למען ייהוד ירושלים
אם לא ישונה תוואי הגדר באזור ירושלים בהתאם למצב הדמוגרפי, מובטח לנו שבתוך שנים אחדות יהיו היהודים בבירה מיעוט
ייהוד הגליל היה שם הקוד הגלוי למאמץ להגדיל את האוכלוסייה היהודית בגליל. במסגרת זו הוקמו מצפים, הורחבו יישובים, ונעשו מאמצים ניכרים למשוך יהודים לעבור להתגורר בגליל. ההצלחה הייתה חלקית בלבד, הגליל ברובו עדיין מיושב בערביי ישראל, והחל מקו רוחב מסוים בצפון הארץ, הרוב אינו יהודי. מציאות זו קיימת למעשה מאז קום המדינה, אבל הציבור בארץ מוכן לקבלה מפני שהדרך למונעה מלווה בפגיעה אנושה בזכויות האדם והאזרח של ערביי ישראל הגרים בצפון הארץ, ולכך הרוב המכריע של אזרחי המדינה אינו מוכן. התקווה היא שהשתלבותו של המיעוט הערבי במרקם החיים במדינה תהיה כזו שחריפותה של הבעיה תוקהה עד להיעלמותה בעתיד היותר רחוק.
במקביל, וביודעין, מייצרת מדינת ישראל בעיה קשה הרבה יותר. ירושלים, בירת ישראל, הייתה עד 1967 עיר יהודית כמעט לחלוטין, ופרט למספר קטן של תושבים לא יהודים, האופי היהודי של בירת ישראל לא עמד בספק. מלחמת ששת הימים שינתה את המצב, ואל העיר נוספו עשרות אלפי פלסטינים. במהלך מהיר אחרי מלחמת ששת הימים, על-פי חוק איחוד ירושלים, נוספו לעיר שטחים רבים, ומאז, עקב מדיניות הגבול הפתוח, יש זרימה מתמדת של פלסטינים אל תוך בירת ישראל.
המצב היום הוא שבגבול המוניציפלי של ירושלים מתגוררים יותר מ-270 אלף תושבים ערבים פלסטינים, כמעט חצי מכלל תושבי העיר. אקט איחוד ירושלים לא נועד אמנם לבטל את אופיה היהודי של העיר, אבל דה-פקטו, הכוח המושך של הטבות הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות יחד עם מדיניות המעבר החופשי הביאו לזרימה מסיבית של פלסטינים אל תוך ירושלים, ואל מדינת ישראל. הסיכוי למשוך מאות אלפי יהודים לעבור להתגורר בירושלים קלוש ביותר, ועל כן, אם שום דבר לא ישתנה, לא ירחק היום שבו לא יהיה רוב יהודי בירושלים.
הגדר סביב ירושלים הולכת ונבנית פחות או יותר על-פי הגבולות המוניציפליים המורחבים, כמעט בלי להתחשב בשיקולים דמוגרפיים. התוואי הנוכחי תוכנן על-ידי מערכת הביטחון באופן אוטומטי ובלי מחשבה עמוקה לגבי עתידה של העיר, וכשתסתיים הבנייה יצטרפו לתושבי הבירה אותם 270 אלף פלסטינים.
על-פי מספר הצעות אלטרנטיביות שהוגשו למערכת הביטחון - למשל הקו ששירטט אל"מ (מיל.) שאול אריאלי, ניתן להגדיר את גבולות ירושלים באופן המשאיר יותר מ-200 אלף פלסטינים מחוץ לירושלים (ובסופו של דבר מחוץ למדינת ישראל). פעולה כזו תבטיח את הרוב היהודי בירושלים למשך שנים רבות, שלא לדבר על היתרונות הביטחוניים.
השר אהוד אולמרט, סגן ראש הממשלה, ומי שהיה ראש עיריית ירושלים במשך שנים, בוודאי מכיר את התוואים המוצעים טוב מכל אדם, ולכן מפתיעה העובדה שהוא אינו מוביל את המחנה הקורא לשימור אופיה היהודי של ירושלים. הניסיונות האחרונים לבנות שכונות יהודיות במקומות מרוחקים באזור וולג'ה ובית לחם נועדו לסנדל את ידיהם ורגליהם של מקבלי ההחלטות, ול"הבטיח" את העתיד הדו-לאומי של עיר בירתנו. זו תהיה התוצאה הבלתי נמנעת אם קו ההפרדה בינינו לבין הפלסטינים יהיה הקו המוניציפלי של 1968, במקום הקו הדמוגרפי של 2004.
הזמן קצר, ההחלטה לפתחנו, והמחליטה היא ממשלת ישראל. תרצה, תבטיח רוב יהודי לדורות; לא תרצה, תביא לרוב לא יהודי בתוך שנים אחדות. בידי שרון ואולמרט המפתח לקביעת עתידה של בירת ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
