לחיות עם אי הוודאות - חלק ג'

כפי שראינו בחלקים א' ו-ב', הסיבה להעברת נטל ההכרעה העיקרי מהחושים למוח נעוצה כמובן בחשיבות העליונה של קבלת החלטה מהירה. יכולתו של המוח לפרש תמונת מציאות מורכבת ועתירת ידע עולה לאין שעור על החושים. צריך לזכור שתמונה הנקלטת בעינינו שקולה לשלושה מיליון בתי מידע של מחשב, משהו כמו 75 אלף מלים.

זוהי כמות אדירה של מידע, שיש בה כדי לשתק את כל מנגנוני הפעולה וההכרעה. משום נדרשים מנגנוני סלקציה ואינטרפרטציה, החוסכים מאתנו את הצורך, בין השאר, לסרוק מחדש את כל המידע הנקלט בעינינו, כל אימת שאנו מסבים מעט את ראשינו וקולטים תמונה חדשה וקצת שונה מקודמתה.

שתי משימות עיקריות

שתי המשימות העיקריות של מנגנון האינטרפרטציה הן: א) להפריד את המידע הרלבנטי - הקשור בצורתה, בצבעיה, בריחה, בקולה ובתנועותיה של החיה החבויה בשיחים - מגודש המידע הסביבתי הלא רלבנטי המקיף אותה; ב) להשלים את המידע החסר והקטוע, של מה שנראה כמו חלקי כתף, ראש או זנב - המבצבצים מבעד לשיחים - כדי שאפשר יהיה לשייכם לטורף או לטרף ספציפיים.

הוכחה משכנעת לכוחו של מנגנון האינטרפרטציה באה לידי ביטוי ביכולתנו לראות בשני משולשי קניצה סמל של מגן דוד. משולשי קניצה מציגים אמנם לעינינו אך ורק שישה קדקודי משולשים פתוחים, אבל המוח - שכבר פענח את מרקם הקדקודים ועל כן יודע מהי הצורה המרומזת על ידם - מותח מקדקודים אלה צלעות דמיוניות וגורם לנו לראות בעיני רוחנו את שני המשולשים ההפוכים של מגן דוד שלם ומושלם.

זיקה בין העין למוח

זיקה הדוקה זו בין העין למוח היא שעושה את עיניהם של יונקים ועופות למנגנון ראייה משוכלל מכל מצלמה, טלסקופ ומיקרוסקופ. הודות לה, זבוב הנוחת על חוטמנו לא נראה לנו גדול כמו פיל, אנשים במרחק עשרים צעדים מאתנו לא נראים לנו גמדים, ולימונים מול שקיעת השמש נשארים צהובים, למרות שהאור המוחזר מהם לעינינו אדמדם, באשר המוח יודע שלימונים הם תמיד צהובים.

משל המערה חוזר

איך באמת נראית המציאות?

לכאורה, השאלה איך באמת נראית המציאות הוכרעה בשנות ה-40 של המאה הקודמת, עם המצאת המצלמה. שהרי הצילום מקפיא את המציאות כפי שהיא בדיוק ברגע נתון, ובתור שכזו היא מונצחת בתצלום בנאמנות גמורה ובאותנטיות מלאה - גם אם חמקה מעינינו.

ואמנם, הצלם הבריטי מייברידז' סיפק ב-1872 הוכחה חותכת לאמינותו של הצילום. עד ימיו נהגו ציירים לצייר סוסים דוהרים כשרגליהם הקדמיות פשוטות לפנים ושתי רגליהם האחוריות פשוטות לאחור. מייברידז' הוכיח שהם טועים. באמצעות 12 מצלמות המותקנות זו ליד זו לצידי מסלול המרוצים - כשהן מופעלות האחת אחר השנייה על ידי תיל דק - הראה מייברידז' שסוסים דוהרים בפסיעה מודרגת (רגל שמאל קדמית ורגל ימין אחורית לפנים).

ראיות חותכות

מאז סיפקה המצלמה ראיות חותכות ומכריעות לאין ספור, באשר התצלומים התקבלו כעדות אובייקטיבית - ולפיכך ניצחת - לקיומה של המציאות שהונצחה על ידם. אך עד כמה באמת מגעת האובייקטיביות של הצילום? עד כמה ניתן לומר עליו שהוא משקף את המציאות כמות שהיא? ככלות הכל, הצלם קובע מאיזו זווית יצולם האובייקט, כמה אור יקבל ומה ייכלל בתמונה.

