מארק שאגאל: מלאך בשמי ברלין

מארק שאגאל, מגדולי הציירים במאה ה-20, נשבע ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה כי כף רגלו לא תדרוך לעולם על אדמת מדינה זו. ובכל זאת, הוא נחשב לאחד האמנים המוערכים ביותר על-ידי הציבור הגרמני. יעיד על כך מספרם הרב של הגרמנים הפוקדים בימים אלה את התערוכה 'שאגאל וגרמניה', המוצגת ב'בית מקס ליברמן', סמוך לשער ברנדנבורג בברלין.

 התערוכה, המשלבת אמנות והיסטוריה, מנסה להתחקות אחר שורשי מערכת היחסים הסבוכה מאוד שהיתה קיימת בין האמן היהודי החשוב לבין גרמניה - נושא שהעסיק את שאגאל בחייו ובעבודתו. 

"זה עוד עשוי למצוא חן בעיני"

שאגאל הוצג לראשונה בפני הציבור הגרמני ב-1913, על-ידי בעל גלריית האמנות הברלינאי הידוע הרוורט וואלדן. וואלדן הזמין את שאגאל, שחי ויצר באותה תקופה בפריז, להציג שלוש מתמונותיו ב'סלון החורף' של ברלין. העיתונות הגרמנית לא אהבה את מה שראתה. כינו אותו חסר כישורים והיה מי שתיאר את עבודותיו כ"עדר קופים מצווחים ומלקקי צבעים". אבל פטרוניה של תנועת האוונגארד והאספנים שהשתייכו אליה ראו ביצירתו של שאגאל תגלית גדולה.

כבר ב-1914 הוא הוזמן לערוך תערוכת-יחיד בגלריה המפורסמת של וואלדן, 'דר שטורם', אירוע שנחשב לפריצת דרך משמעותית עבור האמן הצעיר. שאגאל ביקר לרגל התערוכה בברלין, בעת שהיה בדרכו לביקור בעיר הולדתו ויטבסק, ברוסיה. שאגאל תיכנן לחזור מאוחר יותר לברלין, אבל בעודו שוהה ברוסיה פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכך נאלץ להישאר ברוסיה ואף גויס לשורות הצבא.

שנות המלחמה לא מחקו את הרושם העז שהותיר אחריו בברלין. בפי מומחי אמנות גרמנים הוא הפך לאבי האקספרסיוניזם. מבקר האוונגארד הגרמני תיאודור דוייבלר אף קבע נחרצות כי שאגאל הוא "האמן הצעיר המשמעותי ביותר שקיים כעת".

לאחר המלחמה, בתקופת רפובליקת ויימר, היה שאגאל אחד האמנים המודרנים הידועים ביותר ויצירותיו הופיעו דרך קבע בתערוכות שנערכו בברלין ומחוצה לה, אם כי הדעות לגבי חשיבות עבודתו נותרו חלוקות. גם הצייר היהודי-ברלינאי מקס ליברמן, שבביתו מוצגת היום התערוכה 'שאגאל וגרמניה', סירב ללכת לראות את יצירותיו, באומרו בבדיחות הדעת: "זה עוד עשוי למצוא חן בעיני".

כאשר שאגאל החליט לעזוב לצמיתות את רוסיה, בשנת 1922, הוא עצר תחילה בברלין בתקווה לראות רווחים מהמוניטין שיצאו לו. כל היצירות שהוצגו בגלריית דר שטורם אומנם נמכרו, אבל האינפלציה הגבוהה ששררה באותם ימים בגרמניה הפכה את הכסף שהמתין לשאגאל לערימת נייר חסרת משמעות. 

שאגאל פתח בהליכים משפטיים בדרישה להשיב לרשותו את תמונותיו, והוא אכן הצליח לקבל בחזרה כמה מיצירותיו, שעוד היו בידי וואלדן.

שאגאל חש את עצמו באותם הימים בברלין נבגד ובודד. הוא נמנע מקשר עם עמיתיו, המהגרים הרוסים, למרות שאלה עשו הכל כדי לקלוט אותו בחברתם. מנגד, הוא התיידד עם אמנים יהודים שיצרו בברלין, ביניהם הרמן שטרוק ויוזף בודקו, אצלם למד טכניקות גרפיקה חדשות, שהעניקו אופקים חדשים לעבודתו. 

בשמונת חודשי שהותו הקשים בברלין יצר שאגאל את אחת מעבודותיו האינטימיות ביותר - "חיי", סידרה של 20 תחריטים בהם הנציח זיכרונות מהחיים בעיירת הולדתו. הסידרה, שמוצגת גם היא בתערוכה בברלין, היוותה למעשה מחוות פרידה מחייו הקודמים בוויטבסק.

