החוליה החזקה
חנה לסלאו לא צריכה ללכת רחוק בשביל להיכנס לדמות הדיווה מהגיהנום. שמלות טורקיז מנוצות נשארו לה בארון מלפני הגירושין, והעזורת האישית יסמין תמיד תהיה בסביבה כדי שהבוסית תדגמן עליה ביצ'יות. אחרי שלוש שנות דיכאון, התקפי אכילה ולילות במועדונים, לסלאו חוזרת כמנחת הסאדו-מאזו של "החוליה החלשה". סבתא זפטה מתה. תחי הדרמה-קווין הלאומית
היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה, אבל התפקיד המלכותי של נעמי שחר בסבונייה הסלולרית השיר שלנו, מסמן גם את לידתה המחודשת של לסלאו. הפעם בגרסת "הגדולה מהחיים", האייקון שמאחורי הקומיקאית. חצי חנה, חצי סרט פולחן. דגם חדיש שמשמיש את המיתולוגיה הלסלואית כלהיט קיץ עדכני, ולא רק אותה - גם את שמלות הנוצות בצבע טורקיז שלה:
"התלבושות שלי בסדרה זה בגדים שלי שירדו ממה שאני קוראת 'חדר הזיכרון של בני בלוך'. בעלי לשעבר היה קונה לי בגדים הזויים לגמרי, כל מיני שמלות מטורפות עם נוצות ותכשיטים ופאייטים. כל בוקר הוא היה שם לי ליד המיטה את מה שהוא רצה שאני אלבש. הוא חי בניו-יורק המון שנים ושכח איפה אנחנו חיים עכשיו. לפני פרמיירה הוא היה מביא לי ענק יהלומים, שבסוף הסתבר שהוא קנה בכסף שלי. אמרתי לו, 'אבל בני, הפרמיירה שלי זה בבית החייל עם אורות ניאון ובסוף מגישים בורקס. זה לא הוליווד, תצא מהסרט'. בקיצור, עכשיו סוף-סוף מצאתי לכל הבגדים האלה שימוש, הם התלבושות של נעמי שחר בסדרה".
סבתא זפטה עם הפרעת אכילה
החזרה של לסלאו (51) לקדמת התודעה עומדת במרבית הקריטריונים של קאמבק אמיתי. כזה שלא ממחזר את הדז'ה-וו, אלא ממציא אותו מחדש ומשתמש בארכיון היכולות והזיכרונות של חנה להפקת מסיבה עדכנית. יותר טרבולטה משרהל'ה שרון. לסלאו נעלמה בקושי לשלוש שנים, אבל היא חוזרת אחרת. אחרי שמיצתה את תפקיד הבדרנית הישנה, היא מדלגת לעולם שרובו קאמפ וערך מוסף.
עם תפקיד דרמטי בעלילה של עמוס גיתאי, תוכנית יחיד מצליחה נטולת קלרה, הדיבוב הפרוע של סדרת האנימציה היבשושיות בערוץ המוזיקה והילולת הטראש של נעמי שחר, רגע לפני שהיא נכנסת לתפקיד מנחת הסאדו-מאזו בשעשועון החוליה החלשה, זו כבר לא אותה סבתא זפטה.
"הקאמבק שלי מגיע מהשוליים, לא מהמיינסטרים", אומרת לסלאו, "אחרי שנים שישבתי בבית אמרתי למנהלת שלי, שאני חייבת להמציא את עצמי מחדש. אני לא יכולה לחזור למחוזות של קלרה וסבתא זפטה. אני זוכרת שבתקופה הקשה, אמהות ברחוב היו אומרות לי 'את נהדרת' ושואלות את הילד 'אתה לא רוצה חתימה?' והוא היה אומר, 'לא, אני לא מכיר אותה'. ואני הייתי אומרת לה, 'אל תביכי את הילד, הוא לא מכיר'.
"היום זה השתנה. אני בקאמבק שהוא נדיר, כי בדרך כלל קאמבק זה סוג של חסד. ופה זו יותר מחזרה רגילה, זה באמת כמו שמגלים אותי פתאום. אתמול אוטובוס של תלמידות ממגדל-העמק ראו אותי וצעקו לי בהיסטריה 'אנחנו אוהבים אותך'. וזה דור שלא ידע את יוסף, שלא מכיר אותי בגלגול הקודם".