התצלום משקף אפוא את הנחות המוצא של הצלם על העולם, את המשמעות שיש לאובייקט המצולם בעיניו, את תפיסתו האסתטית ולפעמים גם את עמדתו האתית. במלים אחרות, הצילום איננו שיקוף אובייקטיבי ואותנטי של המציאות, אלא האינטרפרטציה שלה. מי שמבקש צילום אובייקטיבי מוטב לו לחפש אותו במצלמה המותקנת ברמזורים.

נקייה מאינטרפטציות

מה שעושה אותה אובייקטיבית נובע מהעובדה שהיא מופעלת באופן אוטומטי, לא על פי פקודה של מפעיל אנושי. הואיל וכך, היא נקייה מאינטרפרטציות, מכוונות, ממסרים, מעמדות ומתפיסות עולם. כזאת היא גם מצלמה המופעלת בידי צלם עיוור, באשר על כן הוא לא יודע מאיזו זווית מצולם האובייקט ומה נכלל בתמונה. בניסיון הזה לעקוף את הסובייקטיביות על ידי ניתוק החיבור הסיאמי בין המוח למצלמה דן סרטה של הבמאית האוסטרלית ג'וסלין מורהאוז, "עדות עיוורת".

מרטין נולד עיוור, ומשעה שעמד על דעתו התמלא חרדת נטישה. כדי להיערך מבעוד מועד לרגע הפרידה הבלתי נמנע מאוהביו-מגיניו, הוא חותר להגיע לאי תלות מוחלטת בהם. הוא דוחה על הסף כל גילוי של אהבה, פן תחליש את עצמאותו ותגביר את תלותו, שהרי אוהבים נוטים להגן על אהוביהם - אם באמצעות שקרים ואם על ידי מידע סלקטיבי.

דוחה את אהבת אמו

מרטין דוחה על כן בשיטתיות את אהבת אמו, משכנע את עצמו שהיא מסלפת במתכוון את ההתרחשויות האמיתיות סביבו כדי לחסוך ממנו צער, בטוח שהיא מתביישת בו, ולבסוף אף מביא עצמו להאמין שהיא התחזתה למתה כדי להתחמק מנטל הטיפול בו. מאותו הטעם ובאותה שיטה הוא דוחה את אהבתה של סיליה, סוכנת הבית, הנשארת לטפל בו לאחר פטירת אמו.

מרטין נותן אמון אך ורק במצלמה שהוא נושא אתו לכל מקום, משום שהיא מתעדת את המציאות באובייקטיביות גמורה, ללא כחל ושרק, בלי להוסיף ובלי לגרוע, לא כדי להגן עליו ולא כדי לפגוע בו. ואכן, מהיותו עיוור, אין חיבור בין עדשת המצלמה למוחו, מה שעושה את תצלומיו נקיים ממגמתיות, מסלקטיביות ומסובייקטיביות. אף על פי כן, פטור בלי כלום אי אפשר.

המצלמה היא עיוורת

מרטין נאלץ להיעזר באנשים פיקחים שיפענחו עבורו את התמונות שהוא מצלם, וכאן הכשל של תכניתו. מצלמתו אמנם עיוורת - ולפיכך אינדיפרנטית ואובייקטיבית - אבל לא בהכרח כך מפענחי התמונות. כדי שיהיו שווי נפש ויעילים כאחד, עליהם להיות מצד אחד זרים לו וחסרי פניות, ומצד שני רציניים ובעלי עין רגישה לפרטים. שילוב אידיאלי כזה מוצא מרטין באנדי, טבח צעיר במסעדה שבה הוא נוהג לסעוד את ארוחותיו.

אנדי מספק למרטין זוג עיניים לא משוחדות, ענייניות ואמינות, המדווחות על כל פרט שמצלמתו קלטה. אלא שהסדר מושלם זה משתבש כאשר אנדי מתאהב בסיליה, המנצלת את רגשותיו כלפיה כדי להתלוות בסתר לטיוליו היומיים של מרטין בפארק. באחד הטיולים הללו נלכדים השניים במצלמתו של מרטין. לאנדי אין ברירה.

תצלום בקולר הכלב

בפעם הראשונה למן היכרותם הוא מעלים ממרטין את תוכנה המדויק של התמונה. סיליה לא מניחה להזדמנות זו לחמוק מידיה. ברי לה שתוכל להתקרב למרטין רק אם תקעקע את האמון המוחלט שהוא רוחש לדיווחיו של אנדי. היא מצמידה את התצלום הבעייתי לקולרו של כלב הנחיה של מרטין, לפני הביקור המיועד אצל הווטרינר. ואכן הווטרינר שולף את התצלום מהקולר ומתאר באוזני מרטין את פרטי התמונה שאנדי החסיר.

