ליברפול: מסע ברקיע היהלומים

מסע בקומנדקר צהוב

את הביקור בליברפול כדאי להתחיל במסע בצוללת הצהובה. זהו קומנדקר צבוע צהוב ששימש את הבריטים לפלישה הגדולה בנורמנדי וסגולתו העיקרית היא ביכולתו גם להתגלגל בכבישים וגם להיכנס למים ולהפוך לסירת מנוע. המסע הוא בן שעה והמדריך מרצה בחינניות על ההיסטוריה של העיר במסלול שעובר דרך המבנים המרכזיים וההיסטוריים שלה ומסתיים בחבטה אדירה במים, שחילצה צווחות רמות מהעיתונאי הכוויתי, שנבהל כאילו סדאם ברח מכלאו ופלש שוב לכווית דרך הצ'יינטאון של ליברפול.

המסע יוצא מאזור המזחים אלברט דוק, שהפך בשנים האחרונות למתחם התיירותי של העיר ושבו גם ממוקם מוזיאון 'סיפור החיפושיות', ממש במרחק של כמאה מטר מתחנת היציאה והסיום של הצוללת הצהובה.

הגיטרה מייבבת

כרגיל בעולמנו הקטן, קשה להיות מופתע כשמתברר שמנהל המוזיאון, ג'רי גולדמן, הוא יהודי חם ששלושת ילדיו מתגוררים בהתנחלויות בשטחים. גולדמן גייס את ג'וליה לנון, אחותו של ג'ון, כדי לבנות בקולה פס-קול מקסים שמלווה את המבקרים (באמצעות טייפ נייד ואוזניות שמחולקים בכניסה) במוזיאון במסע הקסם של תולדות הביטלס, מאז לידתם ועד להתפרקותם. בין הקולות גם אלה של פול מקרטני, בריאן אפשטיין המנוח, וסינתיה לנון, אשתו הראשונה של ג'ון, שעדיין מתגוררת באזור.

המסלול במוזיאון מתפתל דרך חדרים שונים, שבכל אחד מהם מתועדים תקופה אחרת ופריטיה. למשל, הגיטרה הראשונה של ג'ורג' האריסון, ששוויה מוערך כיום בחצי מיליון ליש"ט. אפילו מועדון 'הקאוורן' (המערה) המפורסם שוחזר אחד לאחד. המרתף המפורסם שבו הופיעו החיפושיות לא פחות מ-298 פעמים היה כל כך קטן, עד, שכפי שג'וליה לנון מספרת, הריח בו היה נוראי - זיעה חמצמצה משולבת בסירחון של סיגריות וריח של מקום שלא אוורר שנים. בכל אבן דרך משחזרת ג'וליה בקולה או בשיחה עם פול מקרטני ואחרים, את מה שעבר שם על הביטלס. כך, למשל, כשעברו להופיע בהמבורג, הם חיו שם בחדר צר בלי חלונות ובלי מקלחת, והשירותים היו בחוץ.

אלן וויליאמס, המנהל הראשון של הלהקה, מספר על טעות חייו - "איך זרקתי את הלהקה אחרי ריב על עמלה ואמרתי להם שלעולם לא יעבדו בתעשיית המוסיקה כל עוד אני חי". וויליאמס עדיין חי בליברפול וניתן לפגוש אותו במועדון הקאוורן עצמו, ברובע הבילויים והמועדונים של העיר, עשר דקות הליכה מהמזח. בין עשרות התורמים מקולם לפס-הקול של המוזיאון אפילו שר ההגנה הרוסי, שמספר על השפעתם הגדולה של הביטלס על המהפכנים בברית המועצות. 

