שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה לקרוא בחג?
    למרות שזה היה קשה, אריאנה מלמד הצליחה למצוא עשרה ספרים ראויים בשביל החג ובשביל הימים הנוראיים. מארווין יאלום החדש ועד לשירים של כריסטיאן מורגנשטרן

    השנה, נדמה לי, זה ממש קיצוני. כאילו חברו מקבלי ההחלטות בכל הוצאות הספרים בארץ ואמרו לעצמם - בשקט כדי שהמתחרים לא ישמעו - "השנה נדחה את כל התותחים הכבדים לפסח, שיעשו קופה גם בחג וגם בשבוע הספר, ואת כל מה שדחינו לתוכנית ב', לימים של שגשוג כלכלי או לזמנים של חיטוט בתחתית הערימה - נוציא דווקא עכשיו".

     

    כך זה נראה כשמתבוננים בערימות שהצטברו על שולחן הכתיבה בשבועות האחרונים. נברתי, ובמאמץ מסויים נמצאו עשרה חדשים לגמרי וראויים בתכלית - מי לקריאה מנומנמת ומי לאהבה ממש. הנה הם, מדורגים בסדר עולה החל מ"משקל-נוצה בנוסח קרא וזרוק" ועד ל"חבר לחיים".

     

    1. עוד מחשבה קטנה למכורי הטלוויזיה

     

    אוהבים את פרוייקט Y? שונאים אותו? לא מעניין את קצה הזרת שלכם? רגע אחד, ומה אם (חס וחלילה ושלום, טפו טפו, חמסה, נקישה בעץ וכל זה) יתרחש שם רצח? כבר ב-2001 היה ברור לבן אלטון שמשהו כזה עתיד לקרות, אם לא בוילה שמאושפזים בה עשרה מתמודדים אמיתיים וטרופי דעת מחמת רצונם להתפרסם בכל מחיר, אז לפחות בספרות.

     

    אלטון הוא תעשיית בידור אנגלית של איש אחד, שהוא גם קומיקאי וסטנדאפיסט מוכשר וגם מחזאי מחונן וגם פזמונאי מוערך וגם סופר מבדר להפליא - ולפני שנגמרת הנשימה צריך להוסיף לקרדיטים את כשרונו כתסריטאי ובמאי. כל אלה חוברים לספר מתח קלאסי א-לה אגאתה כריסטי.

     

     

     

    בכל זאת, במקום לכנס עשרה חשודים בטירה או ברכבת לפענוח התעלומה, יש למפקח המשטרה קלטות מפרוייקט המציאות הנשכני, הנועז והפרובוקטיבי שבו כל אחד מן המתמודדים מגיע אל קצה גבול הבהמיות שלו לעיני 30 מצלמות. ליל, משעשע ונוקב כאחת, כי הביקורת של אלטון על תעשיית המציאות הטלוויזיונית יכולה לעורר אפילו את אחרון המכורים לעוד מחשבה קטנה.

     

    מתים להתפרסם - בן אלטון, הוצאת ידיעות אחרונות, 413 עמודים בדפוס מאוד מאוד מרווח, לא להיבהל מהעובי בבקשה.

     

    2. לקרוא לאט, לפחד מהר

     

    החסרון העצום של הסיפורים הללו הוא שכאשר קוראים אותם בנשימה עצורה אחת הם נמאסים מהר מאד, כי אנחנו הרי מכירים את חוקי הז'אנר: בתים שלווים ופסטורליים הופכים למלכודות של רשע, נחיל של דברוים או טרמיטים או נמלים קטלניות או ערפדים קטנים מגיח ממתבן נטוש, דבר עכור ואפלולי, מצועף ערפילים, עולה מן הנהר המהביל ולופת את גיברונו בגרונו - וככה אפשר לשרשר אותם לעייפה.

     

    אבל כשצורכים אותם אחד אחד, במנות קטנות וקצובות, הם פשוט מקסימים. גם קוראים בוגרים זכאים לקצת פחד בריא ובדיוני בחייהם, וז'אנר האימה ההולך ותופח (אבל לא מתקדם לשום מקום) מספק למבוגרים את מה שהם כבר לא יכולים ליטול מאגדות האחים גרים. למי שטרם מכיר את יצירותיו של המלך סטפן קינג, יש כאן בונבון בדמות "וירוס הדרכים נוסע צפונה", שבה גיבורנו המותקף הוא בעצמו מחבר של סיפורי אימה. 

