שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אוי לקונסנזוס
    למשה שמיר, התגייסות למען מימוש זכותו של עם ישראל על ארץ-ישראל היתה מעשה טבעי ומתבקש.
    משה שמיר ז"ל, מלך בשר ודם בארמונה המתחדש של הספרות העברית, לא היה "ימני קיצוני" ומעולם לא שינה את השקפתו הלאומית. הוא פשוט היה איש ארץ-ישראל העובדת, והמשיך לדבוק באידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית גם כשמרבית חבריו התעייפו. רוב חבריו הם ששינו את השקפתם. תנועת העבודה היא שזנחה בהדרגה את ערכיה הלאומיים, עד גלגולה הנוכחי כ"מפלגת העבודה". משה שמיר נשאר נאמן ארץ-ישראל העובדת גם כשכיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד, עד שגם הליכוד התחיל לנדוד שמאלה ואילץ אותו לחפש חברים חדשים לדרך הישנה.

     

    כבר את גיבורו הספרותי הראשון, אורי מ"הוא הלך בשדות" (1948), אפשר בעצם להגדיר כ"ימני". יש אולי המעדיפים לחשוב שאורי יפה-התואר ואמיץ-הלב, המחוספס ועם זאת רגיש ובעל מחויבות טוטלית לארצו, היה – אילו חי היום – מצדד בעקירת יישובים. לי הוא דווקא מזכיר בתכונותיו את "נוער הגבעות", לא כפי שהם מצטיירים בתדמית הפרועה שבנתה להם התקשורת אלא כפי שהם באמת, כפי ששמיר ז"ל הכיר ואהב אותם בשנים האחרונות לחייו. מן הסתם, גם אורי היה נחשב היום, בעיני אנשים מסוימים, ל"ימני קיצוני".

     

    לא מתוך "ימניות" פתאומית נמנה משה שמיר, אחרי מלחמת ששת הימים, עם מנסחי המנשרים הראשונים נגד נסיגה מן השטחים שזה-עתה שוחררו. ולא "שינוי
    השקפה פוליטית" הביא אותו אח"כ לייסד, לצידו של נתן אלתרמן, את התנועה למען ארץ-ישראל השלמה. צעדים כאלה עוד לא נחשבו אז ל"לאומנות משיחית" או כיוצ"ב, אולי מפני שגוש אמונים הדתי טרם קם באותם ימים וטרם לקח – או אולץ לקבל – את המונופול על אהבת כל חלקי המולדת. למשה שמיר, חניך "השומר הצעיר" ויוצא הפלמ"ח, התגייסות למען מימוש זכותו של עם ישראל על ארץ-ישראל היתה מעשה טבעי ומתבקש.

     

    את רגשותיו הלאומיים החזקים הוא ביטא גם הרבה לפני כן. אליק, גיבור ספרו "במו ידיו", אמנם "נולד מן הים" ונתן לפרשנים ספרותיים לראות בו את התגלמות הישראלי החדש המשוחרר משורשיו היהודיים המעיקים. אבל שמיר, עם כל המודעות החריפה שלו למהות התקופה והדור ועם כל יכולתו לתאר אותם דרך דמותו של אחיו אליק שנפל בתש"ח, לא ניסה להתנתק משורשיו היהודיים המפוארים. מעידים על כך הרומנים ההיסטוריים "מלך בשר ודם" ו"כבשת הרש", שהעדיפו – בניגוד לרוב הספרות העברית של שנות ה-50, שהתעסקה בכאן ובעכשיו החדשים – להתמודד עם יסודות כבדים ומורכבים של תולדות עמנו.

     

    לא צריך להיות "ימני" כדי להתנגד לסיכון כל המפעל הציוני תמורת שלום שאינו שלום. לא צריך "לחצות את הקווים" כדי לחשוב שמסירת סיני למצרים היתה טעות שאת תוצאותיה הקשות עוד נספוג, ושבקמפ-דייוויד ייסד מנחם בגין מדינה פלשתינית בשטח שבין הירדן לים התיכון. אבל כמו את נעמי שמר ז"ל, שגמדי-רוח פירשו את אהבתה לעמה ולארצה כ"ימניוּת" מאוסה ברגע שעברה על גדות הכינרת והציפה באופן טבעי לגמרי גם את יהודה והשומרון, גם את משה שמיר הגדירו אחדים ממספידיו כמי שהיה "מחוץ לקונסנזוס". אוי ל"קונסנזוס", אם אין בו מקום לענקי-רוח ההולכים בשדות שאחרים נטשום.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים