מו"מ על כלום
עיון מפוכח מעלה סיבה משמעותית לכוחו של שרון: זהו מו"מ קואליציוני על כלום
בשבועות האחרונים, בעוד המו"מ על החלפת הממשלה בעודה בחיים, מתגלגל מאנקדוטה אחת לאחרת, אנחנו שומעים הרבה על תבונתו של ראש הממשלה אריאל שרון. ראו, אומרים לנו אחשדרפניו בפוליטיקה ובתקשורת, כיצד האריה הזקן עוקר מפלגות וטוחנן זו בזו, מכניס את השור משינוי לאותה שוקת יחד עם החמור החרדי. מה נאמר, רב מג.
שרון הוא אכן פוליטיקאי מנוסה ובעל הבנה רבה בחולשותיהם של בני אדם. כשמשווים אותו לקודמיו בתפקיד, במיוחד לנערי הפלא נתניהו וברק, תבונתו וסבלנותו בולטות עוד יותר.
אבל עיון קצת יותר מפוכח מעלה סיבה משמעותית בהרבה לכוחו: זהו מו"מ קואליציוני על כלום. אין בו לא ויכוח על סדר יום ואפילו לא ריב של ממש על תיקים. ראש הממשלה, שהאג'נדה היחידה שלו היא תוכנית ההתנתקות, מתדיין עם מפלגות שאין להן חילוקי דעות על הסעיף היחיד הזה, ושאינן מציגות אלטרנטיבה לדברים האחרים שבמהות חיינו. פלא שיש ויכוח?
אפשר לראות את הדברים דווקא במה שהוא בדרך כלל ליבו של המו"מ הקואליציוני: המאבק על התיקים. השאלה היחידה היא סוגיית שר החוץ – תפקיד שהוא כשלעצמו מעולם לא עניין את הנושאים בו. העברתו לשמעון פרס (אם תקרה), תהיה רק מחווה לסדרי העדיפויות של העבר, שכן פרס לא יעשה שום דבר אחר כשר חוץ ממה שיעשה כשר לפיתוח אזורי או כשר לתהליך השלום. פרט לזה אין שום דרישה אחרת על השולחן. העבודה או שינוי אינן דורשות את תיק הביטחון, האוצר או החינוך. אין להן דרישות בתחום התקשורת, המיעוטים או המדע.
העבודה אינה רוצה את תיק הביטחון. ממילא מדיניות הביטחון של ישראל היא היגררות חסרת תוחלת אחרי המאורעות ומוכתבת על-ידי אינרציית התגובה והערכות המצב של הדרג הצבאי. למה לפרס, למצנע או לבן-אליעזר לדרוש את הביטחון? כדי לעשות בדיוק מה שמופז עושה ולהשפיע מעט ממש כמוהו? ממילא למפלגה שלהם אין שום אלטרנטיבה, שום ראייה אחרת, לעומת אלה של שרון.
בענייני הכלכלה אי אפשר היום להעביר שערה בין נתניהו לבין מי שמכנה את מדיניותו "קפיטליזם חזירי". אלה ואלה יעשו בדיוק אותו הדבר, אלה ואלה רפובליקנים של הפרטה, הקשורים בזנבם למשפחות ההון הגדולות. בחינוך, נושא שרוממותו בפי כול, אין ולו פוליטיקאי אחד שיש לו משהו אחר לומר. ממילא אותם אנשי עסקים ודורשי טוב שכותבים דו"חות עבור לימור לבנת הם ברובם מצביעי העבודה או שינוי. ממילא קריסתה של הממלכה היא עובדה מוגמרת עבור כולם.
וכך הלאה וכך הלאה, תיק אחרי תיק ונושא אחרי נושא. כי האמת היא שיש בישראל מפלגת שלטון אחת, שראשה בליכוד וגופה וזנבה בעבודה ובשינוי.
המפלגה הזאת שותפה לאותה ראיית עולם. היא חולקת אותו עגל זהב – התנתקות – אותה תוכנית היסטורית שאיש אינו רוצה להיראות כמי שטירפד אותה, ולכן כולם מוכנים לבלוע כל צפרדע שמאכיל אותם שרון בינתיים.
הדוגמה המובהקת, קטנה אך מלמדת הרבה, היא כמובן עניין המאחזים: כבר שנים, עוד מימי ממשלת האחדות הקודמת, ששרון מצליח שלא להזיז ולו קרוואן בשטחים – למרות ההבטחות לאמריקנים ותוך ניצול אפסותם של מי שאמורים, בכוח הצורך שלו בהם בקואליציה, לכפות עליו ולו משהו ממה שאמור להיות סדר היום שלהם.
באווירה הזאת אכן יכול שרון ללהטט כמין סיינפלד של הפוליטיקה: איש שעושה דברים מבריקים מאוד על כלום.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