     

    חובבי 'ניל גיימן' ייצאו מגדרם עם "אוצרות: סיפור אהבה" והיצורים העטלפיים שלו (במיוחד היצורות), 'ג'ויס קרול אוטס' תרמה סיפור גותי קלאסי שיש בו גם אחוזה מטה לנפול, גם ערפילים הכרחיים וגם יצור בלי פנים בתור התחלה.

     

    הכי מקסים בעיני היה סיפור של יוצרת זוועונים לא כל כך מוכרת אצלנו, 'ננסי א. קולינס', שתרמה את "בלוז נערות השפמנון", ואם יש לכם נסיון קל בז'אנר מייד תדעו שדובר במעשייה אמריקנית מן הדרום המהביל בערפילי הנהר שלו, וצריך להישמר מפני מה שמגיח מן הנהר. לקרוא ולהצטמרר ולחכות לכרך הבא המובטח.

     

    999 סיפורי אימה - הוצאת מעריב, 282 עמודים, עם הקדמות מעצבנות לכל סיפור, כמקובל באנתולוגיות אמריקניות. ערך: אל סאראנטוניו, בעצמו זוועוניסט לא רע.

     

    3. חצי נמנום וקריצה למארקס

     

    יוצרו של "המנדולינה של קפטן קורלי" התחיל את הקריירה שלו ככותב (אחרי שהיה חייל ותרמילאי מצטיין, מכונאי בינוני וגנן-נוף) דווקא בשדה מוקשים ספרותי. ב"מלחמת" וכו', ספר שקדם למנדולינה רבת-המכר, הוא ממציא ארץ דרום אמריקנית בדיונית בת ימינו, ומלביש עליה את כל הצרות האפשריות: ניוון ובערות, נחשלות ושחיתות, גזענות, רודנות ומלחמת אזרחים, זונות מושפלות וקצינים מסואבים, ילדים עם נקמה בעיניים וגרינגואים עם דולרים ומכונות ירייה בידיים.

     

    בין לגימה של רון קאנה (זה פשוט רום מקני סוכר, והיה נחמד לו תרגמו כמה מונחים מספרדית, לא כל הקוראים מזריקים לוריד ערוץ ויוה, תודה וסליחה) לבין רימון מתפוצץ לבין יגואר ניצוד, תפגשו שם כמעט את כל המרכיבים לפרודיה מוצלחת על דרום אמריקה, שבמציאות היא ממש לא מצחיקה.

     

    הקריצות ל"מאה שנים של בדידות" כמובן הכרחיות, רק שכאן לא מתרחשים נסים: רמדיוס בספר הזה לא עפה, ואארליאנו בואנדיה קרוי אאורליו. עם כל ההסתגייויות, אפשר לקרוא מתוך חצי נמנום ולהעביר הלאה בתוספת המלצה, שאפשר לקרוא מתוך חצי נמנום. 

     

    מלחמת האזורים התחתונים של דון עמנואל, לואי דה-ברנייר, הוצאת זמורה ביתן, 350 עמודים, ו"פוטריה" בספרדית זה בית זונות, אבל המילה כבר תתפענח מעצמה מתוך הכתוב. אחרות - ממש לא. 

     

     

     

    4. לא רק לנמוכי קומה

     

    ברטרוספקטיבה ניתו לומר שהנה יש כאן עוד המצאה של ז'ול ורן; הרעלה המונית בגז. האם יצרני הסארין ביפן קראו את הנובלה החביבה והנשכנית הזאת? אם כן, מייד צריך לנתק את ורן מן התוצאות המפלצתיות, כי הוא לא היה מעלה בדעתו, בחזיונותיו הקודרים ביותר, אפשרות שמישהו ירצה להמית כך המונים.

     

    מה שדוקטור אוקס רוצה, בהתקף מגלומני פארודי וחכם, הוא לשנות לבני עירו השלווים את האישיות באמצעות...נו טוב, לא נגלה. מותק של ספר, יופי של תרגום (דורי מנור) והזדמנות מצויינת להיזכר בהיותנו ילדים שאהבו את ז'ול ורן, שכתב לא רק לקוראים נמוכי קומה.

     

    חזיון התעתועים של דוקטור אוקס, ז'ול ורן. הוצאת אחוזת בית, 110 עמודים מרווחים כולל מבוא ואחרית דבר ביוגרפית, מה שאומר שבהחלט אפשר להתחיל ולגמור בסוף השבוע הארוך של ראש השנה, או ביום כיפור.

     

    5. אופרה בטח המליצה 

     

    הנה עוד מותק, הפעם מז'אנר ה'עלמות המתרגשות המצויידות גם במערובות חברתית עמוקה' - ז'אנר אמריקני טהור שהביא לעולם המון קוראות, בעיקר אחרי המלצות של אופרה וינפרי, הכוהנת הגדולה של הטעם הבורגני הטוב, גם כשמדובר בספרים.

