הרפתקאות מים בקניון ארדש

יופיו של הנוף האלפיני שנגלה לעינינו תוך כדי נסיעה רווית עיקולים ופיתולים לא הפריע לקולות צפצופי הגיים-בוי וצהלות שני ההוביטים במעמקי המושב האחורי. כל המהומי התפעלותי וקולות ההמייה, הפיוס והאיום לא הועילו הפעם. שלושה ימים של נופים בשיפולים המערביים של האלפים הצרפתיים היו מעל לכוחותיהם של השניים. "כן, אבא. נורא יפה. כדאי לך להסתכל גם משמאל", פולט הבכור מבלי להרים מבט מהמסך המרצד. בהחלטה של רגע הסטתי את הגה המכונית מערבה וחטפתי את יוצאי חלצי אל עבר הארדש, חבל ארץ השוכן בדרומה של צרפת, בין הערים מארסיי וליון.

שעתיים לאחר מכן מצאו את עצמם שני ההוביטים והטרול בפאתי כביש A7 המוביל מליון דרומה, אל Bollene, ומשם מערבה אל

Pont Saint Esprit. משם קצרה יחסית הדרך - העוברת בשורה ארוכה של תצפיות פנורמיות על גדתו הצפונית והתלולה של קניון נהר הארדש - אל Vallon Pont d'Arc.

"מה זה?", נבעתו השניים בהרימם ראש לראשונה מזה שעות, והניפו את נס המרי - "אין תהומות וסיבובים מעלי בחילה?". כנותן שירותים ותיק עצרתי את הרכב ובגאווה בלתי מוסתרת אילצתי אותם לצאת ולגנוח בחמדה למראה עשרות הקיאקים והקאנואים ששעטו במורד הזרם השוצף כשלל נקודות צבעוניות ועליזות. "וואו", הריחו ההוביטים את ריחה המופלא של הסכנה - "למה אתה לא אומר לנו מידי פעם להרים את הראש ולהביט?".

ואלון פונט ד'ארק היא עיירה שוממה למדי בימות החורף. ואולם בחודשי הקיץ, עת הווקאנס הגיע, קשה למצוא בה ולו חדר אחד לרפואה. גם מבואותיו המערביים של נהר הארדש, בסמוך ל-Vallon, הופכים לתפרחת צבעונית ורוחשת של אוהלי קמפינג וחמולות משפחתיות המשקיעות בווקאנס הצרפתי את כל תסכוליהן מחודשי החורף האפרוריים.

עיניו המאירות של בני הצעיר ורחמיה של בעלת המלון, זימנו לנו חדר אי משם ואפשרו לנו לשוטט בלב קל ברחובותיה ההומים של ואלון. בשעות אחרי הצהריים עמוס מרכזה של העיירה באלפי נופשים וחותרים המלקקים גביעי גלידה נוזלית, פושטים על חנויות המזכרות ומפשפשים בין צנצנות הדבש, נרות הדונג ומפות השולחן הזועקות בצבעוניותן. מאות הרפתקנים שסיימו יום שיוט בנהר פוסעים ברחובות בחזה מורם לצידם של החדשים חסרי הניסיון. אלה האחרונים, ואנחנו ביניהם, גודשים את עשרות הסוכנויות הקטנות ונרשמים לשיט הקיאקים.

מגלי ארצות בפוטנציה

למחרת בבוקר השכמנו קום, הצטיידנו במכולת הקרובה במצרכי מזון ובקבוקי מים והגענו בכוחות עצמנו אל פתחו של המסלול, ליד

 Salavas. משם זורם הנהר לאורך כשלושים ק"מ שרובם מצוקיים - לרוב בניחותא ולעיתים בשצף של זרמים מהירים - עד למפגשו עם נהר הרון (Rhone).

נציג הסוכנות מסביר באורך רוח כיצד לחתור עם ובין הזרמים, מה לעשות אם הקיאק מתהפך וכיצד להיזהר. כן, יש מספר מסלולים המותאמים לכל דורש – ממסלול משפחתי קליל של שלושים דקות ועד למסלול בן יומיים כולל לינה בשטח. ההוביטים בוחרים במסלול בן שבע השעות ואני מציית ומכניס את צידתנו אל חבית אטומה הקשורה אל ירכתי הקיאק הארוך, המותאם לשלושה. חגורות הצלה נרכסות ואנחנו, בתחושה של מגלי ארצות, משיקים את ביתנו החדש אל המים.

