אין סוף לסבל: עכשיו גם יש לי טור אישי
מאירועי הפרקים הקודמים:
אנה כותבת קטע קצר ושולחת למערכת Ynet - פורטל החדשות המוביל (פרסומת סמויה), אייל שכטר- אדם מוביל בפני עצמו (פרסומת סמויה 2) - מתקשר לאנה ומבקש שתכתוב להם על בסיס קבוע. אנה מתעלפת. אנה סוגדת לאייל שכטר. אנה מתגברת, לומדת לקח חשוב לחיים, על פיו גם סלבז הם בני אדם, כותבת קטעים נוספים לאתר, מצילה דולפינים, ובלי שום קשר יש שלום על פני אדמות.
אבל אם חשבתם שזהו סופה של הרפתקתי בנבכי עולם העיתונות ההפכפך - טעות בידכם. למעשה, בשלב זה צרותיי רק החלו...
כאמור, ניתן היה לחשוב שבזה יגמר הסיפור - יפורסמו מספר קטעים שלי, סבתא תתמוגג ותקבל קצת נחת בחיים, ואף אחד לא ידבר על ההשפלה יותר לעולם. אין פשוט מזה.
אך לצערי שכחתי לקחת בחשבון שני פרטים חשובים:
1. הקטעים פורסמו באינטרנט, משמע הם נגישים לכל אדם עלי אדמות (אלא אם הוא משתייך לכת האמיש, אך אז גם לו היה לו מחשב הוא ודאי לא היה מבין מה לעזאזל אני כותבת, ככה שבאמת לא אכפת לי. בואו, אנשי אמיש חביבים! בואו וקראו את הקטעים שלי!).
2. אמא שלי מאמינה שאני האדם המדהים ביותר שנולד, ומאוד רוצה להוכיח זאת לעולם (יש לציין לזכותי, שעוד לפני שהחלתי לכתוב את הקטע, ורק סיפרתי לה על הכיוון הכללי בו הוא הולך לעסוק, היא החמיצה פנים ובקול סדוק לחשה: "אני מאשרת לך לכתוב שאני מטורפת, אם את מוכרחה". זה בסדר, היא הרי כבר תנוח בקבר...).
אם כן, אך פורסמו הקטעים וכבר הפכתי לסלב בקנה מידה מקומי.
זה באמת לא שינה לאף אחד שהקטע עליו עמלתי זמן כה רב לא פורסם בעמוד הראשי לצד החדשות כפי שוודאי סברו, אלא במדור נפרד, בו כל קטע שלא מכיל השערות על מקצוען האפשרי של אמם ואחיותיהם של אנשים רנדומליים, יכול להתפרסם בקלות (ולא, אין זו מרירות בקולי, אני רק קצת צרודה).
כל השכונה קראה את הקטעים פרי עטי, אנשים עצרו לברך אותי ברחוב ולהעיר הערות על כמה דברים שלא נראו להם בקטע האחרון, קרובי משפחה מכל העולם התקשרו נדהמים לספר שבכלל לא ידעו שהילדה יודעת לדבר, חלון התגובות הוצף באנשים שסברתי שהם זרים לי ופשוט מעריכים את כתיבתי ולאחר מכן הודיעו לי אישית שהם דווקא לומדים איתי שנים בשכבה ופשוט חשו צורך לתמוך בי ברגעיי הקשים, ובאופן כללי התחלתי להרגיש שאני חיה בגרסה ישראלית כושלת במיוחד של "המופע של טרומן".
"בסך הכל כתבתי שני קטעים!", זעקתי השמימה, "איך כל זה קרה?!". סוף סוף אני מבינה מה קשים הם חייהם של סלבריטאים מן השורה. אייל שכטר, אתה לא לבד.
"אני מבטיחה לא להעריץ יותר אף אחד", הכרזתי לחלל הריק והבטתי באומץ קדימה, לעתיד טוב יותר. לעזאזל, באותו רגע אפילו הצטערתי על הפעם בה נטלתי חלק פעיל בהדבקת פתקיות עם הכיתוב: "בתיה, אני מתגעגע. באהבה, ריקרדו", על המכונית של השחקנית ששיחקה את אותה דמות אגדית בטלנובלת המופת "משחק החיים" (אני רוצה לנצל את הפלטפורמה הזו כדי לפנות אליה בפנייה נרגשת: בתיה, התסלחי לי? אגב, אם חלה טעות והפתקיות הודבקו על מכונית אחרת, אני לוקחת את הסליחה הזו בחזרה).
אין ספק, התהילה הפכה אותי לבנאדם טוב יותר. אך ההשפלה היום-יומית לא נפסקה.
אמא הראתה את יצירות המופת לכל חבריה מהעבודה (והמונח "חברים" הוא מאוד גמיש, מסתבר, וכולל גם את אנשי הניקיון והתחזוקה וסתם עוברי אורח שהסתובבו באותו רגע בקרבת מקום), הדפיסה קטעים והשאירה אותם בנקודות אסטרטגיות בבית, כדי להקל על האורחים להיתקל בהם במקרה, העירה אותי בבקרים בהתרגשות אין קץ, רק כי מישהו בדיוק השאיר תגובה חדשה והיא הרגישה שאני פשוט חייבת לגלות את זה בזמן אמת, ובאופן כללי גרמה לי להתחרט שבכלל שלחתי את הקטעים הטיפשיים מלכתחילה.
"נמאס לי", דיווחתי לה ביום בהיר אחד. "נמאס לי לכתוב קטעים במשך שעות ואז לראות אותם עוברים לדף הבא, נמאס לי לרפרש את הדף כל כמה שניות, כדי לבדוק אם יש תגובות חדשות, נמאס לי לקרוא את התגובות בהנאה נרקיסיסטית מטופשת ולהתנהל בימים הבאים במחשבה שאני הבנאדם המשעשע ביותר עלי אדמות, נמאס לי לעמוד בדד-ליינים, או יותר נכון לא לעמוד בדד-ליינים ואחר כך להרגיש רע עם עצמי על זה, נמאס לי להרגיש שאני חייבת לעמוד בכל כך הרבה ציפיות, נמאס לי שזה הדבר היחיד שמדברים איתי עליו, נמאס לי שלאנשים נמאס מזה שזה הדבר היחיד שאני מדברת עליו, נמאס לי שזה השתלט לי על החיים בצורה כל כך קיצונית וחסרת פרופורציות למה שזה באמת, לעזאזל, נמאס לי, נמאס לי, נמאס!".
שקט השתרר למס' שניות, ואז אמא השפילה מבט ואמרה: "מציעים לך טור אישי".
אבוי לי. הפכתי ליצור נרקיסיסטי וממוסחר לחלוטין, שמסניף תגובות יומם וליל ומתרפק בהנאה מוגזמת על המיני-תהילה שנפלה עליו. אבל היי! מה אכפת לי? לי יהיה טור אישי ולכם לא!