כמו כל דיווה הוליוודית, כולל כאלה שגרות בהרצליה-פיתוח, סיבוב הניצחון המחודש של לסלאו מלווה בזיכרונות מתקופת הקרקעית וממעמקי הג'אנקיות. בתפקיד הקוקאין: הרבה אוכל.
"בטבע צרות באות בשלשות", אומרת לסלאו, "התגרשתי אז מבני גירושים לא נעימים, מתוקשרים, מלווים במשפטים ובחשיפה בתקשורת. זו היתה תקופה מלאת אכזבות, ובחוץ כולם יודעים כל מה שקורה. זה לא רק בתוך המשפחה, זה כל השכונה יודעת, כל עם ישראל. אחר כך יצאתי עם תוכנית שנכשלה, ובמקביל החברה של המפיקה שלי, מרים עציוני, התפרקה ופשטה את הרגל, בלי שאני ידעתי מזה כלום. בבת אחת הכל קרס.
"תמיד הרגשתי שאהבו אותי בציבור, אבל אז לא רצו לשמוע ממני כלום. מה שלא ניסיתי, זה יצא צעד קדימה, שניים אחורה. איפה שלא נגעתי היה חסום. ואז הבנתי שאין מה להילחם בזה. אתה צריך לתת לזה להירגע, להוריד. הרגשתי כמו במערבולת בים, שכמה שאתה מנסה להיאבק בה, אתה רק צולל יותר מהר לקרקעית.
"בישראל אוהבים להכתיר את המלך ואז לערוף את ראשו. ערפו את ראשי בתקשורת, הספידו אותי, חתמו את הקריירה שלי. לכל אדם ברחוב היה מה להגיד, ואפילו כשאמרו באמפטיה 'יהיה בסדר, אל תדאגי', זה דבר שמאוד לא נעים לך לשמוע. יש כאלה שאומרים לך 'וואלה איך נפלת', ואתה רק רוצה לחזור הביתה ולבכות. כאילו אתה מרגיש שהקרביים שלך בחוץ, ואפילו לבן אדם כמוני, שהיה רגיל שכל החיים שלו מתנהלים לעיני הציבור, זה היה קשה. יש דברים שאתה רוצה שלא כולם יידעו".
השואו של לסלאו לא עוצר לרגע - לא כשהיא שולפת בדיחות מתקופות שונות בקריירה שלה, ולא כשהיא לוקחת את מאזיניה אל תהומות חייה. הטלנובלות, זו שהיא משחקת בה וזו שהיא חיה, ממשיכות להתערבב זו בזו: הבת שלי בסדרה מנסה להתאבד וכשהיא בלי הכרה אני אומרת לה - ואני היחידה בסדרה שיש לה רשות להוסיף טקסטים של עצמה לתסריט - שהחיים זה דבר חשוב, שמה שנראה לך כרגע כמו סוף, שהחיים נגמרו, זה לא ככה. החיים ממשיכים ומשתנים".
ואת מכירה את הטקסט הזה גם מהצד השני?
"תראה, קודם כל יש לי ילדים, שזה עוגן מאוד חזק ואתה לא יכול להיות לגמרי אגואיסט איתם. אבל יש רגעים. לא הייתי על הסף באמת, אבל יש לך מחשבות שאתה נגמר ושזה הסוף. לא פקפקתי לרגע בכישרון שלי. אבל זה כמו כל בעל מלאכה שלא עוסק במלאכתו הרבה זמן. גם ספורטאי שלא מתאמן מאבד את הגמישות של השרירים שלו ומתחיל לפעמים לשאול את עצמו 'האם אני עדיין טוב כמו שהייתי? ואולי לא היו הדברים מעולם?' לפעמים ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי דברים ואמרתי, הייתי יכולה לעשות את זה והייתי יכולה לעשות את זה, ואפילו יותר טוב. אבל אם אתה לא בטלוויזיה, אתה לא קיים. זה כמו בכל דבר שאדם מאבד את הביטחון, כמו בזוגיות, אפילו בסקס. שאחרי תקופת יובש אתה מרגיש פתאום מסורבל, מגומגם. וגם אצלי היה צריך להחזיר את הגוף לסיבולת לב-ריאה. אתה לא יכול להיות איזו בטטה, איזה חתיכת קובבה. אני מדברת על שלוש שנים, זה הרבה זמן שלוש שנים".
