כמה רוע אפשר לבלוע?

בצירוף מקרים, שבוע לפני שקראתי את "סאבז", ספר הקומיקס של גבי בן משה, חזרתי וקראתי את "חוזה עם אלוהים", יצירתו ההיסטורית של רב האמן וויל אייזנר, הנחשב לספר הקומיקס המשמעותי (graphic novel) הראשון. כשיצא ספר הקומיקס של אייזנר בקיץ של שנת 1978, הוא חולל מהפיכה באופן בו נתפס הקומיקס. ביכולת סיפור וירטואוזית ולב (יהודי) רגיש, מספר אייזנר סיפורים המבוססים על ילדותו ונעוריו ברובע ברונקס בניו-יורק של שנות ה-30.

עד "חוזה עם אלוהים", קומיקס פורסם באמריקה בעיקר בעיתונות היומית דרך רצועות קומיקס יומיות של הומור לא מאיים, ובמסגרת חוברות דקות, שהודפסו לרב על נייר מאיכות נחותה ופנו (יותר ויותר) לקהל של נערים מתבגרים דרך ז'אנרים של מדע בדיוני ואימה. הבחירה בפורמט שונה נעשתה במכוון על ידי אייזנר, שצמח בעולם תעשיית הקומיקס - מתוך תקווה להגיע לקהל אחר, ולקבל לגיטימציה לז'אנר. הספר זכה לשבחי הביקורות ועד היום תורגם ליותר משש שפות (כולל אידיש).

רבים אומרים שספרו של אייזנר, הן מבחינת המעבר לפורמט של ספר, והן מבחינת המורכבות האנושית של התוכן שלו,

סלל את הדרך לספרי הקומיקס שבאו אחריו ובהם "Maus" של ארט שפיגלמן, שזכה בפוליצר ושחלקו הראשון אף תורגם לעברית – ספר קומיקס "דוקומנטרי" על סיפור חייו של אביו ניצול השואה, שהוא גם סיפור יחסי המחבר עימו וסיפור כתיבת הספר. במקביל, במהלך שנות השמונים, התחוללה מהפיכה של קומיקס באמריקה - גם בתוך חוברות הזרם המרכזי, שאספו לספרים סדרות שבחנו מחדש את חוקי הז'אנרים המקובלים (כמו "Watchmen" של אלן מור, או "Batman: The dark knight returns" של פרנק מילר). כיום, בעוד תעשיית הזרם המרכזי נמצאת במשבר קשה אחרי שנים של ספוקלציות מול נערים-אספנים, דווקא בתחום ספרי הקומיקס - התעשייתיים והעצמאיים - ישנה פריחה חסרת תקדים, כפי שמעיד מאמר ארוך של הניו-יורק טיימז הסוקר את דור היוצרים העכשווי.

גם בישראל

בישראל, מסורת של קומיקס כל כך בולטת בהיעדרה, עד שאלי אשד ואורי פינק טרחו להמציא אותה בספרם "הגולם". ולמרות זאת, מאז "ספרי מגוחך" של דודו גבע בשנות השמונים, שהיוו השראה לדור של יוצרי קומיקס מחתרתי, ועם תוספת ספרי הקומיקס בשיתוף אתגר קרת, החל מ"לא באנו ליהנות" ב-1996 ועד "פיצה קמיקזה" הטרי יחסית, ויחד עם פתיחות לחומרים מחו"ל, התפתח קהל לא קטן של חובבי קומיקס. אל קהל זה הצטרפו הילדים שגדלו על ברכי "זבנג" של פינק, והיום הם כבר בשנות העשרים שלהם. התוצאה היא קהל הטרוגני מאוד, אם כי צעיר בעיקרו, שמחבב וצורך מגוון הולך וגדל של קומיקס.

השילוב בין היעדר מסורת של קומיקס בעיתונות היומית ובחוברות, ויציאתם לאור של ספרי קומיקס בפורמט של ספר, יצר מצב בו רב הקומיקס הישראלי מתחלק בקוטביות בין ספרים שיוצאים בהדפסה איכותית ובפורמט מושקע, רובם בידי מאיירים בוגרי בתי הספר לאמנות שחלקם כבר הפכו למורים בעצמם (כמו קבוצות "אקטוס טראגיקוס" ו"דימונה" שכותבות באנגלית), ובין פנזינים מחתרתיים במסורת "סטיות של פינגווינים". אלה וגם אלה יופיעו זה לצד זה, עם תוספת של הרבה מאוד קומיקס אמריקאי מיובא, בפסטיבל הקומיקס הקרוב שיתקיים בין ה-16 ל-19 באוגוסט בסינמטק תל אביב.

בתוך הקהל הזה, "סאבז" של גבי בן משה, בן 22 ממכבים, חבר בלהקת ההיפ-הופ הפרברים רפיוגי'ז, ותלמיד המדרשה לאמנויות, היוצא בשיתוף פעולה עם לייבל הרוק האלטרנטיבי fast music, הוא ספר מפתיע. הוא יוצא בפורמט כריכה רכה מושקע יחסית, אבל הוא רחוק מחבריו האמנותיים, הוא גם לא מתחבר למסורת ההומור המחתרתי. הספר קרוב דווקא לז'אנר הביוגרפי-דוקומנטרי של סיפורי "פיסת חיים", שכפי שהובן מהדוגמאות הקודמות לא רק שאינו זר, אלא שהוא מלווה את ספרי הקומיקס מאז החלוצים של התחום, והפך למרכזי ביותר בקומיקס העצמאי האמריקאי - מיוצרים ותיקים כמו הארווי פיקאר, יוצר "אמריקן ספלנדור" ועד עכשוויים כמו דניאל קלאוז, יוצר ספר הקומיקס Ghost World, שעובד אף הוא לסרט.

