לחיי האינטימיות

אינטימיות היא תולדה של קרבה שיוצרת פמיליאריות ובונה אמון. הדרך לבניית אינטימיות חייבת לעבור דרך אותה מוכנות לחשיפה כנה של שני הצדדים. אינטימיות יכולה להיות פיזית-מינית או רגשית. כשהיא אינה מתביישת לחשוף את האמת העירומה ולהיחשף לה, היא יכולה להפוך למקלט מנחם. פסטיבל "אינטימדאנס", שהתקיים זו השנה החמישית בתיאטרון תמונע בתל-אביב, הוכיח פעם נוספת שעל מנת לצמוח, כל מה שיצירה טובה זקוקה לו זה אמונה וכוונות כנות. אמונה עיקשת של הנהלת התיאטרון, ניהול אמנותי רגיש ומטפח ובנייה חכמה של תוכנית מהודקת, מרגשת ועשירה ובעיקר 10 יצירות שנולדו מתוך כנות.

"אינטימדאנס" נפתח ביום ד' האחרון וננעל בערב שבת. בכל ערב נחשף הקהל לאחת משתי התוכניות השונות שכללו חמש עבודות בכל אחת. השנה, לראשונה מאז נוסד הפרוייקט, נדרשו היוצרים להתמודד עם נושא, כשהפעם בחר שלמה פלסנר, מנהלו האמנותי החדש של הפסטיבל, בתחושת הבושה והרגשות הנלווים לה כמו הצורך לכסות עליה. כבשנים עברו גם הפעם, אולי מתוקף הפורמט שמאפשר קרבה בין הקהל למבצעים, מיצב עצמו הפרויקט כפלטפורמה ייחודית של מחול לירי חשוף.

"איש", עבודת הסולו של יובל פיינגמן, פתחה את ערב היצירות הראשון והציגה לראווה את גופו העירום של היוצר. חלק גדול מן העבודה מתרחש על כיסא עליו יושב פיינגמן עירום ועם הגב לקהל. הפנית העורף יוצרת מתח בקהל ורצון לראות את הפנים השייכות לגב שנדמה בשלב מסוים לעצם בעל שטח פנים ולא לחלק מגוף חי. מאוחר יותר הופכת העבודה למפגן אקסהיביציוניסטי שמעביר את הבושה מהחושף שעל הבמה לנחשף היושב במחשכי הקהל ומתבונן בה.

מתוך "איש"

שלומית פונדמינסקי יצרה וביצעה את "להשאיר מפתח" עבודה בת 13 דקות, שחושפת את עולמה של בחורה נוירוטית ומסוגרת. בתוך החדר האינטימי שלה היא עושה כל מה שייחשב כגסות רוח וכמביש בחברה. שפת התנועה של פונדמינסקי פיזית מאוד ומרתקת דווקא בשל חיפוש היופי בתוך מה שנתפש כמכוער. זהו ניסיון מוצלח של יוצרת חפה מעכבות שאינה חוששת להבליט חולשות ובכך הופכת את העבודה לאנושית ומרשימה.

בעבודה "עור פיל", של מיה שטרן ותומר שרעבי נוצרת סימביוזה בתנועה של שני גופים. מה שנדמה בתחילה כבוסר, מציע בהמשכו ביקור ביקום פרטי שיצרו השניים ובו שפה לא מוכרת שאיכשהו מתבררת תוך כדי התקדמות. הגופות מתפתלים זה בתוך זה, נבלעים האחד בשני, כלואים מרצון האחד בשני ומניעים זה את זה כמו דלק.

"עקב בצד אגודל", יצירתה המרתקת של אודליה קופרברג, מביאה למיצוי את שלוש הרקדניות המבצעות – קופרברג, מיה ליפסקר וסתיו ייני – ומציעה תמונות מוקפדות ורבות יופי. התנועה מגוונת וכך גם המקצבים בתוך הפראזות התנועתיות. מדובר ביצירה רבת דמיון, המקושטת בהומור ושנינות ומציגה יוצרת צעירה שבהחלט יש לה מה לומר.