אז ישבת בבית ולא יצאת?
"איזה ישבתי בבית, גם בשיא המשקל המשכתי לצאת כל יום. עד אז פדיתי את הצ'ק היטב תרתי משמע, גם בבנק. ולא היתה לי בעיה לשבת שלוש שנים בבית ולהמשיך לחיות טוב וללכת כל יום לספא ולמספרה ולטיפולים שאני אוהבת. נסעתי ויצאתי וביליתי המון. לילות במועדונים, מסיבות של צעירים. אני גרגרנית, תאוותנית, אני אוהבת לחיות, תופסת את החיים, נותנת להם ביס. גם נורא נהניתי להיות סופסוף אמא במשרה מלאה. כל השנים עבדתי נורא קשה, למרות שאני אמא מצוינת, ולא הצלחתי להיות עם הילד כשהוא חוזר מבית הספר ולבשל. אז גם בישלתי, ואכלתי, והתרחבתי".
לסלאו עסוקה מאוד במשקל ובגזרה שלה, כנראה כמשל וכסמל למצב הכללי. זה עניין שקל לדבר עליו כשהמשקל שלך 14 קילו פחות מאשר בימים ההם. "כל השנים שמרתי טוב את הגוף והגזרה", היא אומרת, "כשאתה בעין המצלמה אתה מודע לזה שאנשים מסתכלים עליך ואתה צריך לספק את הסחורה מה שנקרא, כי זה גם שלהם, הנכס הזה. בתקופה שישבתי בבית אמרתי, גם אם לא במודע, 'הניחו לי לנפשי'. השומן הוא גם הצהרה. כאילו אמרתי שאני לא בשוק, לא במשחק. אני לא מועמדת עכשיו לשום דבר. אבל למשקל יש השלכות בחברה, זה הולך טוב נורא עם כישלון. זה 'אוי ואבוי מה קרה לה, אין, גמורה, היא הרוסה, היא נגמרה, היא לא תחזור'.
"כל יומיים מקרינים בטלוויזיה את 'גבעת חלפון', ככה שאנשים רגילים לראות אותי כמו שהייתי אז. ואז הם ראו אותי ברחוב ושכחו שעברו 25 שנה והתחילו להגיד 'חנה, מה קרה?' אבל מה כבר קרה? העליתי כמה קילו. אנשים מתייחסים לזה כמו לנכות, הסתכלו עליי כאילו אני איש הפיל או משהו. אבל שומן זה גם סוג של ריפוד. זה מרפד גם כאב. אתה מגן על עצמך, אתה עוטף, אתה מתנחם".
ויש סוף רפי גינתי: "במקרה לגמרי מצאתי את הקבוצה הזאת של אכלנים אנונימיים והיא עזרה לי. זה לא דיאטה, זה הימנעות. הם טוענים שכל אדם שאיבד שליטה והאוכל שולט בו הוא אכלן כפייתי. זה קבוצה של אכלנים כפייתיים ולי היה נורא קשה להגיד בהתחלה 'אני חנה ואני אכלנית כפייתית', כי אני גם לא איזה אובליסק, אכלנים כפייתיים זה הרי הרים. אבל זה משחק של שליטה. ושם אתה מחזיר את השליטה לצד שלך. ומלמדים אותך לא להתבלבל בין רגשות לאוכל. וזה מה שקרה לי אז. כשאנחנו עצובים אנחנו אוכלים, כשאנחנו שמחים אנחנו אוכלים. אבל אוכל זה שייך לגוף שלנו, זה הבנזין, הדלק. ובאוטו אתה לא ממלא דלק כשאתה עצוב. סמים קשה להשיג, אוכל קל. וגם אוכל זה סוג של סם. זה מרעיל אותנו, זה מעורר מחלות, אינסולין וכו'. ואתה כל הזמן מתעסק בזה - חושב מה אני אוכל הערב, לאיזו מסעדה אני אלך, מה אכלתי, מה אני אוכל, כל הזמן ככה. אבל היום אני כבר לא עסוקה בזה".