המפה הבסיסית הניתנת לכל קיאק ברורה וצבעונית. מסומנים בה הזרמים והאשדות, משורטטות הצעות כיצד לעבור את ראשי הסלעים המבצבצים מהמים הנמוכים והקוצפים, ומצוינים המרחקים והזמן המוערך לשיט נינוח בין נקודה לנקודה. קל – אבל לא לשני הוביטים וטרול חסרי חוש ניווט המתקשים לדעת איזה פיתול במפה מתאים לפיתול במציאות. לכמותנו ניתנה הנחיית ניווט ברורה – כשמצוקי הנהר נפתחים וערב רב של קיאקים עוגן בבליל צבעים על הגדה השמאלית זה הזמן לחפש את שמה של סוכנות הקיאקים "שלנו" שתיקח מאיתנו את ביתנו ותסיע אותנו חזרה אל מקום הזינוק.

גברים במלכודת

ההוביטים נפעמים. התחנה הראשונה מרשימה ביותר: Le Pont d'Arc הינה קשת סלעית שהנהר התחתר ברבות השנים מתחתיה, והיא גם סמלו של הנהר. ההוביט הבכור מאותת שהגענו לאשד השלישי (ואולי החמישי?). אנו נזכרים שהמפה נמצאת בתוך חבית האוכל האטומה ולא זה הזמן לחבל בשווי משקלו העדין של הקיאק. בצעקות מנוסות של רב חובל איטלקי אני מנחה את ההוביט לחתור אל ליבו של משולש הקצף הנוצר באמצעו של האשד. זוהי, נאמר לנו, הדרך הנכונה לחצות מכשולים כגון אלה.

הפעם עברנו בשלום. בחיוך של מנצחים שיודעים את מלאכתם אנחנו ממשיכים לחתור בידיים בטוחות ובשרירים מסוקסים (זה תמיד נשמע מרגיע) אל האשד הבא. האשד הזה מתגלה כזרם מים סוחף ורדוד המתעקל אל תוך בריכה קניונית מוארכת ועמוקה. חתירה לא מדוייקת מנחיתה אותנו אל ראשי הסלעים, באמצעו של הנהר. שני השייטים הבכירים מסמנים האחד לשני ויורדים מהקיאק אל המים במגמה לדחוף את הקיאק אל לב הזרם.

עצמת הזרם מפתיעה וגורמת לבכורי לאבד את שווי משקלו, להיסחף חסר אונים בזרם הרדוד במשך שניות ארוכות כנצח, עד לצלילתו אל מימי הבריכה – שם מציפה אותו חגורת ההצלה המבורכת. פעימות ליבי מואצות עד טירוף. מלב הקיאק פוער אלי בן הזקונים עיניים מבוהלות המתחננות שלא אנטוש אותו. מנגד, ממשיך הבכור להיסחף אל הבריכה הקניונית. כל רגע יקר. בכוחות לא לי אני אוחז בקיאק על יושבו, משנה את כיוונו, ושניה לפני שהוא נשמט מידי אל הזרם אני מזנק לתוכו. בבת אחת מזנק הקיאק במורד האשד ונוחת בבריכה. בתחינה-פקודה אני מפקיד בידיהם המשתאות של יושבי קיאק סמוך את בן הזקונים, ומדלג בקפיצה אל מימי הבריכה, כדי למצוא בהמשכה יושבי קיאק אחר האוחזים בחגורת בכורי המרוגש, ומגישים לי מתנה יקרה מפז.

עגינתנו במחשוף הסלע הבא מסייעת לשלושתנו להשיב את פעימות ליבנו לתיקונן ולהירגע אט אט. ממילא אין דרך חזרה והמצוק מתרומם מעלינו בתלילות, ללא שבילי נטישה. ההוביט הבוגר מחזיר את חיוכו הרוגע אל פניו ואנחנו ממשיכים במורד הנהר.

"וואלה, איזה יופי של טיול באלפים", התפעמו ההוביטים בעיניים טרוטות מלב חבל הארדש. הטרול הזקן הביט בעיניים זגוגיות אל יציריו ובשרידי חיוכו העייף הבטיח שמחר ניסע לחוות הקרוקודילים ליד Pierrelatte. הרי תמיד יהיה עוד שחר של יום חדש.