רובי אדלמן חזר ל"אינטימדאנס" הפעם עם "אומרים יש" העוסק בחלום הזוגיות ושברו, פחד מאינטימיות והבריחה מהתמודדות. זירת הלוחמה – ספה. הצדדים הלוחמים – גבר (אדלמן) ואשה (מורן אברג'יל). כל ניסיון לקרבה של האחד ממלט על נפשו את השני. הם נעים במקביל, במקצבים שונים ונטרפים במערבולת תזזיתית. הביחד חומקני. התנועה הופכת משתלחת, זרועותיה מוטחות בו כמו לשונות אש, הרגלים נזרקות. זו יצירה שגרעינה סובב סביב הייאוש והתסכול ואדלמן מצליח להעביר את מורכבות התחושות דרך התנועה. הכימיה שנוצרת על הבמה בין אדלמן לאברג'יל נפלאה ומוסיפה אמינות לתכנים.

את התוכנית השנייה פתחו עינב צור ובועז יצחק עם "סיפור בגוף בדוי". התנועה המשכית וזורמת, נשענת על יסודות הטאי-צ'י, אך אינה מתפתחת לשום מקום. הרציונל הרעיוני אינו ברור וכך גם הקו הרגשי.

תגלית הערב היה עירד מצליח, יוצר העבודה "קומת קרקע", שמשלבת רעיונות שנונים אותם מצליח היוצר לפרק לכדי שפה תנועתית מקורית. מצליח מסמן את הבמה בנייר דבק ויוצר יש מאין זירות התרחשות מתוחמות. הוא פוסע לאורך הקווים, נכנס ויוצא מתוך המסגרות והצורות הגיאומטריות שפוזרו על הרצפה, לא מפחד ללכת עד לקצה התנועה גם כשמדובר בתזוזה מינימליסטית שאינה מתפרשת במרחב. נוכחותו כרקדן דומיננטית וכובשת ויכולותיו הפיזיות מרשימות.

מתוך עבדותה של אמוץ

מצליח רוקד גם ביצירתה הנפלאה של גילת אמוץ, "לא – אמרתי במתיקות" שעוסקת אף היא באימת הקרבה. אמוץ מזמינה את הקהל לשבת על כסאות המסודרים בשתי שורות שתוחמות את הבמה משני צדדיה ומצמצמים את החלל המיועד לתנועה. בתוך חלל זה, מול עיניהם המתבוננות של הצופים, עומדים גב אל גב גבר ואשה. כל סימן לקרבה שנוצרת, מפזרת אותם לתנועה במקביל. כל אחד מהשניים עטוי עוד ועוד שכבות ביגוד וכל ניסיון לחשוף בפני השני פיסת עור ולב, נכשל. יצירתה של אמוץ רווית אלימות אצורה, ייאוש, אובדן תקווה, עצב ותסכול על אי ההבנה והאטימות. כשהכעס המצטבר מגיע לנקודת הרתיחה מוסרות השכבות והגוף העירום צועק את דבר קיומו.

גם יצירתה של מיה ליפסקר, "ברונו", נוגעת במצוקה ובחיפוש אחר חום אנושי. התנועה הקצובה, המקוטעת והלכאורה לא רצונית, מתמסרת באחת לזרימה ומייצרת מטוטלת מקוטבת של רגשות. היוצרת משלחת משפטים שחוזרים לאורך היצירה כמו עוגן, שוברת את מקצב התנועה הפנימי ומפזרת מצד אחד תנועות מכניות היסטריות שמשדרות קור ומצד שני חיפוש אחר קרבה.

פסטיבל "אינטימדאנס" מספק ללא ספק מעבדה מרתקת ליצירת מחול אחר שיוצריו בודקי גבולות ומגלי ארצות וכך גם הקהל שמגיע לצפות בהם. "דבר ראשון צריך לבחון את השוליים, שם תמצא את המשמעות האמיתית של התמונה, שם מתגלה העיקר", כתב מוטי אברבוך בספרו "אלוהים נכה מאה אחוז" והוסיף, "בשוליים תמצא את החריג, את הפגום, את הצורם, את היוצאים מן הכלל המצביעים על הכלל. מה שאנשים מציבים במרכז התמונה חסר משמעות. שם מצויה העמדת הפנים. בשולים תמצא את כל מה שמנסים להסתיר: תנוע פתאומית, פליטת פה, עווית קטנה, חילופי מבט מהירים, מאור פנים מזויף". וזה כל הקסם.