קלפטע פולנייה באומן 17
לסלאו נמצאת בדיאלוג מתמיד עם סביבתה, שכולל בעיקר מונולוגים על עצמה. בלובי של המלון מתברר מיד שהיא מכירה את כל הצוות, ולא שוכחת להזמין אף מנהלת אירועים ועוזר מסז'יסט להופעה שלה מחר. היא לא מנסה להסתיר את ההתרגשות שגורמת לה החזרה לבמה בשנה האחרונה. "אחרי תקופה מאוד קשה", היא מספרת, "עם רצף של דברים שלא הלכו טוב, הבנתי שאין מה להילחם ברוחות הרעות. עשיתי חשבון נפש ואמרתי 'קחי לך פסק זמן'. עשיתי טעויות מסוימות, גם בנוכחות המוגזמת שלי בתקשורת, גם במהלכים של הקריירה וגם בחיים האישיים, והבנתי שהגל הרע הזה חזק ממני כרגע".
ואיך זה עבר?
"אחרי שלוש שנים בבית התקשר אליי דודו דותן זל ואמר 'הגיע הזמן שתחזרי' והזמין אותי להשתתף בערב של ארבע קומיקאיות שהוא עושה. אמרתי לו 'דודו, לא בא לי להופיע', אז הוא אמר לי 'את חייבת, אסור לך לעזוב את הקהל לכל כך הרבה זמן'".
פחדת לחזור?
"השתגעת, אני פחדתי? אני חיה כשאני עולה לבמה, אני חיה רעה. אבל הייתי ברוגז. ברוגז עם עצמי וברוגז עם העולם. לא רציתי להצחיק. הוא התעקש ועליתי לשני קטעים בהופעה אחת, והקהל היה היסטרי ומשם התחילה החזרה".
בסוף כל שחקנית גרועה ממתין אייקון הומואי, אבל לסלאו היא סיפור אחר. בניגוד לאילנה אביטל - אם להיתלות באילנות גבוהים - הדהירה העכשווית שלה נשענת על רזומה מוצק יותר מאשר נוסטלגיה לטראש וגעגועים לשלמה צח. בשנות השבעים היו לה את "גבעת חלפון" ושלל הופעות במה. לאורך שנות השמונים היא היתה הבדרנית הכי מצליחה בישראל, כולל סטנדרטים קופתיים חדשים בתחום ההומור הנשי וכמה דמויות שנכנסו למוזיאון השעווה של הז'אנר; ובעשור שעבר היא ובעלה דאז, בני בלוך, היו תוכנית הריאליטי הכי טובה בעיר (בעלה הראשון הוא המפיק אביב גלעדי, שממנו יש לה שני בנים).
כיום, משוחררת מגברים משפיטים ומיזמי קאלט כמו חברת האיפור "מייק-אפ פוראבר" (שהיא הקימה לבלוך), לסלאו יכולה להתרכז בהוספת ממדים חדשים לקריירה.
"כשהלכתי לאודישן בערוץ 24", היא נהנית להיזכר, "המנהלת שלי אמרה לי 'השתגעת?! מה את הולכת לאודישן לדיבוב בערוץ נידח בלי כסף?' אבל אני ראיתי קדימה. אמרתי לה 'מרים, בואי נשים את הכבוד בצד, קם דור חדש'. הבנתי שערוץ המוזיקה, כמו שהוא היה בהתחלה, זה משהו חדש ומרענן. עכשיו אמנם מחריבים אותו טוטאלית, אבל בהתחלה היה בו משהו מאוד חלוצי ושונה. עשיתי את 'היבשושיות', שהיה מאוד קיצוני ונועז, כי הבנתי שאני, שהייתי בקונצנזוס ובמיינסטרים, חייבת להמציא את עצמי מחדש מכיוון אחר. זה היה כיף גדול בשבילי. אמרתי שאין בתוכנית פרות קדושות, אני הפרה היחידה".
ביבשושיות לסלאו דיבבה דמויות המבוססות על הדמויות של יפה ירקוני ושושנה דמארי, שהוצגו ככוכבות-עבר שהפכו לחרמניות זקנות. מיטב אמני ישראל, כולל מיטב חבריה של לסלאו, יצאו משם עוד פחות טוב.
לסלאו: "אתה יודע מה זה בשבילי לצחוק על הפאה של ששי קשת, שאני מכירה אותו טוב והוא חושב שאף אחד לא יודע? אבל אהבתי את הראש, שהיה מחתרתי, מהפכני, אחר. עשיתי את זה כמעט בחינם אבל זה היה שווה כל רגע. התגובות מהצעירים היו מדהימות. אנשים שעד אז לא הכירו אותי נחשפו אליי. גם את תוכנית הבימה החדשה שלי עשיתי עם במאי כמעט אלמוני בן 23, שי בן-עטר, ובלי דמויות. אחרי שכל השנים פחדתי והסתתרתי על הבמה מאחורי דמויות, בפעם הראשונה אני מדברת על הבמה בשם חנה". על הבמה, לסלאו מציגה גרסה מבוגרת להומור הוותיק שלה עם חומרים שנעים בין זיכרונות דור שני לבדיחות על ישראלים במרקס אנד ספנסר. ביבשושיות והשיר שלנו הדמויות שלה כבר מלגלגות על כל הישראליות הישנה הזאת בכלל ועל הפרשות הבידור שלה בפרט.
התפקיד של נעמי שחר בהשיר שלנו - ביץ' פולנייה עם עבר בלהקה צבאית, הווה של התעמרות בעוזר בית קולומביאני וחלומות על ערוץ 2 - מנצח, כי לפני הכל לסלאו מלגלגת בו על עצמה. הדמות של נעמי שחר מבוססת על פנתיאון התכונות והשטיקים המוכרים של לסלאו, מ'גבעת חלפון' עד צפון תל-אביב, מהקלפטעיזם האשכנזי עד תאוות הגברים, אבל היא לוקחת אותה עוד שני צעדים קדימה, לעבר הפלסטיק העדכני והמודע לעצמו. וכך, במקום להפוך בעצמה לסבתא זפטה, לסלאו מלהטטת עכשיו כקלפטע פוסט-מודרנית, פסאודו-קלרה, מריומה-יומה של הדור החדש.
זה לא קרה לה במקרה, הסיבוב השני הזה. לסלאו היא אישה של יותר מטריק אחד. היא לא בנויה להתקבע בנישת הטוביה צפיר לגיל הזהב. היא לא הפכה לרבקה מיכאלי, כי רבקה מיכאלי אף פעם לא התבליינה באומן 17 ולא התחתנה עם מישהו שנראה כמו מנהל מכון בלאס-וגאס. לרבקה'לה יש תוכנית בוקר מחר. לסלאו היא התענוג הכפול: השילוב בין פולנייה מסורתית לדיוות מועדונים ברוטב טראש אינטרנשיונל, שהופך אותה לכזאת מסיבת דיסקו בלתי נגמרת. מופע אורקולי עם שמונה כיווני אוויר. תשאלו את ירדנה טמיר.
ומוסיפה הדיווה: "כשפנו אליי מ'השיר שלנו' אמרו לי, 'תשמעי, כשאורי (גרוס) כתב את הדמות, הוא חשב עלייך'. נעמי שחר זה חנה לסלאו, אבל הרבה יותר בגדול. זה כשחנה יודעת שהיא הולכת לטלוויזיה ונותנת דרור להכל. אתה יודע, נעמי היא אישה שרואה רק את עצמה. אמרתי מההתחלה שהיא דמות שיאהבו לשנוא ואתה לא יודע איך משוגעים עליה, משוגעים. ההומור שלה זה הומור שלי ויש לה רגעים דרמטיים. היא אישה גדולה מהחיים, דיווה, דרמה קווין".
ואת, סתם עקרת בית נחבאת אל הכלים משיכון ותיקים במזכרת-בתיה.
"בוא נגיד שהדמות מבוססת עליי חלקית. יש את תפקיד המרשעת הקלאסית בטלנובלה, וכאן אני הוספתי לה תכונות שלי. הייתי אמורה להיות הנבלה, אלקסיס שלוקחת את עצמה ברצינות, אבל זה נראה לי מגוחך. אז הכנסתי לה את ההומור והיא הפכה להיות אני.