שיאו של הביקור היה ללא ספק במפגש עם ג'וליה לנון, אחותו למחצה של ג'ון, שגם דומה לו פיזית. ג'וליה, שפורשת עתה מהעבודה אחרי יותר מ-35 שנות הוראה (חינוך מיוחד), מספרת על אחיה, שבילדותם נהג לשרבט מלים ("תמיד בעט שחורה") ולצייר בכל הזדמנות. "כבר כשהיה ילד", היא נזכרת, "הוא נהג לומר לדודתנו שיום אחד הוא יהפוך למפורסם ולכן לא כדאי שתזרוק את הציורים שלו".

השירים הכי אהובים עליה הם אלה שאותם דווקא לא כתב עם מקרטני ('דמיין' ו'אשה'), ועל יוקו אונו יש לה רק מלים טובות לומר ("יוקו היתה בדיוק 'מה שהרופאים המליצו לו' והוא היה באמת מאושר איתה. בבריטניה לא אוהבים זרים, אז תלו בה את האשמה לפירוק הלהקה. אבל הם היו נפרדים גם בלעדיה אחרי כל כך הרבה שנים רוויות ביחד").

לנון אצל דודה מימי

אמו של ג'ון העבירה אותו בגיל צעיר לבית אחותה מימי, שהיתה חשוכת ילדים, והיא ובעלה ג'ורג' גידלו אותו. הבית הגדול יחסית של הדוד והדודה הפך לשמורת טבע בחסות 'רשות השימור הלאומית' של בריטניה, שרכשה אותו. הבית לא השתנה מאז עזב אותו ג'ון בגיל 23, אחרי שבנו ג'וליאן נולד בו, ואפילו הרהיטים הם אותם רהיטים.

את המבקרים במקום (יש להזמין תור מראש) מלווה תושב הקבע של הבית, שהוא גם השומר. כשמסתובבים בבית הפועלים בן שתי הקומות קשה שלא להתרגש מהאווירה שנותרה בו בשל השימור המושלם: אותם מדפי ספרים בסלון שמקרטני כל כך התרשם מהם ואותו חדר קטנטן שבו גדל ג'ון ושבו חיבר להיטים כמו 'פליז, פליז מי'. החדר כל כך קטנטן, שמקרטני השמאלי היה צריך לשבת על המיטה בזווית מסוימת כדי שהגיטרות שלהם לא יתנגשו.

כשרואים את האמבטיה של ג'ון קשה שלא לרחם עליו. עד גיל 23 לפחות, גם עם התהילה, הוא המשיך לעשות אמבטיה עם שני ברזים נפרדים ובלי מקלחת. "כדי לחפוף את הראש", מצביע המדריך על קערה, "כמו כל אנגלי, הוא שפך על עצמו מים מהקערה או ששיקע את הראש במים".

חדר בגודל מיניאטורי

גם הבית של מקרטני בפורת'לין רואד מרגש באותה מידה. מקרטני גדל בבית עני יותר מזה של ג'ון, עם חדר באותו גודל מיניאטורי. אצלו נפגשו הביטלס כדי לחבר למעלה מ-100 להיטים. השיחזור אצל מקרטני מדויק יותר מבחינת חוויית הביקור, מאחר שאחיו היה צלם חובב מגיל צעיר וצילם כל מה שזז בבית, מה שאיפשר ל'רשות הלאומית' לתלות בכל חדר צילומים של הביטלס מתחילת הדרך.

מקרטני משחזר בקולו, בקטע שניתן לשמוע בפינת הסלון, כיצד אחיו חיכה לראות את ג'ון לנון מגיע בפעם הראשונה לביתם, אחרי ההיכרות בינו לבין מקרטני בכנסיה ביולי 1957, שהובילה לקשר היצירתי ביניהם. אם מביטים דרך החלונות הגדולים, כפי שממליץ המלווה והדייר בבית, אכן ניתן לדמיין את מייקל מקרטני קולט את לנון פוסע לעבר הבית ומזהה אותו רק משום שהוא נראה "כמו ג'יימס דין, הכי קוּל בליברפול", ומיד צועק לפול בהתרגשות "הוא הגיע, ג'ון הגיע". המסע לבתים מתחיל, כמו כל דבר בליברפול, באלברט דוק.

