אין חדש תחת הארז

הקרקס חזר: "איפה אתה חי", ערוץ 2, 21:30

אז איך היה? היה לימור. היה לגמרי לימור, ולימור במובן הטוב של המילה.

ארז טל גאון? נו. יש רק גאון אחד בטלוויזיה כרגע, הוא מועסק בערוץ 1 ועונה לשם יהורם. ארז טל, יותר מגאון, הוא מנהל קרקס נודד מסוג ספציפי, ונכון לאתמול, הקרקס חזר העירה. שום גלגל חדש, שום נערת גלגל. היה לימור, כלומר הנונסנס המובחר הידוע על חשבון קטעי אקטואליה, בשילוב תנועת המלקחיים הארז-טלית הייחודית משני צידי הקונצנזוס, כלומר לחלוטין במרכז.

"איפה אתה חי" היא סיבוב נוסף על הגלגל הענק של ארז. אסי כהן מתיישב על תקן הלימור בטבעיות, ממלא את נעלי הנצנצים של אורנה בנאי בקלות מפתיעה. קוקו כסייד-קיק הוא לימור למתקדמים, לימור פרימיום, לימור בעידן הפוסט-לימור. זו דמות שעברה פיתוח יעיל והיא בשלה לתת את העונה של חייה. ההילר אימרי – דמותו השניה של כהן – מספקת לימור-ביטחון, למקרה שקוקו-לימור יכזיב, אבל גם היא עובדת היטב ומביאה את הדמות לבשלות קומית.

בראבא, בהתפרצויותיו המתוכננות היטב, הוא תמיד תענוג, אם כי המונולוגים הקולניים האלה היו אמש ארוכים מדי, תיאטרליים מדי, ומופרעים פחות מדי. בראבא ינוצל טוב יותר כאשר יצטרף לשולחן ההגשה ויינתן לו החופש לאלתר התפרעויות. זה סיכון מסוים, אבל בראבא מאבד את ייחודו כאשר נוטלים ממנו את האלמנט המסוכן וממשמעים אותו לחלוטין לתסריט. ולגבי הדר לוי – שמעון, יש לנו בעיה. נסתפק בזה.

שורה תחתונה? "איפה אתה חי" היא טשולנט ארז טל לדורותיו, שהוגש לנו בסיר גדול (מדי. שעה היתה מספיקה לגמרי) בצורת רכיבים בודדים שטרם התבשלו יחד. כרגיל אצל טל, תוך כמה תוכניות העסק יעבור סינון, מיקוד וצימצום, וסביר שיתייצב כהצלחה עונתית ויילך וישתפר. "איפה אתה חי" לא מקדמת את טל או את העשייה הטלוויזיונית הבידורית המוכרת לנו במילימטר. אפילו שוקי התגלגל לכאן, בתפקיד החמוס גבסו. זה אומר שטל רוכב על הנוסחה (במקרה שלו, על שילוב של כמה נוסחאות, כולן מתוצרתו) כל הדרך למקום שבו כבר היה. אם זה לא היה מצחיק ומיומן, זה היה די מאכזב.

ז'אנר חדש: "בין כרכור לסינגפור", ערוץ 2, 20:45

עם "בין כרכור לסינגפור" מגיע חיים הכט לשיא פרטי של פופוליזם, דמגוגיה, שמרנות ובעיקר חשיבה דוגמטית וצרה, כאילו יש רק דרך אחת נכונה לעשות דברים (סינגפור) ודרך אחת מוטעית לחלוטין (ישראל). הסידרה הזו – שמעריצה מדינה הנשלטת ביד ברזל בידי ממשלה נוקשה ומייצרת אזרחים צייתנים ששמחים להיות חלק ממירוץ עכברים אחיד – היא ערימה של המלצות לא-ישימות שאין להן כל רלוונטיות לישראל 2004. אז הכט מעריץ את הסדר והמשמעות בסינגפור; בסדר. מה יודע הכט על חוליי סינגפור? הוא אורח לרגע, שלא רואה כל פגע.

ובכל זאת, קשה להישאר אדישים ל"בין כרכור לסינגפור", משום שהיא יושבת בדייקנות כירורגית על רגש הנחיתות הישראלי הבסיסי, לאמור אצלנו הכל רע ומושחת, שם בחוץ הכל טוב ונפלא. ואיפשהו, במהלך הצפיה, משהו בך נכנע לדמגוגיה ולניחוח הקיצוני שעולה מהרצאותיו של הכט, ואתה אומר לעצמך: מה אם הוא צודק? מה אם באמת כדאי להיות יותר כמו סינגפור?

זו גדולתו של הכט. גם כאשר הוא מוכר לך, לאורך סידרה שלמה, רעיון מקרטע שהיה מחזיק בקושי מאמר פובליציסטי של 300 מילה בעיתון – אין דרך שלא להשתכנע ממנו קצת. זה אומר שהכט מייצר טלוויזיה מלהיבה ומשכנעת יותר מאלף תוכניות על דיאטה. יותר מזה: נדמה לי שהכט המציא כאן את ז'אנר תוכניות הטיולים הבא, פוסט אייל פלד, פוסט ניר חכלילי: תוכנית טיולי הלמה-אצלנו-זה-לא-יכול-להיות-ככה. בעונה הבאה יוכל הכט לטייל בצרפת, איטליה, ארה"ב ומונקו, ולדבוק בנאומו: למה אצלנו זה לא יכול להיות ככה. באמת למה.