שמחה גדולה, השכן סובל

אנרכיה גדולה בעזה, ושמחה גדולה בישראל. החטיפות, ההפגנות, המינויים המגוחכים של יאסר ערפאת ושאר התסמינים של חברה מיואשת ומפורקת ורחוב שכנופיות שולטות בו מחזקים את הזרם המרכזי של התודעה הישראלית ביחס לשכנינו: אכן, אין עם מי לדבר. ראש הממשלה אריאל שרון אמר זאת השבוע, כמי שצדקתו הוכחה.

אלא שישראל דומה בעניין הזה לקניבל שטרף את הוריו וביקש רחמים בגין יתמות. אחרי ארבע שנים של כיסוח תמידי של מעט הריבונות הפלסטינית, אחרי השבתם-מחדש של הכיבוש דה-פקטו בגדה ובמידה רבה גם בעזה, אחרי שהפלסטינים הגיעו למצב שבו יותר ממחצית האוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני הבינלאומי ורק נוכחותם של ארגוני סיוע בינלאומיים מונעת רעב המוני, יש כמעט אבסורד באמירות של ראש הממשלה ושריו. שרון, מופז ושלום יכולים רק לטעון להגנתם שבעניין הזה הם ממשיכי דרכם של קודמיהם – מיצחק רבין ואילך.

יאסר ערפאת הוא פושע, בראש ובראשונה כלפי עמו שלו. פשעו העיקרי הוא בכך שיותר משש שנים, בין שובו לשטחים לבין פריצת האינתיפאדה, לא עשה ולו צעד אחד שיש בו כדי להניח תשתית למדינה. הוא לא בנה מוסדות ממשל (פרט לשורה אינסופית של ארגונים החיים מידו), לא טיפח עתודת מנהיגות, לא חיבר את ממשלו לרחוב הפלסטיני ולנציגיו האותנטיים, ביסס את שלטונו על שחיתות ואת מנהיגותו על כך שאינו מנהיג. על כל אלה צריך העם הפלסטיני לבוא עימו חשבון. במידה רבה, לפי הניתוחים הפלסטיניים של אירועי השנים האחרונות, זו העילה האמיתית לפריצת האינתיפאדה.

אבל בצד השני עמדה שורה של ממשלות ישראליות שמעולם לא רצו שערפאת אכן יבנה מדינה. כשרבין אמר שהפלסטינים יטפלו בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם", הוא הציג את השאיפה הישראלית הנושנה לערבים משתפי פעולה, שלא יכוננו ישות פוליטית של ממש אלא יעשו למעננו את העבודה המלוכלכת "כמו שערבים יודעים לעשות". כשהמנצחים על תהליך אוסלו התייחסו בזלזול לטענות של בני בגין, נתן שרנסקי ואחרים, כי הרשות הפלסטינית עוסקת בהסתה במקום להתקדם בבניית מדינה, הם ביטאו אותם התנשאות וניתוק שמבטא שרון היום. במובן הזה לא היה שום הבדל בין רבין לפרס, נתניהו לברק – ושרון הוא רק ממשיכו של הקו.

הפלסטינים הם, כמובן, המפסידים הגדולים מדרכו של ערפאת ומהעידוד הישראלי שניתן לה. אבל גם ישראל מפסידה. הראייה של התהליך המדיני כמשחק-סכום-אפס – אנחנו נותנים והם מקבלים, הרווח שלנו הוא ההפסד שלהם ולהפך – יחד עם השאיפה הישראלית הקבועה לחומה גבוהה בינינו לבין האזור שאנחנו חיים בו, מנציחים מצב שסופו אינו מבשר טובות לאף אחד. כל עוד אנחנו נשמח על זה שאין עם מי לדבר, לא יכון שום הסכם, וישראל תמשיך לחיות על החרב, ובתנאים הולכים ומחמירים. הפלסטינים יסבלו יותר, אבל אנחנו נסבול הרבה יותר מדי. ומי שהעובדה שהאחר סובל יותר מנחמת אותו, או אפילו גורמת לו לשמחה, שוגה באשליה מסוכנת.