"תראה, יש בי קצת מהדיווה, יש בי בהחלט, צמחתי להיות דיווה עם הזמן. אני ממש מושא הערצה של הומואים, והם אוהבים אותי כי הדיווה זה סוג של אישה קצת גדולה מהחיים. כלומר, דיווה זה גם תוצר, דיווה זה לא רק חיצוני, דיווה זה התנהלות של אישה שגדולה מהחיים וזה גם אומר אישה שעוברת משברים. אבל דיוות אמיתיות הסוף שלהן הוא טרגי, ואני ממש לא רוצה סוף טרגי. גם בתקופה עם בני, כשחיינו בסרט, ואני באמת חייתי את הסרט הזה עד הסוף והלכתי והתלבשתי ועשיתי והוצאתי ממני משהו מאוד גדול מהחיים, אפילו אז נשאר בי חלק מאוד ארצי ופרקטי ושפוי. שאולי יש גם בנעמי כשהיא צריכה להגן על הבת שלה.
המורה הרעה בתוכנית ריאליטי
וכדי לחתום את הפיכתה של לסלאו מקומיקאית עממית לכלבתא של המדינה, היא מסתערת עכשיו על תפקיד המגישה-הרסרית של שעשועון ההצלפות החוליה החלשה בעונה החדשה שלו בערוץ 10. " כשפנו עם 'החוליה', בשנייה הראשונה פסלתי על הסף", היא מספרת. "אנשים אמרו לי, 'איך תהיי כלבה? את יכולה להיות כלבה?' אבל אז הבנתי שזה הדבר הנכון ואני יודעת שיש בי את הצד הזה, גם אם קודם הוא לא יצא הרבה, חוץ מאז, כשפתחתי פה וירדתי על טלי ליפקין-שחק בתוכנית של גבי גזית. אבל זה משהו שהדמות של נעמי מוציאה ממני עכשיו. זה דמות של כלבתא, הזויה, מטורפת, אבל יש לה סמכות ומפחדים ממנה ויש לה כוח. מרגישים את הכוח. זה דבר שאי-אפשר לרמות איתו. ויש לי כוח כבן אדם, מרגישים את זה.
לסלאו תיכנס בתפקיד למגפיה של עו"ד פנינה דבורין, שהקריירה הטלוויזיונית הקצרה שלה לא תעזור לה כנראה בדיונים עתידיים בבג"ץ, וגם לאלה של המנחה-האם אן רובינסון. אבל היא לא רואה אף כלבה בלונדינית ממטר.
"אני לא אהיה פנינה דבורין כי אני באה ממקום אחר לגמרי. התוכנית מגיעה עם הנחיות מדוקדקות מהבי-בי-סי שהמנחה צריכה להיות ביץ', לרדות במשתתפים, לגרום להם לכרות את הקבר של עצמם. אבל מצד שני, כאן זה לא אנגליה ומראש אמרתי שאני מוכנה לעשות את זה בתנאי שנותנים לי להביא את הסגנון שלי. וכשאני רואה שמישהי היא פולנייה שרוצה להעיף משתתפת אחרת כי היא לא מוכנה שתהיה מישהי יותר יפה ממנה בתוכנית, אז אני אגיד לה: 'מרגלית, את מאלה שקמות בחמש וחצי להכין לבעלך קפה כדי שהוא ישתה את זה קר בשמונה וחצי'".
"אני אהיה המורה הרעה, זאת שמפחדים ממנה אבל גם אוהבים אותה, כי היא נותנת סטירה עם סיבה טובה. אחרי הכל, זה לא אינקוויזיציה, זה צריך להיות פאן. למרות שממה שכבר ראיתי, המשתתפים אוהבים שמצליפים בהם".
לסלאו אמנם נראית כמי שחיה קצת בסרט - משהו בין אפוס הוליוודי, ג'ון ווטרס וקומדיה עממית - אבל אולי זה מה שעוזר לשמור יד אחת על הדופק של המציאות המשתנה. "בעונה שעברה למשל", היא ממהרת לסייע בבניית דמותה, "הייתי מכורה ל'פרויקט Y'. זה מרתק, זה סוג חדש של טלוויזיה, כל הריאליטי הזה".
ובאמת, מה עם איזו סדרת ריאליטי על חייך?
"זה היה יכול להיות מאוד מרתק כי אני אחת הנשים היותר מעניינות פה. אתה מתכוון בסגנון 'האוסבורנז'?
