הכישלון של מזוז
אם יש דבר שעדנה ארבל מעגנת היטב בהמלצותיה, זוהי העובדה הפשוטה: גלעד שרון לא עשה עבור דוד אפל שום דבר, שמצדיק תשלום של 640 אלף דולר. תמצית השקפתה: אם שרון ידע ושרון יכול לעזור לאפל, אזי יש חשד לשוחד. מזוז ניסה לעקוף את השאלה הזו על ידי הצגת דברים, לפיה הכל כאן היה כשר וישר. זו – ולא ההחלטה שלא להעמיד לדין – היתה טעותו החמורה
רק משפטן יכול לפסוק בשאלה שלכאורה עמדה בפני עדנה ארבל ומני מזוז: האם היה בחומר שבידי הפרקליטות די כדי להעמיד לדין ולהרשיע את אריאל שרון בקבלת שוחד מדוד אפל. לעיניים לא משפטניות, קריאה של ההמלצות של ארבל לא ממש משכנעת שאכן היה בידה להוכיח את הדברים, בוודאי לא במבחנים החמורים למדי של "היסוד הנפשי" כפי שנקבעו על ידי בתי המשפט בשנים האחרונות בפרשיות אחרות.
הנחרצות של ארבל מחזקת את הדעה, שהפרקליטות בראשותה נטתה לראות את הדברים בשחור-לבן, דבר שלא שירת בהכרח לא את הצדק ולא אותה אישית.
אבל לא הפערים המשפטיים יצרו את התהום שבין המלצות ארבל להופעה של היועץ המשפטי לממשלה בשבוע שעבר. מי שעשה זאת היה מני מזוז. לו הסתמך מזוז על החומר של ארבל וטען כי אין בו די כדי להעמיד ראש ממשלה לדין ולהרשיע אותו, ספק אם מישהו היה מתווכח.
לו העיר בהזדמנות זו משהו על להיטות היתר של פרקליטת המדינה לשעבר, והעובדה שלא אחת נתפסה כמי שהמטרה המקודשת משרתת אצלה את כל האמצעים, היתה קמה סערה אבל אנשים רבים היו אומרים שיש בדבריו משהו.
אבל מזוז, מסיבות השמורות עימו, בחר לתקוף את העובדות. בכך, בקריאת העובדות והבנתן כפי שיכול לעשות כל אדם סביר, אפילו נטול השכלה משפטית, נכשל היועץ המשפטי לממשלה כישלון חרוץ. קריאה בהמלצות ארבל רק מחזקת את התחושה הזו.
היו "חומות סיניות"?
אם יש דבר שארבל מעגנת היטב, זוהי העובדה הפשוטה הזו: גלעד שרון לא עשה עבור דוד אפל שום דבר, שמצדיק תשלום של 640 אלף דולר. היא מעלה נקודה שמזוז התעלם ממנה כמעט לגמרי: גלעד היה יכול לבחור לעשות בפרוייקט כל מה שרצה, מה שמדגיש את החשד שהמילים "שיווק ופרסום" לא היו אלא כסות.
ושוב, לו הסתפק מזוז בטענה שזה עדיין לא מוכיח שהיה פה שוחד לאריאל שרון, ניחא; אבל הוא טען בתוקף שהתשלום סביר לנוכח היקף הפרוייקט (וכל אדם יכול היה לומר לו שהמספרים ששמע הם מופרכים) והשכר ששולם לאחרים.
מה שעוד ארבל טוענת בתוקף הוא שלא היו "חומות סיניות" בין הכסף של שרון לזה של בניו. מזוז לא התייחס לנקודה הזו כלל, ורק ציטט את הסבריו של ראש הממשלה כאילו לא עסק בעניינים כספיים וגלעד לא סיפר לו משום "הדיסקרטיות" שלו. מדובר כאן בדבר מהותי; אם אין חציצה בין הכספים שמהם חי איש ציבור לאלה שמהם חיים בניו, אפשר לראות כל תשלום לא סביר לבן כחשד לשוחד לאב. ארבל הולכת אולי עם החשד הזה רחוק מדי; מזוז ביטל אותו מכל וכל, דבר מופרך גם בעיני המתבונן הלא-משפטי.
הגרסה של ארבל, הטעות של מזוז
הפסקה החשובה ביותר אצל ארבל היא "ניתן לסכם ולומר כי שרון ידע שבנו אמור להרוויח כסף רב אצל אפל, וכי לאפל אינטרסים נדל"ניים רבי עוצמה שביכולתו שלו לשרתם. למרות זאת לא פעל שרון למניעת העסקתו של גלעד על ידי אפל, ומנגד לא פעל כדי להבהיר לאפל שידיר עצמו מכל עיסוק בתחום שיכול להשפיע על עניינו".
זוהי תמצית ההשקפה הארבלית: אם שרון ידע ושרון יכול לעזור לאפל, אזי יש חשד לשוחד. מזוז ניסה לעקוף את השאלה הזו על ידי הצגת דברים, לפיה הכל כאן היה כשר וישר. זו – ולא ההחלטה שלא להעמיד לדין – היתה טעותו החמורה.
לגירסה של ארבל יש הרבה בעיות. ספק אם היתה יכולה להוכיח ששרון אכן פעל לטובת אפל במידה יוצא דופן. את כל פעולותיו של שרון בעניין לוד אפשר לתרץ ברצון לשפר את מצבה של העיר, וגם בעניין האי היווני ספק אם חרג באופן ניתן להוכחה.
כאמור, גם ההתנהלות של ארבל ואחרים, שנהגו כאילו במלחמת הקודש שלהם על שלטון החוק הכל מותר, מצדיקה מילת גנאי – גם מהיועץ המשפטי. אבל הדרך בה בחר מזוז מעלה ספקות כבדים לגבי שיקול הדעת, הבנת המציאות והקשר לעולם הזה של היועץ המשפטי לממשלה.
במצב כזה, מיסמוס הסכסוך הזה כדי להשיג שלום בית, כפי שעושה עכשיו שר המשפטים, לא יועיל להחזיר את אמון הציבור במערכת.
לפנייה לכתב/ת 
