מביאים אותה בהפוכה

כאשר הבלגים מבקשים ללעוג לבירות הגרמניות, הם אומרים שיש להן בדיוק אותו טעם ואותו צבע כאשר הן נכנסות לגוף וכאשר הן יוצאות ממנו. למה נזכרתי בהשוואה הזאת? הפתרון בסוף.

רשת מסעדות "ימה" ששמה כבר יצא למרחוק, מצפונה עד נגבה, אוחזת כעת גם בבר הממוקם בנקודת תצפית נפלאה מעל למעגן היאכטות של המרינה בהרצליה, מקום המסוגל ללכוד כל זיע של בריזה. יכול להיות רע? אם מתאמצים.

השבוע, בערב לח של שנת תשס"ד, על בר העץ הקטן של המקום, התבוננתי בחבורה המעורבת של הברמנים/ניות. הם היו בדיוק נמרץ ההיפך ממה שדורש המקצוע. היתה הרגשה שהם מבקשים לספר על הצרות שלהם ללקוחות. ברקע המוזיקה היתה רוב הזמן מהסוג הבוקע קרובות ממכונית הממתינה לידך ברמזור, ובה ילד שאין לו מושג על הנזק הבלתי הפיך הנגרם ליכולות השמע שלו תחת מכות הפטישים הדציבליים.

רציתי להתנחם בפאסטיס, האלכוהול הנכון כאשר יושבים מול הים התיכון, אך הפאסטיס היה רק על הנייר. היה ריקאר. אין דבר, זאת אותה משפחה הטובלת בניחוחות אניס (המתקבל במקרה שלו מלקריץ, המופק משורשי שיח השוש הנפוץ בפרובאנס). על כמות שווה של מי קרח הופך הנוזל השקוף-ענברי לנוזל חלב-ענברי, משיב נפש. טעמתי מן הצד גם דוגמית של מרגריטה פסיפלורה, שהיתה טעימה אך קרובה יותר בתכונותיה למשקה קל, וטבלתי שפתיים בגביע של קוסמופוליטן (על בסיס פינלנדיה), לא שרירי במיוחד מהבחינה האלכוהולית, אך מהנה בהחלט. לעומת זאת, מנה של אבטיח-בולגרית הצליחה להפליג רחוק מנמל ימה. הבשר האדום היה נהדר, עסיסי-מתפצח-מתוק והגבינה רכה משהו וטעמיה עשירים וטובים.

ואז ביקש קול פנימי להתפנות, והתברר במפתיע שאנחנו בבר (כנראה) היחיד בעולם שאין לו שירותים משלו. כל שהברמן יכול היה להציע לנו הוא "טיפ", לנדוד אל הקניון, אל השירותים הציבוריים שם.

פרטים אישיים: ימה קניון ארנה, המרינה בהרצליה. דוגמאות מחירים: ריקאר 25 שקלים, קוסמופוליטן 29, אבטיח-בולגרית 22. טיפ: כבר קיבלנו.