סימנים של כבוד

יחסה של המוזיקה הקלה העברית למשוררים מורכב ורב שנים. מצד אחד, ישנן דוגמאות רבות למילים נפלאות שהמוזיקה הצטרפה אליהן בטבעיות, מנגד נרשמו גם לא מעט ניסיונות מביכים.

הפנייה לשירי משוררים זוכה באחרונה לעדנה ובאחרונה הצטרף לרשימת המשוררים שאומצו על ידי הרוקרים שלנו מירון ח. איזקסון - שזכה לכבוד מיוחד: אלבום שלם משיריו, בפיקוחה של ורד קלפטר ובהשקעה מרשימה מבית "נענע" (שאחראית גם לפרוייקט דומה קודם משיריה של לאה גולדברג).

קלפטר הלחינה רבים מהשירים וגייסה גלריית זמרים מכובדת (אריק סיני, קרני פוסטל, אלון אולארצ'יק, אביתר בנאי, יוני רכטר, יסמין אבן ואלי מגן).

התוצאה מרשימה ומכובדת, אך מעט משעממת. הכבוד שחשים המבצעים למילה הכתובה ניכר, אך מכביד במקצת. השירים כולם יפים, נעימים, אבל סובלים ממחסור קל בסקסיות. גם הדימיון הרב בעיבודים קצת מאכזב, והיה מקום לנסות כיוונים שונים, שיציגו את מלאכתו של איזקסון מזוויות שונות.

הפרשנות שבחרו המבצעים להעניק למילים הכתובות משמר את כוחן המקורי - אך מפגש בין מילים למנגינה לא אמור לשרת את המילים, אלא ליצור סינתזה, שמתוכה יוולד דבר חדש והדגם המעולה ביותר לכך הוא "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ לשיריה של יונה וולך.

קצת יותר חיים, קצת יותר גרוב, קצת יותר נועזות היו משדרגים את האלבום הזה, אבל אל תבינו מכך שמדובר באלבום רע. בסך הכל, כמעט כל אחד יוכל למצוא פה 2-3 שירים להתאהב בהם. אף אחד מהיוצרים לא עשה פה חלטורה ווניכרת ההשקעה והרצינות שבה לקחו את המשימה.

אני אהבתי במיוחד את "ביתי" של ורד קלפטר, ובעיקר את "לזכר" של אלי מגן (הסולן הנפלא של "אחרית הימים"), שממעט מאוד להופיע בחיינו כסולן וחבל שכך. קולו המרשים והבוטח לוקח את המילים של איזקסון למקום אחר חדש ויוצר קלאסיקה של ממש, שרק בשבילה היה כדאי להפיק את האלבום הזה.