     

    רוצה להתרגש בחג? לילי אוונס תעשה לך את זה, עם סיפור החיים המדכא שלה שממנו היא שואבת רק עוז, עם נכונותה להתעמת עם שקרים משפחתיים וסודות אפלים של העיירה המנומנמת, ועם התפרצות חסודה וטובת לב באחת של סנטימנטים אנטי-גזעניים מובהקים, שיוצרים תנועת שחרור של שתי נשים, אחת לבנה ואחת שחורה, וראו זה פלא - הן מחוברות בעבותות של אהבה אפלטונית, צמודות לפרטי טריוויה מקסימים מעולמן המוגבל משהו, ויודעות לדבר נורא יפה על רגשות.

     

    בארצות הברית הספר מכר יותר ממליון עותקים. יש בו משפטים נאים כמו "החזה שלי כאב מרוב דברים שהרגשתי", אבל אולי זה באמת קורה לבנות הנעורים בשלב הסחרור ההורמונאלי. נדמה לי שבמקור הספר בכלל מיועד להן.

     

    החיים הסודיים של הדבורים, סו מונק קיד. כנרת, 302 עמודים, ויש בונוס. בתום הקריאה תדעו יותר על דבורים ועל דבש מכפי שאי פעם רציתם לדעת. רק תוסיפו תפוח, ושתהיה לכם - ולכן - שנה טובה ומתוקה.

     

    6. כששופנאואר צחק 

     

    כן, יש לו מועדון מעריצים ענק. כן, הוא מתעתע. לא ברור מה יאלום רוצה יותר - להיחשב לאינטלקטואל-לייט פופולארי שלועס ומעכל עבורכם רעיונות קשים מדי, או להיות סופר בדיוני שמרגש אתכם נורא. הפעם מדובר בשילוב. אנחנו יוצאים מן הטריטוריה של "כשניטשה בכה" אל עבר מחוזות פילוסופיים לא פחות בעייתיים, כי שופנהאואר הרי לא המציא פטנטים בפסיכולוגיה קלינית אלא היה פילוסוף פסימי, מיזנטרופ ורואה-שחורות.

     

    למה הוא מעניין? כי הוא היה פילוסוף שהשפיע במיוחד על סופרים (למשל תומאס מאן), והוא כתב בשפה נגישה באורח כה חשוד, עד כי האקדמיה זלזלה בו שנים הרבה. אני מניחה שיאלום התאהב בו במהלך התחקיר ל"כשניטשה בכה", כי שופנהאואר היה אחד הגורואים הגדולים של ניטשה.

     

    ועכשיו לעלילה: בגיל 65 לוקה ג'וליוס הפסיכולוג במלנומה (סרטן עור) קטלנית, ובשנה שנותרה לו הוא חייב להספיק המון פציינטים וימבה תובנות, ועכשיו הן מגיעות ממקור חדש, כי אחד המטופלים שלו נרפא מהתמכרות למין באמצעות הפיכתו של שופנהאואר לגורו.

     

    העובדה ששופנהאואר היה מגדולי המיסוגנים של זמנו לא מפריעה כאן לאיש, ודאי לא לקבוצת המטפלים שנפגשת כדי לתמוך זה בזה, כי גם מטפלים הרי זקוקים לטיפול, ותוך-כדי עולות כמובן בעיות רגשיות סבוכות ולכולן כמעט יש פתרונות פשוטים יחסית. לזכותו של יאלום ייאמר, שהפתרונות הם לא בדיוק עשרה שלבים מובנים בדרך אל האושר האולטימטיבי אלא הרבה פחות מזה.

     

    לחובתו ייאמר, שבתור רומן רעיונות יש כאן קצת פחות מדי רומן, והרעיונות איכשהו מדוללים - אבל אני כבר נואשתי מן הויכוח עם מעריצי יאלום, ואני מוכנה להודות שלמרות הכל זה הספר הפחות מזיק והפחות מעצבן שלו שקראתי.

     

     

     

    ארווין יאלום, הריפוי של שופנהאואר. כנרת, 379 עמודים. והנה הניסוח המדוייק של הבונוס: אם למדתם על ניטשה באופן שמספק אתכם מספרו הקודם של יאלום, תלמדו כאן על שופנהאואר באופן דומה.

