המו"מ הקואליציוני: בלבלי אותו בגרסת שרון

אריאל שרון בוודאי נהנה בימים אלה רק מלראות את יריביו הפוליטיים מבולבלים, מתוסכלים, מזיעים וחסרי אונים, לנוכח הטנגו הפוליטי שהחל עם הכוונה להרחיב את הממשלה. הוא בוודאי מתענג כשהוא רואה את דליה ("אני רוצה להיות שרה") איציק מתענה מרוב ציפייה להיכנס לממשלה, אך לא יכולה.

• שרון: מאמין ששינוי והחרדים יישבו יחד
  

הוא נהנה בוודאי לחזות באלי ("הממשלה הזאת צריכה לסיים את ימיה") ישי משנה את עמדותיו ב-180 מעלות ומתאים אותן למציאות החדשה, את טומי ("אני לא כועס על אריק") לפיד ממשיך לבלוע רוק, כששרון כמעט ויורק בפניו. שרון בוודאי מתענג למראה החרדים ששוכחים מהר למדי את השנה וחצי האחרונות, בהן יובשו מתקציבים ומהשפעה, ואת סילבן ("הליכוד חשוב לי") שלום מכנס את תומכיו בביתו כדי לעשות שרירים.

כמה שהם פאתטיים כולם, חושב בוודאי שרון על דליה, אלי, שמעון, ליצמן, טומי וכל השאר. כמה שהם נואשים.  

שרון ופרס בימים עברו (צילום: באובאו)

למרות שהוא נמצא בצרה לא קטנה מבחינה פוליטית, לראש הממשלה יש הרבה מאוד סיבות לחייך מאוזן לאוזן. דווקא בימים אלה, כשהוא מובך מדי שבוע בכנסת בהצבעות האי-אמון, ההתנתקות תקועה במקום לא ידוע, והאופוזיציה עושה קולות של יצור חי - הוא החזיר לידיו, לפחות חלקית, את השליטה על מה שקורה במערכת הפוליטית.

הוא ואנשיו יודעים, לפחות בתיאוריה, מי תהיה בקואליציה הבאה: ש"ס או שינוי, ואולי אגודה, או אולי העבודה, ואולי, רק אולי המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואולי אף אחד, ואולי כולם. אריק משחק, וכל השאר מחכים מסביב למגרש, על הקווים, מתחממים, אבל לא ממש מבינים מה רוצה מהם המאמן. שייכנסו? שייצאו? שיחכו?

רבים בוודאי שואלים השבוע לאן בעצם מוביל אריאל שרון. לאן? עם מי? ומתי? שכן הערפל כל כך סמיך, שגם מי שכבר נחשב לשרוניסט, לא ממש יודע להסביר, לפרשן ולנווט את דרכו בין צעדיו המבלבלים עד מאוד של האיש. האם באמת את העבודה הוא רוצה להכניס לממשלה, או שמא הוא משתמש בה רק כדי לאיים על מתנגדיו בליכוד ובסיעה? ואם כן, מדוע מינה צוות משא ומתן על טהרת המשפטנים, ומה בעצם הוא רוצה מהחרדים?

הוא רוצה אותם באמת, או שהם האיום הגדול שנועד לסמן לשינוי שכדאי לה להצניע לכת, להוריד פרופיל ולחכות בסבלנות עד יעבור זעם? והאם, בכלל, הוא עצמו יודע מה הוא רוצה, ומה הוא יכול? 

רביץ, לפיד ונסים זאב (צילום ארכיון: זום 77)

למי שנדמה כי הערפל שמפזר שרון לקראת פתיחת המשאים ומתנים הרשמיים הוא טריק חדש, כדאי שיעיף מבט אחורה לתחילת 2003, עת התנהלו השיחות על הרכבת הממשלה השנייה של שרון. במשך ימים ארוכים, החזיק שרון מערכת פוליטית שלמה במתח. מדי ערב היו יוצאים אנשיו מחדר המשא ומתן במלון המכביה ברמת גן, יוצאים ומתדרכים את העיתונאים שהמתינו שעות בלובי של המלון, ומייצרים את הכותרות הטריות של מחר.

ובכל יום, כמעט, הכותרות היו משתנות. לא אחת סותרות את היום שלפני. יום אחד ש"ס היתה בפנים, ויום אחד בחוץ. ויום אחד המפד"ל ויתרה, ויום אחר האיחוד הלאומי חתם. בקיצור, כל יום והכותרת שלו. בסוף, בניגוד לדעתם של רוב הפרשנים, שרון הלך נגד הזרם הכללי, לקח את שינוי, עם המפד"ל, ויצר קואליציה, שלולא תוכנית ההתנתקות, היתה ממשיכה לצוף על פני המים עד סוף הקדנציה.

סימן השאלה הגדול: נתניהו

לנוכח כל זאת, יהיה זה מוקדם לנסות ולנחש מה תהיה התוצאה הסופית של הטנגו המתנהל כעת, ולאן הוא יוביל. השבוע דיבר ראש הממשלה בכל כך הרבה קולות, שכבר היה בלתי אפשרי לשמוע אותו.

ביום שני, למשל, תוך פחות משבע שעות, הוא סובב את המערכת הפוליטית על צירה שלוש פעמים: בבוקר נפגש עם יו"ר העבודה, שמעון פרס, בצהריים החל לאיים בבחירות, ובערב, אחרי הצבעות האי-אמון בכנסת, חיזר אחר החרדים. ובימים שלאחר מכן, הזגזוגים המשיכו בלי הרף, משנים כל פעם למישהו אחר את מצב הרוח.

ונותרו כמובן השאלות הגדולות: האם, בסיטואציה כלשהי, תסכים שינוי לרדת מהעץ ולשבת עם החרדים, או שתשאר נאמנה לדרכה? ועד מתי יסכימו בכירי העבודה לאפשר לשמעון פרס לגרור אותם אחריו, ולהשפיל אותם בכל יום מחדש? האם יצליח ראש הממשלה להרגיע את הרוחות בליכוד? ומה יהיה עם תיק החוץ, ועם ש"ס, ואגודה, ובעיקר - עד מתי יישב נתניהו בשקט?