כישלון חרוץ

איזה עולם עדיף

המאגי, הקוואנטי והקלאסי

טום סטופרד מעמיד במרכז המחזה שלו את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, שתי דמויות הממלאות תפקיד שולי ב"המלט" של שייקספיר. השניים מוצגים כזוג בטלנים, המבלים את ימיהם במשחק של הטלות מטבע. המקריות השלטת במשחק עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמם.

למטבע אין שום סיבה לשאת פנים לצד זה או אחר, ועל כן התוצאה מתפלגת שווה בשווה בין שני צידי המטבע, התפלגות המעניקה להם תחושה של סדר וביטחון. אומר גילדנשטרן: "המקרי והמחויב חברו יחד בברית מרגיעה, שאותה זיהינו כדרך הטבע. השמש זרחה כמספר הפעמים בערך ששקעה... והמטבע הראה את צידו האחד כמספר הפעמים בערך שהראה את צידו השני".

המטבע משנה ממנהגו

אלא שנעימות זו בחיקה של האקראיות באה לקיצה עם הופעתו של שליח המזעיק אותם בדחיפות לחצרו של מלך דנמרק כדי לסייע לו לתהות על פשר שגעונו של חברם מילדות, המלט. מרגע זה, המטבע משנה ממנהגו ונופל 92 פעמים רצופות על אותו הצד.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן חשים שהסטייה העקבית מהאקראיות מעידה על משהו חוץ מאשר על חלוקת הון ההימורים ביניהם, משהו המעיד על התערבותם של כוחות עליונים בגורלם. "אי שם הופעלו הגלגלים", אומר גילדנשטרן בחוש נבואי, "יש להם קצב משלהם, והקצב הזה קוצב את חיינו. כל מהלך מותנה במהלך שקדם לו… וזה פירושו של סדר.

משהו מוקשה

יש משהו לכאורה מוקשה, אולי אפילו פרדוכסלי, בניסיון לקשור את תחושת הביטחון במקריות. שהרי החשש בא בדרך כלל דווקא מהמקריות ומהאקראיות בחיינו. לא כך חשים רוזנקרנץ וגילדנשטרן (בדיעבד יסתבר עד כמה צדקו). טוב להם בעולם אשר החוקים השוררים בו כופים אקראיות על תוצאות ההטלה של מטבעות, ולו משום שחוקי ההסתברות מבטיחים סיכויי זכייה שווים.

לא האקראיות מטילה אימה ברוזנקרנץ ובגילדנשטרן, אלא גורל גזור וקבוע מראש, הפועל מתוך שרירותיות שאיש אינו יודע את טיבה, את מקורה ואת סיבתה, הגורמת למטבע ליפול 92 פעם ברציפות על צד אחד, תוך הפרה גסה של חוקי הטבע.

לכודים בעלילה

רוזנקרנץ וגילדנשטרן חשים שיש דברים בגו, שהשליחות שהוטלה עליהם טומנת בחובה יותר מרצון המלך להסתייע בהם כדי לרפא את המלט משיגעונו. הם מרגישים לכודים בעלילה המתנהלת ככדור שלג. "הפעולה הזעירה ביותר שלך", אומר גילדנשטרן, "ממריצה פעולה אחרת, במקום אחר, ומומרצת על ידה..".

כמו שחקני הלהקה המתארחת בחצר המלך, שאינם יודעים מראש היכן יופיעו ואשר קווי התיחום ביניהם לדמויות שהם משחקים מיטשטשים מעת לעת, תוהים רוזנקרנץ וגילדנשטרן לגבי תפקידם בחצר המלך קלודיוס. בייאושם הם פונים למנהל הלהקה: "אנחנו לא יודעים מה קורה כאן, מה לעשות בעצמנו", זועק רוזנקרנץ.

הרעים והטובים

"אנחנו לא יודעים איך להתנהג... אנחנו יודעים רק מה שאומרים לנו, וזה לא הרבה, ועד כמה שידוע לנו, אפילו בזה אין אמת". מנהל הלהקה מסביר לשניים את החוקים השולטים בטרגדיות: "הרעים - סופם אומלל; והטובים - סופם ביש מזל. זוהי משמעותה של הטרגדיה". ואילו השחקנים "נשמעים להוראות, אין פה שאלה של בחירה".

המצב שגילדנשטרן מדבר עליו, לפיו "כל מהלך מותנה במהלך שקדם לו", מתאר את המצב שבו המטבעות נופלות פעם אחר פעם על אותו הצד. זהו מצב של ודאות מוחלטת, שמתחייבים ממנה סדר ומשמעת מלאים, כי "אם נתחיל להתנהג באופן שרירותי - הכל יתמוטט".