הנאצים מרוויחים

ב-1923 עזב שאגאל את ברלין ושב לפריז, אבל חזר לברלין בהזדמנויות שונות, בין היתר לרגל תערוכות של יצירותיו. עד לעליית הנאצים נרכשו יותר מ-200 מעבודותיו על-ידי אספנים גרמנים. ביקורו האחרון בגרמניה היה ב-1930.

היחס השלילי כלפי שאגאל ויצירתו בגרמניה לא רק שלא פסק עם תום מלחמת העולם הראשונה, אלא הלך והתעצם בקרב חוגי האמנות השמרנים, כשהוא לובש מעטה אנטישמי ברור. שאגאל לא נשפט על-ידי גורמים אלה בשל איכות עבודתו אלא בגלל מוצאו היהודי. אחד מראשי הזרם השמרני התייחס פומבית אל שאגאל כאל "אחד מאותם הזרים העוינים שמאיימים על זרעי השאיפה לאמנות גרמנית חדשה".

ההוקעה השיטתית של שאגאל ועבודתו החלה מיד עם עליית הנאצים לשלטון: ראשי המשטר תיארו את יצירתו כ"אמנות בולשביקית". תמונות שונות נתלו בחלונות ראווה כדוגמה ל'מוצגים מבישים'. בתערוכה הנודדת 'אמנות מנוונת', שעברה בין ערי גרמניה כדי להזהיר את העם הגרמני מפני אמנות האוונגארד 'הסוטה', נשמר מקום של כבוד לשאגאל באגף האמנות היהודית. היה אף מקרה שתמונה של הצייר הושלכה לרחוב ונגררה כפסולת ברגליו של המון זועם.

העיתונות הנאצית השתלחה באספנים ובמוזיאונים שרכשו תמונות של שאגאל, בתואנה שהיצירות הללו לא שוות את הכסף ששולם עבורן, וכי מדובר במעשה רמייה של האמן היהודי. להט שנאת היהודים האידיאולוגית לא מנע מהנאצים להבין את ערכן של היצירות המוחרמות בשוק העולמי ולעשות מהן רווחים טובים עבור קופת המשטר הנאצי. שוויץ שימשה את הנאצים כאתר מכירות נוח. למעשה, בעלי מוזיאונים שוויצרים ניצלו את הנסיבות המיוחדות כדי להעשיר את האוספים שברשותם בתמונות רבות פרי מכחולו של שאגאל.

שאגאל היה אחד האמנים הראשונים שהגיבו ביצירותיהם על האירועים הפוליטיים החמורים בגרמניה הנאצית ועל רדיפות היהודים. הוא ראה בהתנכלות האישית לו איום לא רק על עצמו אלא על העם היהודי כולו. תחושות האיום והאובדן באו לידי ביטוי ביצירות ידועות כ"בדידות" ובהופעת נושא חדש בציוריו: מעשה הצליבה של ישו. שאגאל השתמש במוטיב זה כדי להציג את סבלם של היהודים. כמה מהציורים הללו כוללים אלמנטיים כמעט נבואיים - מחזות של בתי כנסת ועיירות יהודיות עולים באש.

שאגאל הצליח להימלט מצרפת לארה"ב, לאחר שצרפת כבר היתה נתונה בידי הנאצים. עבודתו של שאגאל חזרה לגרמניה לאחר המלחמה באמצעות תערוכות של אמנות מודרנית שכוחות הכיבוש הצרפתים קיימו בערים שונות, במסגרת מאמצי החינוך מחדש של העם הגרמני.

בשנות ה-50 נערכו תצוגות היחיד הראשונות של שאגאל בגרמניה. אחר-כך באו הפניות ליצור עבור גופים גרמניים, כמו הבקשה לעצב ויטראז'ים לקתדלת סטפן הקדוש במיינץ, שנפגעה קשות בהפצצות בעלות הברית. תחילה דחה שאגאל את הפנייה הזו ברוגז רב. אחר-כך הסכים לקבל עליו את המשימה - בחינם. חלונות הכנסיה, כמו גם הנושאים התנכיים ביצירותיו המאוחרות של שאגאל, נתפסים על-ידי מומחים שונים כמסרים של פיוס יהודי-נוצרי ויהודי-גרמני.

 התערוכה המוצגת בימים אלה בברלין, ותינעל ב-1 באוגוסט, כוללת יצירות של האמן מאוספים פרטיים וציבוריים בגרמניה, עבודות שהוצגו בעבר בגרמניה - וחלקן חוזר כעת לברלין בפעם הראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה - וכן יצירות הקשורות להתייחסותו של שאגאל לנושא השואה. 

• 'שאגאל וגרמניה' בית מקס ליברמן (סמוך לשער ברנדנבורג), פאריזר פלאץ 7. פתוח: שני, רביעי, שישי 10:00 - 18:00, חמישי 20:00-10:00, שבת ראשון 18:00-11:00.