     

    7. מתקרב לקלאסיקה

     

    הגיבור המיתולוגי, פיליפ מארלו, לו דיבר עברית היה אומר "צרות זה המקצוע שלי", אבל הבלש הזה, אחד מן החשובים והמרתקים ביותר בתולדות הז'אנר, לא פופולארי די הצורך אצלנו, ו-ודאי שעדיין אי אפשר לתת לו לדבר עברית לא תקנית, ועוד בכותרת לאסופה של ארבעה סיפורים מצויינים.

     

    מארלו אינו הגיבור המקורי של כולם. עד שיצר אותו, הסתפק צ'אנדלר בבלשים עגמומיים פחות עם מענה לשון אופייני אך נשכני פחות. כזהו ג'ון דלמאס, גיבור הסיפור "צרות הן המקצוע שלי". לימים שכתב צ'אנדלר כמה מסיפוריו המוקדמים יותר והפך את מארלו לגיבורם, עקב דרישת הקהל והמו"לים.

     

    למי שלא מכיר את צ'אנדלר כלל זו פתיחה מרהיבה לסיפור של אהבה. "בין ההומור החד-הברתי של הקומיקס והדקויות האנמיות של אנשי הספרות משתרעת ארץ רחבה שבה סיפור המתח עשוי להיות (או לא להיות) ציון דרך חשוב", כתב צ'אנדלר בהקדמה לאסופה הזאת.

     

    ב-1950, בעת שכתב את הדברים, האמין כי "לספרות הפשע והבלשים אין קלאסיקות. אף לא אחת. קלאסיקה היא טקסט הממצה את האפשרויות של הצורה שבה הוא נכתב וכמעט בלתי אפשרי להתעלות עליו. אף סיפור או רומן מתח עדיין לא עשה זאת". ובכן, אם מישהו התקרב לקאסיקה, הרי זה צ'אנדלר עצמו – ולבלשים ולמחבריהם לא נותנים נקודות על צניעות. העלילות? תקראו בעצמכם.

     

    צרות הן המקצוע שלי, ריימונד צ'אנדלר.229 עמודים, ספרית מעריב, כיף טהור ואחרית דבר מרוגשת של איתמר בן כנען, שממש לא צריכה לפגום בהנאה.

     

    8. לקרוא וליישם

     

    לאחיותי הפמיניסטיות ייאמר: שנה טובה. תירגעו. הספר בהחלט מיועד גם לנשים. באופן מסורתי, אבאים טובים ידעו לעשות משרוקית, להסביר את מערך הכוכבים, לבנות עפיפון, לדוג, ליישר מסמרים עקומים ולמדוד טמפרטורה באמצעות צלילי הצרצרים. אנחנו הבנות, אנחנו הנשים - תמיד ידענו ועודנו יודעות את כל היתר.

     

    הצרה היא שרגעים מרגשים כמו העפיפון הראשון שילד בונה נחרתים בזכרון יותר מאשר הקנייה כוללת של ערכי מוסר ונימוסים, תבונה והיסטוריה משפחתית - וזה תמיד היה תפקידנו. מה לעשות שגם אני זוכרת בהתרגשות אמיתית את אבא, האולר שלו, קני הסוף של נחל לכיש והנייר הצבעוני שנקנה בדמי הכיס הראשונים של חיי - חצי לירה - והפך לעפיפון?

     

    ומה לעשות שאמי לימדה לאהוב ספרות טובה אבל לא ידעה מאיזה צד משליכים חכה? יש כאן מגוון מלבב ומרנין של רעיונות: לתת לילד שלך כוכב, ללמד אותו לעשות חביתה באופן נכון, להסביר איך מרימים חתולים בידיים, להקנות את עקרונות הנצחון בשבץ-נא, להדגים בנייה של מדורה איכותית, ליצור אוסף בולים ביחד, לאפשר לטף לזהות נחש ארסי ועוד.

     

    האסופה נעה בין הסנטימנטלי למעשי לגמרי, בין הגחמני לבין הנחוץ לכישורי חיים - והיא עושה זאת בחן בלתי מבוטל. הספר מלווה באיורים פשוטים וברורים כשצריך הוראות הפעלה או הרכבה, וזה פשוט ספר המתנה המושלם להורה המשקיע, ובאמת שלא חשוב מה מינו של ההורה.

     

    101 דברים שאבא טוב יודע, וולטר בראודר וסו אלין בראודר, בבל, 240 עמודים, יש התאמות לתנאי הארץ ויש משהו, שטרם החלטתי אם הוא בונוס או הצקה: בסוף כל פרק כמעט, אחרי החלק המעשי, מופיע מין הגיג על המשמעות העמוקה יותר של הדברים. בעיני, המשמעות העמוקה באמת היא הנכונות של הורה לקרוא ולהתחיל ליישם.

