שורש לבן: דאיקון

מיומי מדפדפת בסקרנות בספר בישול ישן ומהוה, מבית היוצר של השף הארצישראלי החביב עלי. אני מסבירה לה בגאווה: "זה אחד השפים הכי נחשבים בישראל". מיומי מתרשמת וממשיכה לטייל בין דפי הכרומו תוך קריאות אוישי סו! (נראה טעים) נלהבות. ואז היא מגיעה לעמוד עם צילום בו של פיסות סושי, מעשה ידיו להתפאר של הגאון התורן. פניה מתעוותות.

"מה קרה?" אני נבהלת.

"איריס סאן, זה נורא, הסושי הזה. פשוט נורא".

אני מתקשה להאמין: "מיומי סאן את בטוחה? מדובר בשף נחשב במיוחד".

מיומי מסתכלת ושוב מעווה את פניה: "ממש לא מעורר תאבון". אני מביטה בעיון ביצירות האומנות הקטנות והמעוצבות, ולא ממש מצליחה להבין מה לא בסדר.

בצר לי אני בוחרת בשיטת הגישה הישירה ומנחיתה שאלה למומחית: "מה את רוצה? מה לא בסדר בסושי הזה?".

והיא בשלה: "יש בעיה. הוא פשוט לא נראה מגרה".

לך תבין. אני יוצאת במתקפה שהיא בעצם מגננה: "את יודעת שבישראל קשה להשיג את כל המצרכים וחומרי הגלם שלכם יש פה בשפע, ובמצב כזה ברור שבלתי אפשרי להגיע בדיוק לאותן תוצאות מושלמות שאתם מפיקים במטבח".

"מה זאת אומרת?" היא מקשה, כשפניה החמודות מתקמטות בספקנות, "מה יש לנו שאין לכם?".

" הרשימה ארוכה מאוד", אני מחייכת בניצחון, "קודם כל אין לנו אינארי סושי טרי (טופו מטוגן)", מיומי פוצחת באאאאאאאאאאאאאאה ארוך כמיטב המסורת היפנית - הברה ממושכת זו באינטונציה הולכת ועולה משמעה פליאה, התפעלות ותדהמה.

"כן כן", אני ממשיכה "והרשימה עוד ארוכה: בארץ ישראל אין יוזו, ואפילו טונה טרייה במימדים שלכם אין אצלנו בים".

עכשיו מיומי עושה פרצוף משתתף בצער מדרגה שלישית ונראה לי שהיחסים בינינו סופסוף עולים כיתה: היא ממש מזועזעת.

"אין לכם טונה טרייה?" היא ממלמלת בעצב.

עכשיו מגיע השוס, אני חושבת לעצמי - צריך להכות בברזל בעודו חם, "מיומי סאן, גם אין לנו דאיקון".

בינגו. היא נכנעת ללא פשרות: "אם ככה, אתם באמת לא יכולים לעשות אוכל יפני כהלכתו".

מה זה דאיקון?

המונח דאיקון מתייחס למגוון של צנונים הידועים גם כצנון יפני, צנון סיני, וצנון סאצומה. צבעם לבן וטעמם עדין בהשוואה לצנונים האדמדמים.

אורכו של הדאיקון - שיכול להגיע עד מטר, אבל בדרך נע בין 10-15 ס"מ - מסעיר את דמיונם של היפנים עד כדי כך, שהם מגלפים, אחת לשנה, משורש גדול במיוחד איבר מין זכרי בפסטיבל הפין בעיר קאוואסאקי.

מה שיפה בשורש הלבנבן הזה הוא שאפשר לאכול אותו בכל מצב צבירה: נא, מוחמץ, מבושל, מוקפץ, במרק או בתבשיל קדירה.

גם את הקליפה שלו אוכלים, ועושים ממנה חמוצים מדהימים ומתקתקים שאני תמיד נשבעת שהם בדיוק כמו צלי הכרוב של אמא שלי הפולנייה.

ביפן, מגישים אותו כבוש, מבושל  או מטוגן בטמפורה. הוא גם אחד ממרכיבי הבסיס של האודן - תבשיל יפני עממי המוגש באופן מסורתי בחורף. לצורך הכנת האודן, מערבבים את הדאיקון עם ביצים מבושלות, דג ואצות ים.

דאיקון גדל ביפן, כמובן, אבל גם בארה"ב: בטקסס ובקליפורניה. ביפן הוא נמצא בחנויות בכל ימות השנה.

תכונה מעניינת שמייחסים לדאיקון, היא דחיית מזיקים. כששותלים אותו בגינה ליד מלפפונים, דלעת, בצל כרוב או עגבניות, החרקים ימשכו אליו ולא לירקות.

גם בארץ הקודש אפשר להנות מהמתכונים המגוונים של הצנון היפני, כאשר התחליף המקומי המומלץ הוא: לפת.

סלט דאיקון

חומרים:

4 כפות פטרוזיליה טרייה, (ביפן משתמשים בעשב התיבול מיצובה) קצוצה דק 

1 כף חומץ אורז

1/2 1 כפות שמן

1 כפית מלח  

1 כפית פלפל שחור

1 דאיקון קלוף חצוי ופרוס דק, או 5 לפתות - פרוסות אף הן 

1 חסה ערבית

1 פלפל ירוק, ללא הגרעינים, קצוץ

1 אבוקדו, ללא הגלעין, חתוך לקוביות

לקישוט: 4 ביצים קשות, חצויות

הכנה:

2. מערבבים בקערה את הדאיקון החסה, הפלפל והאבוקדו. יוצקים מעל את הרוטב, מקשטים בחצאי ביצים ומגישים.