זה רק מתחיל

המאבק על היציאה מרצועת עזה לא הסתיים אתמול. הוא רק התחיל. סיכויי הביצוע תלויים במשחק הפוליטי הפנימי; בהתנהגות הפלסטינים; במעורבות הבינלאומית; בנחישות ובשרידות של שרון. זה המזרח התיכון. המון דברים רעים קורים כאן בחצי שנה, שלא לדבר על 9 חודשים.

בדבר אחד הביצוע לא תלוי: בדקויות הניסוח של החלטת הממשלה מאתמול. 12 יום נאבקה צמרת הליכוד על ניסוח החלטת הממשלה. המאבק המר, שגלש להשתלחויות אישיות, לא שינה שום דבר מהותי בתוכנית. היעדים האמיתיים היו שניים: לשמר לפחות חלק מהמפד"ל בקואליציה, ולנצח במאבק על יחסי הציבור.

במאבק על יחסי הציבור ניצח שרון. החלטת הממשלה מאתמול מוחקת מזיכרון רוב הציבור את תבוסתו במשאל הליכוד, ומאפשרת לו לרוץ קדימה עם תוכניתו. והוא מתכוון לרוץ קדימה. הוא רואה ב-1 במארס, התאריך שקבע להחלטה על השלב הראשון של הפינוי, תאריך גג. הכוונה שלו, נכון לאמש, היא לנסות להקדים את המועד. ההישג הגדול של המאבק הוא שבסופו נשאר הליכוד שלם. השרים המתנגדים, לבד אולי מעוזי לנדאו, יצביעו בעד התוכנית בכנסת. השרים המתלבטים יתמכו בתוכנית בקולם.

זהו הישגה של השרה ציפי לבני, שהתגלתה במשבר הזה כמבוגרת האחראית בצמרת הליכוד. בישיבת הממשלה ביום ראשון שעבר, ועוד יותר מזה בישיבת הסיעה למחרת, היא ראתה את הליכוד הולך למה שהיא קראה "חרקירי מתגלגל". התוכנית אולי תעבור, אבל המפלגה תתרסק. היעד שלה לא היה ליישב את המחלוקת, אלא לדחות אותה בחודשים אחדים. גם אילו פרס היה ראש ממשלה, הוא לא יכול היה לפנות מייד. נדרשת עבודת הכנה מורכבת. מוטב, הציעה לבני, לשנות את הסדר: קודם לעשות את ההכנות ואז להחליט על הפינוי.

קשה לדעת מה היה קורה אלמלא התנדבה לבני לפשר בין שרון לשלושת השרים, האם היה צץ פתאום מפשר אחר, שהיה מרגיע את הניצים, או שהליכוד היה מתפורר לראשיו בין הידיים. שרון יכול רק להודות לה (וגם הודה לה אמש, במילים חמות). ועם זאת, הפצעים שנפתחו בין שרון לשלושת השרים ממשיכים לדמם. בלשכת ראש הממשלה מכנים את השלישייה "סב"ל", ראשי תיבות לסילבן, ביבי ולימור.

החשדנות של נתניהו כלפי שרון כל-כך גדולה שאמש, דקות לפני סיום הישיבה, הוא איים לפוצץ הכל לאחר שהתברר לו שחליפת המכתבים בין בוש לשרון כלולה בנספח ב' להחלטה. בסדר, אמר שרון. נכניס רק את מכתב בוש. לא, אמר נתניהו. יש כאן אישור לפינוי ההתנחלויות. נכתוב רק שאנחנו מזכירים את המכתב. שרון כעס: המכתב הוא ההישג הגדול שלו ושל ויסגלס (ובעקיפין, גם של נתניהו). אסור להפחית מערכו. בסוף סוכם שייאמר שהמכתב "הוצג" לממשלה.

מה, בעצם, משמעות ההחלטה? אהוד אולמרט אומר, היא מהווה אישור עקרוני לפינוי כולל; בנימין נתניהו אומר, לא, היא מאשרת רק לגשת להכנות. האמת היא ששניהם צודקים: בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה החליטה ממשלה לפנות התנחלויות בתוך ארץ ישראל. זה במישור העקרוני. במישור האופרטיבי, הוחלט רק על הכנות. למה הדבר דומה? להחלטה של זוג להתארס. מספרים להורים, קונים טבעת, מחפשים דירה, מאתרים אולם. על מועד החתונה ועצם קיומה תבוא החלטה נפרדת.

השאלה המעניינת באמת, בעקבות ההחלטה אמש, היא מהו היום ימין ישראלי. האם הוא עוזי לנדאו, שעניינו הכמעט יחיד הוא בשלמות הארץ? או האם הוא בנימין נתניהו, שרוצה לעכב את פינוי ההתנחלויות אבל לשמר באותו זמן את הישגיו הכלכליים, ומתנגד לכניסת העבודה לממשלה לא רק בגלל עמדותיה המדיניות, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל עמיר פרץ? או אולי ימין הוא אהוד אולמרט, שהתעקש לומר אתמול בישיבת הממשלה שלאחר שיפונו המתנחלים מעזה ומצפון השומרון נצטרך לגשת לפינוי התנחלויות ביהודה ושומרון. ("זה לא הנושא היום", אמר שרון, "זה לא עומד". "במציאות זה כן עומד", אמר אולמרט. "אתה פירומן", סיכמה לבנת).

המשבר, כדרכם של משברים, חשף כמה תופעות שבימים כתיקונם מצליחים להעלים אותן. נחשפה תמהונותו של בני אלון, שהפך טיעון בעל משקל נגד מכתבי הפיטורים ששלח שרון לליברמן ולו לבדיחה ילדותית של שר המסתתר, ועם זאת, כאשר הגיע לישיבת הממשלה אתמול נאם נאום פרידה מרגש, אינטליגנטי, מנומק; נחשפה רצינותו של זבולון אורלב, שעשה מאמץ אדיר, אמין, לא לשבור את הכלים, וכנראה נכשל; נחשף חוסר רצינותו של יוסף לפיד, שהיטלטל כנהג שהפריז בשתייה בין דעה לדעה, יום אחד הוא מאגף את שרון משמאל, למחרת הוא חובר לנתניהו ומאגף אותו מימין, ואז, בתגובה לרטינה בתקשורת שובר שוב שמאלה ונופל לבנקט. כשדרש אתמול פתאום תאריך להחלטה על הנסיגה הראשונה אמר לו שרון: "אתה יודע מה? תצביע נגד". הוא הצביע בעד, כמובן.