     

    9. השובב מפוקרובסקויה

     

    בודלר, בלזק, טולסטוי, פלובר, קתרינה הגדולה – בכולם הפיח אנרי טרויה חיים חדשים, ואלה רק המתורגמים לעברית. רשימת יצירותיו המלאה כוללת עשרות ביוגרפיות ורומנים, הוא התחיל לפרסם בשנת 1935, ולמרות ש"רספוטין" הוא טרי יחסית ונולד במקור ב-1996, מאז הספיק להוציא לאור עוד שנים עשר כרכים. התנופה הזאת מתגלה לא רק בכמויות אלא באיכויות.

     

    הנה משפטי פתיחה מופתיים שרק ביוגרף מנוסה ובטוח בעצמו יכול להרשות לעצמו: "כמו ילדים רבים אחרים היה גריגורי רספוטין רודף מדון, גנבות קטנות, שקרן ואלים. תושבי הכפר הסיבירי פוקרובסקויה היו מיד חושדים בו כשנעלמו להם תרנגולות מהלול או כבש מהדיר".

     

    טרויה עוקב אחר המוסע המופלא של רספוטין מן הכפר ששכן "בקצה היקום המיושב" עד להיכלות הצאר בסנט-פטרסבורג, שם הפך ליועץ סתרים פוליטי, גורו, אולי מאהב, רופא אליל ואיש-האמון של אחרוני הרומאנובים. סיפור עלייתו ורציחתו של ראספוטין, על רקע התמורות המהפכניות הגדולות של ראשית המאה, כבר פרנס את דמיונם של מחברי בדיון וחובבי-עובדות כאחד. 

     

    בכל מקרה, איש עדיין לא הגיע לפענוח כה רציני של האישיות והזמן כפי שטרויה עושה בספר הזה, תוך שהוא משיב כמה ספקנים אל התלם וקובע כי לא כל עצותיו של המגלומן שטוף-הזימה ואיש האלוהים מטע עצמו היו בהכרח עצות אחיתופל. הקצב סוחף, האירוניה דקיקה ומדודה כתמיד אצל טרויה - ולקראת הסוף יש ניתוח מעניין של הקוים הביוגרפיים המקבילים וגם המצטלבים של רספוטין ושל לנין.

     

    רספוטין, אנרי טרויה. כנרת, 188 עמודים. לא צריך בונוס. הספר הוא הבונוס.

     

    10. לא יוצא מהבית

     

    מכל הערימה שלעיל, שמונת הראשונים יגיעו לספריה של הקיבוץ בו אני גרה. את טרויה אשאיל בחשש מסוים למי שיבקש, למודת נסיון מר ברדיפה אחרי ביוגרפיות קודמות שלו שנחטפו למדפים של אחרים. ומורגנשטרן? הוא נשאר בבית, כי יש אהבות שפשוט לא חולקים עם איש.

     

    שנה טובה ומתוקה ופוריה לדן דאור, שתרגם מתוך אהבה את אחד הקלאסיקונים הפחות מוכרים (לקוראי עברית). לדוברי גרמנית מלידה, או לכאלה שהתוודעו לשפה מרצונם והעמיקו בה, הוא מוכר היטב, ושירי האיגיון החכמים, המצחיקים, הקודרים והמשובבים שלו הם חלק ממסורת על-פה של הורים וילדיהם, כבר כמה דורות, מאה שנה כמעט - מאז ראה אור ספרו "שירי גרדום ב-1905.

     

    מורגנשטרן (1871-1914) היה אמן מושלם של חריזה ומצלול, אבל מעולם לא נכנע לדרישות הצורניות של שני שליטי השירה העריצים הללו - לפני הצורה, היה לו משהו חשוב או גחמני לומר.

    יש בין השירים כאלה שהם סאטירה אנטי מלחמתית קלאסית, וכשתקראו תבינו מנין צמח ברטולט ברכט ועל אילו כתפיים ענקיות עמד כשהתחיל לכתוב. יש כאן נונסנס מופלא לא פחות מן הפנינים של אדוארד ליר. יש שירים פילוספיים רוויי עצב קיומי על-זמני לגמרי. למי שלא מכיר, הנה אחד קטן. קוראים לו "הברך".

     

    שירי גרדום, כריסטיאן מורגנשטרן. הוצאת חרגול, 71 עמודים. ודאי שיש בונוס. מהיכרות קרבה עם השירים של מורגנשטרן במקור, אני יכולה להעיד בשמחה גדולה על מלאכת תרגום מצויינת, שניצחה את המעקשים בחיוך.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    דה ברנייר: פרודיה על דרום אמריקה
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    צ'אנדלר: מומחה לצרות
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים