סיני: החופשה שלי מעצמי

הגיע הזמן להתמודד עם הפחדים. ארזתי בגד ים, קרם שיזוף, 2 סדינים, 2 מגבות, 2 טי שירטס , ספריי נגד יתושים, פנס וארבעה ספרים. באוטובוס לאילת תפסה אותי התרגשות קטנה: לא הייתי עשור בסיני, והנה, אני נוסעת - ולבד.

אוטובוס חצות (110 שקלים, 5 שעות), אוטובוס מאילת לטאבה (6.4 שקלים), מעבר גבול (71 שקלים) - ואני בחיקם של המצרים. המניות שלי עולות בזכות הירכיים העסיסיות שלי (פולקעס, בקיצור), אבל לבסוף, אחרי משא ומתן מייגע בחום השמש, אני משלמת בדיוק את הסכום שהבדואים במוניות העתיקות רוצים (40 לירות מצריות, 30 ומשהו שקלים) רק כדי לעוף משם.

ממריאים בכבישי סיני. 7 בבוקר וכבר חם. אני הוזה במושב האחורי, צמודה אינטימית לאנשים שאני לא מכירה, שהגורל הפגיש ביננו רק משום שנשברנו במו"מ עם הבדואים בדיוק באותו רגע. השמש מטגנת אותי. כעבור 40 דקות לערך נכנס להזייה שלי שלט ועליו כתוב 'נירוונה'. אני מתעוררת וצועקת לנהג. 

טיפ 1: אמצי לך בדואי

המונית מורידה אותי כגמל מדבר עייף היישר לזרועותיו המסוקסות של סלאח, מעתה ואילך: הבדואי שלי. הבדואי שלך הוא האיש אליו את פונה בכל שאלה, לו את משלמת על כל הדיאט-קולות ששתית כאילו שהן טעימות, ממנו את מבקשת שיתקין לך מנעול פנימי משוכלל (שני מסמרים) על דלת החושה.

הסתכלתי על החושות הבנויות במבוק (8 שקלים ללילה), על הים הקרוב, על סלאח שהבטיח לשמור עליי, ואמרתי: וואלה, אנא מבסוטה חמד'ללה. אני נשארת כאן.

קיבלתי מפתח לחושה מספר אחת, ממש על הגלים. בחושה יש שטיח, שלושה מזרנים דקים, שתי כריות – וזהו. החושה שלי היתה חושה דה-לוקס: היתה בה נורה חשמלית עובדת! מאחר שאין מתג, צריך להבריג את הנורה החוצה כדי ללכת לישון. 

טיפ 2: חפשי מקלחת משודרגת

בין חוף לחוף יש גבול אבנים קטן שלא מנע ממני לחדור ערב ערב בפעולה בלתי נועזת בעליל, לחוף הסמוך על מנת להתקלח במקלחות שבו (שנאמר: החושה של השכן ירוקה יותר). רציתי לשלם לבעל החוף עבור השימוש במקלחות, אבל הוא לא הסכים לקחת כסף.  

בחוף נירונה, וברוב החופים בביר סוויר, צריך להעמיק כ-300 מטר במים על אבנים עד שניתן לשחות. לא לשכוח שקפקפים. חשבתי לתומי שכל רצועת החוף אבנים- אבנים, עד שבחור חיובי שפגשתי סיפר לי על חוף עם חול לבן טיפה צפונה מחוף נירונה. איך מגיעים לשם? "תלכי על החוף עד שתראי חול לבן במים".

טיפ 3: הכסף הגדול מתחבא באוכל

למחרת בצהריים, אחרי כמה שעות נמנום על הערסל, אני הולכת לאכול בחוף הסמוך, חוף שאנטי, סלט יווני. שם אני מגלה שההורים של מאיה חטפו נזיפה מסלאח: נתתי לכם את החושות הטובות ביותר ואתם אוכלים בחוף הסמוך? חשוב להסביר: 8 השקלים שעולה חושה ללילה - זה הבוטנים. הכסף הגדול טמון באוכל ושתיה. בעצם, עלות יום שהות בסיני היא כ-100 שקלים, ואם הלינה עולה רק 8 שקלים - הרי שעלות האוכל השתיה והמוניות היא ביחס בלתי פרופורציונלי לחלוטין.

אז אם אתם לא רוצים להרגיז את הבדואי/מצרי שלכם, תאכלו אצלו. ואם אצלו ממש לא טעים או חסרים הרבה מצרכים – תעברו לחוף אחר. הדבר האחרון שאתם רוצים זה בדואי או מצרי ממורמר.

טיפ 4:  לא נוח לחפוף חוטים

הפחידו אותי שיש פה מגפת צהבת (לא שמעו על זה), שמקבלים קלקול קיבה מהירקות (לא דובים ולא יער), שיתושים אוכלים אותך בלילה (לא שמעתי יתוש אחד, מצד שני אפשר שמרחתי חומר אנטי-יתושי במינון כזה שהרחיק את היתושים מרחק קילומטרים).

בערב אני מוצאת את עצמי מלמדת כמה ילדות בנות חמש לעשות גלגלון ושוב עושה בייביסיטר לשני התינוקות. אין לי עם מי לדבר בחוף הזה. מחר, אני חושבת לעצמי, אעבור יותר דרומה, לחוף אחר שהמליצו לי עליו, תותי ביץ', 20 דקות נסיעה מכאן.

טיפ 5: כסף מרחיק שכנים

למחרת אני הולכת לחפש את החוף עם החול הלבן. אני הולכת על החוף כ-10 דקות ואכן, כמובטח, מבחינה לפתע בחול הלבן, שגם נותן לחוף, כמה מפתיע, את שמו. כמה קל לשחות, כמה נעים במים. שכחתי מייד מתותי ביץ'. מנהל החוף, מצרי צעיר בשם פופו, סטודנט למשפטים באלכסנדריה ומשורר דובר אנגלית בשעות הפנאי, סגר איתי מחיר.

עברתי דירה. כה פשוט. ושוב אני מבקשת מהבדואי שלי להתקין לי מנעול משוכלל בחושה, ושוב אני אוכלת סלט יווני (הוא משתפר ככל שמצפינים, מסתבר), והנה אני שוחה כמו קרפיון מאושר בחוף בו אין צורך לנעול שקפקפים.

יש פה קצת יותר אנשים בגילי. אני פוגשת מישהי שאני מכירה. היא ובעלה הטרי (יומיים) מבלים ירח דבש בחושה המלכותית של החוף, החושה הבודדת. שאר החושות הן 'קוטג' דו משפחתי'. שילמתי לפופו 15 לירות ללילה – 5 לירות מעל המחירון – כדי שלא ישכן שכנים בדו משפחתי שלי.

טיפ 6: להתקרר ברחצה לילית