סאבז, קיצור למילה האנגלית לפרברים, עוקב אחרי חבריו הצעירים של המחבר, בסדרה אסוציאטיבית של מצבים בהם הדמויות מדברות אל עבר המאייר, קצת כמו דיבור למצלמה דוקומנטרית. לסירוגין - אנחנו מציצים אל סצינות "קפואות" מתוך ההווי הפרברי. המעבר הזה יוצר משהו מאוד "קומיקסי" במהותו - בשילוב בין יכולת הקומיקס לספר סיפור בזמן ובין הקפאת הזמן ולכידת רגעים במרחב כמו באמנויות הפלסטיות. ויותר מהכול - מהאפקט שנוצר מהעמדה סימולטנית של שני היסודות זה לצד זה.

המונולוגים מביעים לרב ייאוש וריקנות, מהסוג המאפיין את גיל ההתבגרות, סוג הדיכאון הזה שהוא כל כך מודע, ומנותח

ברפלקסיביות לעייפה, עד שהוא מגביר את עצמו במעין לופ עצמי. חבריו של גבי מתוארים כתלושים וצפים באוויר, נעים בין קטטוניה למוטרפות מהסטאטיות של הקיום הפרברי. את הנחמה שלהם הם שואבים מתרבות רוק אמריקאית שהם מודעים לכך שאינה באמת שלהם, ומצריכת סמים קלים יותר וקלים פחות. הם משתדלים להתרחק מהמציאות הפוליטית - והמציאות בכלל - כמה שיותר, אלא שזו, כמו תמיד, רודפת אותם.

הציורים - איורי שחור לבן מעובדי מחשב, תוך שימוש ניכר באיור על פי מקורות מצולמים, מחזקים את האווירה הסטאטית (פאנלים רבים מכילים תמונות זהות כמעט כאשר רק הדיבור משתנה, אבל בעצם לא מתבצעת שום פעולה). בתמונות המוקפאות ניכר נוף הפרבר הישראלי לצד פינות בר במגרשים שטרם עובדו, אותן מרפסות "עם גינה" שאחידות האובייקטים המאכלסים אותן מדגישה את אחידותו של "איכות החיים" הבורגני. התוצאה היא תוגה אפורה שעולה מהקומפוזיציות של בן משה ומזכירה תמונות עיירות בסרטי קולנוע אמריקאי עצמאי.

אין פה מה לעשות

הצבת הסצנות הקפואות לצד המונולוגים מציגה את הריקנות של השקט שמקורו באפס התרחשות, אותו שקט שהוא בעצם משאלתו של הקונצנזוס הישראלי בתוך מה שמכונה "המצב". באכזריות אירונית, דווקא אותה תאווה לשקט היא זאת שמולידה את הקיום הפרברי הריקני והמתסכל של הדמויות. בתוך השקט הזה, מייצרות הדמויות מלמול בלתי פוסק המנסה

לשווא לכונן איזשהו נרטיב בעל משמעות, איזושהיא הגדרה עצמית, שלא שייכת להם באמת, כפי שמעיד מנשה: "קבוצת בני עשרים פלוס מינוס שמחפשים הגדרה עצמית ותרבותית, ומחפשים מה לעשות במציאות בה אפילו המשפט 'אין פה מה לעשות' כבר לא שייך להם אלא לילדים אחרים מפרבר במדינה אחרת עם תרבות אחרת שאף פעם לא הייתה שלך מלכתחילה".

הגדרה עצמית זאת מורגשת בהיעדרה לאורך הספר כאשר מהר מאוד ברור שגם לא תתפתח. מילותיו של המחבר לקראת סיום מביעות בעיקר את הדחף לשמר את שביבי הזיכרון בספר, ללא נחמה משמעותית מלבד השלמה פסיבית עם הגיוס

המתקרב והאכזריות הכללית של הקיום הישראלי, שיחסית אליו נראה הפרבר כסביבה מגוננת, גם אם לא מספקת. ברצף הפאנלים האחרון, דמות צעיר מחייכת אל נוף פנורמי של הפרבר ופושטת ידיה לצדדים, כאילו מחבקת אותו - חיבוק שחורג אל העטיפה האחורית של הספר, ושולח יד על העטיפה הקדמית - כמעין רמז שגם מפגן אהבת החיים הזה, הינו רק תחנה בתוך מעגל החיפוש שמתחיל מחדש ושנידון לא לבוא על סיפוקו.

הספר לא נעדר בעיות, הקשורות מן הסתם לגילם הצעיר של המחבר והדוברים שהוא מתעד, ולכך שכישרון האיור הניכר של בן משה עוד צריך להבשיל. אך מי שימצא בליבו את האמפתיה והסבלנות שהצעירים האלה יותר מראויים לה, יגלה יצירה אותנטית, מכמירת לב ומעוררת מחשבה, על חווית הנעורים הכמעט אחידה שחולקים בני המעמד הבינוני בישראל של ימינו. נערים ונערות שהריקנות שלהם משקפת את הריקנות התרבותית המאיימת על כולנו, ושאולי מתוך סלידתם מאותו "קונצנזוס תאב שקט", היה יכול לצמוח דחף לשינוי, אילולא אילף אותם הממסד באכזריות שזה כל מה שיש.

• אורי ברוכין הוא יועץ לאסטרטגיה שיווקית, וממקימי האתרים קונספציה ורשימות. בזמנו הפנוי, הוא חוקר של קומיקס, עורך את ספר הקומיקס הבא של קבוצת דימונה, ומרצה על הקומיקס כמדיום סיפורי בהזדמנויות שונות.