תעבירו אותה הלאה

נו, תעבירו: "תעביר את זה הלאה", ערוץ 2, 20:45

"תעביר את זה הלאה" הוא משפט אחד שאותו לא הייתי שמח לשמוע מרופא העור שלי. יותר מזה: גם מיעל בר-זוהר אין לי עניין גדול לשמוע אותו.

זו תוכנית של מה שמכונה, בעממית, מעשים טובים: זוג שמתנדב בבית לווינשטיין; יאיר לפיד (במראה תשעה וחצי שבועות בלי גילוח) מחתן זוג ייקים קשיש; יעלי עוזרת בקטיף פרחים כשהיא במכנסונים הו-כה-קצרים. מה נגיד; זה באמת נוגע ללב, רק שבעוד כל זה משודר, פתאום אני קולט את השלט שלי דופק גופיית בטן, שפתון ועקבים, קורץ לי ואומר: השתמש בי! השתמש בי עכשיו! אני רוצה אותך! כאן, עכשיו, על השולחן!

נדרשו כוחות נפש ניכרים כדי לא לגעת בשלט ולהישאר לצפות במתנדבי בית לווינשטיין בשעה שיעלי צירפה אליהם לאולפן, איך לא, את גלי עטרי, שהיא כרגע תוספת הפירה המגיעה עם כל מנה טלוויזיונית חמה (אלא אם, כמובן, קיבלתם את הצ'יפס מאיה בוסקילה).

תוכנית מעשים טובים, בקיצור. כאילו לא חלפנו דרך מספיק רגעים טלוויזיוניים בעייתיים כדי לדעת שרתימת מעשים טובים לטובת רייטינג (או, במקרה הנוכחי, לטובת ריצוי הדודים מהמכרז לערוץ 2) היא קונספט מקולקל. מעשים טובים לא צריכים יחסי ציבור בפריים-טיים. אם הם צריכים, הם קצת פחות טובים.

אבל במידה שכבר הולכים על זה, די ברור שבר-זוהר רחוקה מלהיות הבחירה הטבעית למשימה. יעלי איננה המתווך הנכון לחומרי ה"בוא איתי, יש כאן באולפן מישהו שאני רוצה שתפגוש" האלה; זו, כמובן, הטריטוריה המובהקת של סולטני הפאתוס גאון את טופז. בר-זוהר נוצצת וסטרילית מדי בשביל הריגושים הזולים האלה.

"תעביר את זה הלאה" היתה שעה ארוכה ומייגעת. הדרך לטלוויזיה רעה (ומכרזית, לא יעזור) רצופה כוונות טובות, ואבק הכוכבים והפיות הזה קלוש מכדי להחזיק פריים-טיים. המוני צופים עוד יעבירו את זה הלאה. בלחיצה.

מה קרה? "הכל טוב", ערוץ 2, 21:45

רק בסוף, ממש בסוף התוכנית הראשונה של "הכל טוב", בקטע החותם שבו יצא המנחה אורי גוטליב ל"דייט" עם אסנת חכים, נצבט לפתע הלב והבנת שיש כאן משהו אמיתי, משהו שהתפספס, משהו שהלך לגמרי לאיבוד.

זו היתה תוכנית חלשה. מאוד. למעשה, נראה שהתוכנית עלתה לאוויר במצב חצי-אפוי. מונולוג פתיחה עם אנטי-בדיחות חכמות מדי, סקץ' ארוך וחסר פואנטה על שחיינים, עוד סקץ' צפוי לגמרי על סופרמן הישראלי. התוצאה אפס-אפס. עידן אלתרמן וגורי אלפי הם אורחים מוכשרים שמסייעים לגוטליב איכשהו לצוף, אבל אינם מסוגלים ללמד אותו לשחות.

וגוטליב מפרפר. מעין הכלאה בין גידי גוב המאוחר ו"כוכבי השכונה", גוטליב נופל בין שני כסאות הלא-נוח האלה; לא מספיק נעבעך, לא מספיק מגלם דמות מקרטון שהבדיחות חולפות מעל לראשה. אישיותו הטלוויזיונית עמומה, לא ברורה.

אבל בקצוות, היה שם משהו. הראיונות היו נינוחים באופן לא מקובל. חזרתו של יניב בנבנישתי הניבה קטע-חוץ מוצלח. והסוף, עם אסנת חכים, היה רגע טלוויזיוני כה תיאטרלי ומופרך, עד שנוצר שם לרגע איזה קסם נדיר. בעיקר בזכות חכים. שוב – בואו לא נגזים עם דרישה לפואנטה. אני מניח שעבור כותביו של גוטליב, פואנטה היא בגדר המלצה בלבד, גם בהינתן כי הם כותבים לטלוויזיה. מישהו יצטרך לתפוס איתם שיחה.

יתכן שמוקדם מדי בשביל גוטליב להחזיק תוכנית משלו. יתכן שלא. "הכל טוב" של אמש, בכל אופן, היתה תוכנית פרווה; לא מחודדת, לא ממוקדת, חסרת זרימה ואנרגיה, חסרת אישיות. לקבור אותה? עדיין לא. פשוט להחזיר לשולחן השירטוטים. לקצר קצת. לתת עוד בנבנישתי. עוד דייטים. לחפש את הקסם החמקמק שביקר אמש באולפן לרגעים בודדים. בהצלחה (אמר ונמלט מהמקום במהירות).