"מוות בנעלי בית": תרגיל במקום סיוט

"מוות בנעלי-בית" היא הצגה ניסיונית, המשלבת בין תיאטרון אבסורד סוריאליסטי לבין משחק פיזי-ליצני כדי לתאר מסע קפקאי של איש קטן, הזוכה בוקר אחד בהפתעה לא כל כך נעימה כאשר הוא מנסה להחליף את המנורה במטבח. אשתו מתחשמלת ולאחר מכן גופתה נעלמת. בשאר הזמן הוא מנסה למצוא אותה עד אשר הוא מגיע לבית המשוגעים.

ההצגה, שיצר הבמאי אמיתי יעיש, על-פי מחזה של בן לוין, בנויה מתמונות קצרות. ביניהן הבמה משתנה על-ידי השחקנים המפעילים אלמנטים גדולים של תפאורה, המתגלגלים פנימה והחוצה. התפיסה הוויזואלית מבוססת על איכויות של עיצוב תעשייתי חשוף, לפי מיטב המסורת של קבוצת זיק. שלושה מחבריה, יואב רכס, נועם דובר וגבי קריכלי, חתומים על עיצוב הבמה.

אך למרות התחכום שבעיצוב התפאורה, ישנה תחושה שלעיתים התפעול שלה מכסה על הסיפור האנושי במקום לשרת אותו. התחושה הזו גוברת מפני שהסיפור עצמו רזה מדי, ונותר כשלד המחכה שמישהו ימלא אותו בתוכן מהותי. הדבר בולט בעיצוב הדמויות הקריקטוריות, ובמיוחד במשחקו של שמחה ברבירו בתפקיד הראשי, שאינו מצליח לעורר שום תחושה של אימה או פחד, על אף כל האירועים המבהילים העוברים עליו.

שאר השחקנים מסתפקים בשרטוטים גסים של אוסף דמויות מתחלפות, למרות שהם מפליאים לתקשר ביניהם בשפה ליצנית מומצאת. התוצאה היא הצגה משעשעת לפרקים, שעל אף כל הדימיון שהושקע ביצירתה, היא אינה מצליחה לעורר תחושה ממשית של סיוט קיומי אמיתי, ונותרת כתרגיל עקר ביצירת שפה תיאטרונית מקורית.