אפילו מקרטני הופיע

בלילה, ההמלצה מטבע הדברים היא לבקר במועדון הקאוורן במת'יו סטריט, שבו הופיעו החיפושיות לראשונה. המועדון המקורי נהרס אך הוקם מחדש באותו רובע מאותם בלוקים ומדי לילה מופיעה בו להקה אחרת שמבצעת את שירי הביטלס. המנהל דייב מספר שמקרטני מגיע לפעמים למועדון ואף הופיע בו. 

להקה מישראל עדיין לא התארחה אצלו, אבל הוא ישמח לראות 'ביטלס' מישראל. הרובע מסביב למועדון מוקף במועדונים אחרים ובפאבים שבהם מנוגנת מוסיקה חיה עד השעות הקטנות של הלילה. 

להכיר את השמות מקרוב

מומלץ גם לעלות על מסע בעקבות החיפושיות שייקח אתכם לכל אותם מקומות שמיליוני בני אדם מזמזמים את שמותיהם בלי להכירם מקרוב. כך למשל פני ליין, סימטה שהיא למעשה רחוב די מרכזי בשכונה בה נהגו חברי הביטלס להסתובב ולהיפגש. הרחוב הפך למוקד לעלייה לרגל למעריצים ובהליכה לאורכו ניתן לזהות את כל המאפיינים שג'ון לנון שילב בשיר הנודע: את הספּר, את מסעדת הפיש-אנד-צ'יפס, המכבסה הישנה שבה כיבסו ג'ון וג'וליה, ואם מישהו תמה מה כל-כך סטריינג' (מוזר) שצריך להזכיר את המילה פעמיים בשיר, אז מסתבר שמדובר במשרד עורכי דין בשם סטריינג' שג'ון עבר מדי יום על מפתנו.

המסלול עובר בכל נקודה אפשרית שבה הסתובבו הארבעה, לרבות בית הקברות הישן שבו נהגו לעשן ולהזמין אליו בחורות, ושמאחת ממצבותיו הם שאבו את הסיפור על אלינור ריגבי.

לא רחוק מבתיהם של הביטלס (בבתיהם של ג'ורג' ורינגו אי אפשר לבקר כי אינם שייכים לרשות הלאומית) ממוקם בית משפחתו של בריאן אפשטיין, בנו של בעל רשת חנויות התקליטים היהודי שגילה ב-1961 את חברי הלהקה במועדון הקאוורן. אפשטיין המסכן התאבד בשיא ההצלחה, למרות שנולד עם כפית של כסף והצליח בכל מה שרק נגע (למעט בלימודיו).

"על הביטלס שמעת?"

קסייקון, העיתונאי הסיני בחבורה, נציג הטלוויזיה הממלכתית של בייג'ין, נראה קצת אבוד ותמיד מבקש להצטלם ליד המוצגים הפחות-מעניינים. "תגיד, על הביטלס שמעת?", אני שואל אותו ברגע של הארה. "מי?", מקמט הסיני את מצחו. הביטלס, אני אומר לו, "הלהקה הזו, לא שמעת עליהם?"

"איזה מוסיקה הם מנגנים?", הוא מנסה להפגין עניין. "איפה היית בשנות ה-60?" אני שואל אותו. "מאו, מאו, הכל היה סגור בסין, בסין אין מוסיקה", הוא מתנצל. "אז למה באת לסיור הזה?" אני מתפלא. "הזמינו לליברפול אז באתי", הוא אומר בסיפוק, "חשבתי שהביטלס זה אולי חברת תקליטים שפתחו פה".

האמת, אפשר ליהנות מליברפול גם בלי הביטלס, ולמי שמעוניין בכדורגל, אז וויין רוני, הכוכב החדש של נבחרת אנגליה, משחק בקבוצה עירונית אחת, 'אברטון', ומייקל אואן, הכוכב הקצת פחות צעיר, ביריבה - ליברפול.