תגידי האוסבורנז, תגידי פאריס הילטון, תגידי אנה ניקול סמית.
"אישית הייתי עושה את זה, בכיף. אני לא אעשה את זה רק בגלל הילדים שלי. זה מחיר מאוד כבד לשלם ואני לא מוכנה למכור את הפרטיות שלהם. אבל אני יותר מזכירה לעצמי את שרי אוסבורן. תחשוב, יש דמיון, אישה פרגמטית בצל כל מיני פורענויות".
מה באמת עם איזה אוזי חדש בחייך?
"גם זה יבוא. מאז הפרידה מבני, לפני חמש וחצי שנים לא היה לי קשר קבוע, אבל אני מאמינה שדברים נופלים בסוף במקום. האביר על הטוסטוס הלבן בסוף יבוא. אני לא מאמינה באבירים, אני כבר לא מצפה לזה, אבל אני מאמינה שכן יהיה לי סיבוב שלישי. אני בטח אזדקן עם מישהו. ויש גם רגעים שאתה אומר שאולי איבדת את זה וזה כבר לא יקרה לי, אז גם זה לא כזה אסון. כן כן, לא לא. אחרי שנים שהיה לי קשה עם זה, היום אני יודעת לקבל את עצמי.
"זה קרה קודם כל כשנפטרתי מכל הבעלים והגברים. ובמקום שאני אוהב את עצמי דרך העיניים שלהם, למדתי לאהוב את עצמי. אני כבר לא צריכה להיראות כמו שמישהו רוצה שאני איראה. בן זוג רוצה לעשות אותך למה שהוא חושב שאת צריכה להיראות. עם בני נסחבתי למקומות שבהם לא הייתי אני. אם זה בתלבושת ואם זה בהתנהגות.
"יש סיפור של צ'כוב על אישה שהבעלים שלה מתים, ובכל פעם שיש לה בעל אחר היא הופכת להיות אשתו המתאימה לדרישות המדויקות של אותו אחד. וככה גם אני הייתי. עם אביב (גלעדי) הייתי מה שהוא רצה שאני אהיה, ועם בני נהייתי בדיוק מה שהוא פינטז. אבל העידן הזה נגמר".
וזמן לבלות נשאר לך?
"לא כמו פעם. אני עובדת עכשיו קשה, אבל פעם בחודש אני עוד מגיחה, מפרגנת לעצמי איזה ביקור ב-TLV".
מה עם להישאר קצת בבית ולסרוג סוודרים לנכדים?
"יש בי כנראה משהו מאוד צעיר, למרות גילי. אני חסרת גיל. אני לא רואה את עצמי יושבת בסלון וסורגת עם אנשים מבוגרים. אני יותר מתחברת לצעירים, גם על הסט בסדרה. אנחנו באותו ראש. החברים שלי כולם צעירים ממני בהרבה. אני לא מוצאת כל כך דיבור ועניין עם מבוגרים. אולי זה החלק הדבילי שבי, אבל לא אכפת לי למות על רחבת הריקודים, כמו בסרט על סטודיו 54. אני מעדיפה את זה מאשר להתפגר במיטה".
הילד הגדול שלך כבר בן 19, אתם לפחות מתאמים יציאות, שלא תיפגשו באותן מסיבות?
"בוא נאמר שאם הוא ילך למסיבה, אז אני לא אלך לשם. פעם אחת רציתי ללכת לראות את להקת היהודים, שאני מתה עליהם ולא רק על הלהיטים המוכרים שנינט עשתה, והבן שלי, שהכיר לי אותם, אמר לי 'אמא אל תעשי לי בושות'. פעם אחרת סידרתי לו להיכנס למועדון הווקס, אבל זה לא היה כל כך לטעמו. בסך הכל הילדים שלי יודעים מה אני עושה בלילות, אני לא מסתירה כלום. אפשר לחשוב שאני עושה איזה חטא או פשע. בסך הכל אני אוהבת לבלות וליהנות מהחיים".
ואיפה הפחד הפולני מפתטיות, מאופסן בבוידעם?
"אז אני אהיה פתטית. אבל פתטית משעשעת. עדיף להיות פתטית משעשעת מאשר זקנה משעממת. מה, נעמי שחר לא פתטית אבל משעשעת?"
לפנייה לכתב/ת 
