראיינט, פייטון ודרק פישר הפצוע. "הדוור" מעולם לא הצליח להדביק בול משלו על ראשיד וואלאס. שאקיל אולי גדול על בן וואלאס, אבל האקטיביות של שחקן ההגנה הטוב בליגה גדולה על הגירסא הכבדה של שאק. זה יבוא לידי ביטוי כשזה יעופף סביבו וימרר את חייו, שגם כך צפויים לדרוש ממנו מאמץ מיוחד בלב ההגנה האיזורית המצוינת של בראון. טיישון פרינס נראה כמו מישהו שעשוי לגרום לקשיים דומים לבראיינט. עם כל הכבוד לקארים ראש ודבאן ג'ורג', מדובר עדיין בצוות מסייע בינוני.
המילטון והמסיכה. רפליקה ממלחמת הכוכבים (רויטרס)
אפשר רק לדמיין מה היה כרמלו אנתוני תורם, לו רק הפיסטונס היו בוחרים בו שני בדראפט, במקום בדארקו מיליצ'יץ' הזניח. ובכל זאת, אם המילטון ייראה יותר כמו דארת' ויידר ופחות כמו הרובוט C3PO, אם בילאפס יתעורר כרכז התוקפני שהוא בדרך כלל, אם ראשיד וואלאס יישאר מרוכז ויזכיר ולו במעט את ימיו הגדולים בפורטלנד, יש לפיסטונס סיכוי ממשי להתמודד על האליפות. ללייקרס אין חשק להתאמץ, אין להם חשק לשמור והפיסטונס חייבים לגרור אותם לעשות כן.
אולי זה יספיק כדי לאזן את היתרון האיכותי של או'ניל, בראיינט ומאלון, אולי זה יספיק לסידרה תחרותית, אולי אפילו להחזרת התואר לאובורן הילס. אבל בואו נקווה כולנו שזה לא ייקרה תוך קביעת ציון דרך נוסף בהיסטוריה, מהסוג שקבעו ה'בד-בויז' של האייטיז, שהפכו את הניינטיז למופע שנות השמונים, כלומר במנת הנקודות למשחק. אם זה תלוי ב'בד-בויז' החדשים, את העשור הקרוב הם יהפכו למופע שנות השישים.
לפנייה לכתב/ת 
