מרגלים עלינו

פרשת הריגול החדשה שצצה פתאום בין ישראל לבין ארה"ב היא סיפור וושינגטוני קלאסי: אפוף מזימות, מוגזם להפליא, מרושע וגרוטסקי. בתקשורת הכללית האמריקנית הוא דעך באותה מהירות שבה צץ. אבל בחוג מסוים, מאוד פוליטי, מאוד יהודי, הוא סיפור גדול, ואולי גם מזיק ומסוכן.

ההשוואה לפולארד מופרכת. פולארד היה מרגל ובוגד. הוא העביר לישראל מסמכים צבאיים שסיווג הסודיות שלהם היה גבוה ביותר. לארי פרנקלין, החשוד בפרשה הנוכחית, לא ריגל: הוא הדליף. הוא קיים קשרים הדוקים עם מארווין פוייר, האיש האחראי בשדולה היהודית (איפא"ק) לתחום הביטחון. הנייר שהעביר לפוייר, בנוכחות או שלא בנוכחות דיפלומט ישראלי, היה נייר עמדה בנושא האיראני. כפי שיודע כל מי שמסקר עניינים מדיניים, ניירות עמדה הם מוצרים שגרתיים, בדרך כלל משעממים עד מוות, של כל מערכת בירוקרטית. הם מסווגים כ"סודיים" בעיקר כדי לעורר תשומת לב.

פקידים בממשל ובקונגרס, יהודים ולא-יהודים, מעבירים מפעם לפעם לאנשי השדולה הפרו-ישראלית מידע שמגיע לידיהם. הם עושים את זה כדי לנצל את ההשפעה של השדולה ולקדם את עניינם לטובת מה שהם חושבים שנכון לאמריקה ולישראל כאחד.

המקרה הדומה שעולה בזיכרוני הוא של סטיב בראיין, שהיה פקיד בכיר בוועדת החוץ של הסנאט בשנות ה-70. בראיין, יהודי, היה אחד מידידה האמיתיים של ישראל בוושינגטון. יום אחד ישב עם דיפלומט ישראלי בלובי של מלון "מדיסון" בוושינגטון. אחד מאנשי הלובי הערבי הקשיב במקרה לשיחה. הוא התלונן על בראיין באף-בי-איי. נפתחה חקירה. הסיווג הביטחוני של בראיין נלקח ממנו. עולמו המקצועי חרב עליו. רק התעקשותו של ידידו ריצ'רד פרל, אז מעוזרי שר ההגנה, החזירה לו את כבודו ואת סיווגו ואפשרה לו לחזור ולעבוד.

תראה כמה זה מגוחך, אמר לי אמש אחד מוותיקי הסטייט-דיפרטמנט. קודם כל, אי אפשר להדליף נייר על עמדת הממשל בעניין איראן מהטעם הפשוט שאין מדיניות אמריקנית בעניין איראן. יש רק מבוכה ושיתוק. שנית, אין טעם להעביר לישראל מידע שישראל מקבלת בין כה וכה, בגלוי, בצינורות הרשמיים. שלישית, הבוס של פרנקלין במשרד ההגנה הוא דאג פיית'.

פיית' היה בשנות ה-90 עורך דין של שגרירות ישראל בוושינגטון. השגריר דאז, איתמר רבינוביץ', נאלץ לשחרר אותו מתפקידו משום שפיית' נלחם כארי נגד מדיניות השלום של ראש הממשלה של ישראל, יצחק רבין. פיית' הוא לא רק יהודי חם: הוא עוזי לנדאו. להדליף לישראל מאחורי גבו של פיית' זה ממש מטומטם.

ובכל זאת, לסיפור הזה יש פוטנציאל נזק לא מבוטל. הוא משתלב בטענה שרווחת בחוגים מסוימים בוושינגטון, שלפיה ישראל, באמצעות ידידיה, החבורה היהודית, הניאו-קונסרבטיבית בצמרת הפנטגון ובלשכת סגן הנשיא צ'ייני, היא שדחפה את אמריקה למלחמה האומללה בעיראק, והיא דוחפת עכשיו את אמריקה למלחמה באיראן.

את הטענה הראשונה השמיעו לראשונה חברי קונגרס אנטי-ישראלים, אבל השמיע אותה גם, בדם ליבו, גנרל זיני, לשעבר מפקד פיקוד המרכז האמריקני, שליח הממשל למזרח התיכון וממקורביו המובהקים של שר החוץ פאוול. ככל שהמלחמה בעיראק מסתבכת, כך קונה התזה הזאת מהלכים.

כמו רוב מלחמות וושינגטון, מקור התזה במאבק כוחות פנימי. הפנטגון מול הסטייט-דיפרטמנט. פאוול מול סגן שר ההגנה פול וולפוביץ'. המאבק הוא על אוזנו של הנשיא. הוא כוחני, אישי וגם אידיאולוגי. פאוול מעדיף לטפל במדינות רשע באמצעות שיתוף פעולה בינלאומי, עם כל הפשרות המתחייבות. וולפוביץ' וחבריו טוענים שמה שלא תעשה אמריקה, שום מדינה לא תעשה במקומה. הם מאמינים בהפעלת כוח.

לישראל אין שום עניין להצטייר כמי שמובילה חיילים אמריקנים למלחמות במזרח התיכון. אין לה גם שום עניין שידידיה היהודים בוושינגטון יצטיירו כבעלי נאמנות כפולה (פרנקלין, למרבה המזל, אינו יהודי). בתמצית, אבן ששניים-שלושה טיפשים זרקו לבאר, 70 חכמים יתקשו להוציא.