הסדר העליון 

אבל סדר עליון זה, המתגלם בוודאות מוחלטת, חייב לנבוע ממשהו הנמצא מחוץ לחוקי הזמן והמקום המוכרים והמובנים להם, ועל כן מאיים עליהם הרבה יותר מהאקראיות הטבעית, שהרי מחלציה של זו יוצא סדר סטטיסטי, העושה למצער צדק עם הכל במידה שווה, ואילו הסדר המאגי נותר עלום ואפל בכל הקשור למקורו, למטרותיו ולסדר - אם בכלל - שהוא מייצג.

עניין זה מתחוור לרוזנקרנץ וגילדנשטרן כאשר הם קוראים במכתב שמשגר קלודיוס באמצעותם למלך אנגליה את בקשתו להתיז את ראשו של המלט. רוזנקרנץ וגילדנשטרן חשים שהגורל החטיא כחוט השערה את ראשם, ואין להם שום כוונה למלא תפקיד פעיל בעלילה זו הנפלאה מבינתם. "אנחנו אנשים קטנים", מצטדק גילדנשטרן.

מעגלים בתוך מעגלים

"אנחנו לא מכירים את הפרשה לכל דקדוקיה, יש כאן מעגלים בתוך מעגלים, וכולי - נחטא בגבהות לבב אם נפר את הגזירה שיצאה מפי הגורל או אפילו מפי המלך. בסיכומו של דבר, אני חושב כי נעשה בחוכמה אם לא נעשה מאומה. נצרור את המכתב, כן - סדר זה סדר - זהו". בתוך הסדר העלום הזה רוזנקרנץ וגילדנשטרן רואים עצמם כמי שיכולים להתנועע קצת, לשנות כיוון, "לקרקש פה ושם, אבל התנועה שלנו נתונה בתוך תנועה גדולה יותר, הסוחפת אותנו ללא רחם כזרימת הרוח והמים...".

ואמנם, השניים אינם יודעים עדיין כי המלט עתיד להחליף את המכתב שבידם באגרת משלו, המורה למלך אנגליה לתלות את השניים בהגיעם אליו. רוזנקרנץ וגילדנשטרן משערים שתפקידם הסתיים, אף שאינם בטוחים בכך. "האם ייתכן שזה הסך הכל?", תמה גילדנשטרן, "ולמה בחרו דווקא בנו? הלא כל אדם אחר היה בא בחשבון, ואנחנו לא הבאנו שום תועלת".

תמיהה זו חוזרת ועולה אצל גילדנשטרן במשנה תוקף משהוא עומד על החלפת האגרות בידי המלט: "אבל מדוע? האם הכל כוון לרגע זה? מי אנחנו, שכל כך הרבה חוטים יתלכדו במוות הפעוט שלנו? מי אנחנו, מי?".

בעייתיות העולמות

העולם המאגי נשלט, כפי ששמו מעיד עליו, על ידי כוחות מופלאים מבינתנו. עובדה, הם מסוגלים להטות את המטבע 92 פעם בזה אחר זה על אותו הצד. נוכחותו של גורם מאגי נוטלת כמובן כל טעם ממשחק ההטלות, באשר התוצאות המוטות מבטלות את אי משוא הפנים של המטבע הקלאסית ואת שוויונם של המתחרים בפני המקריות והאי ודאות.

האימה

את מקום האי ודאות תופסת האימה, לפי שתוצאות ההטלה נקבעות על פי גחמותיהם של אלים או מלכים, או מתוקף איזושהי תוכנית-על, בלתי נגישה לבן תמותה רגיל. תוכניות אלו הן הגלגלים המאיימים על רוזנקרנץ וגילדנשטרן, גלגלים אשר הופעלו כבר "אי שם", והם נעים בקצב משלהם הקוצב את חייהם. ואכן, השניים חשים ש"כל מהלך מותנה במהלך שקדם לו". ברי להם שהם כלים זניחים במשחק שלא הם קבעו את כלליו, את מטרותיו ואת תוכניותיו.

כך חש גם גיבור סרטו של פיט ויר, "המופע של טרומן", שעה שהוא מגלה כי בתיה, רחובותיה, שמיה וימה של עיירתו אינם אלא תפאורה ענקית בסדרה טלוויזיונית תיעודית, "המופע של טרומן", וכי תושבי המקום - לרבות אשתו וילדיו - הם שחקנים בדרמה תיעודית, מוכתבת מדי בוקר על ידי הבמאי והתסריטאי. לא בכדי נראה העולם המאגי כגרוע בעולמות.

תמונת מראה

העולם הקוואנטי, עולם שהמטבעות בו מופעלים על ידי חוקי מכניקת הקוואנטים, הוא כמעט תמונת המראה של העולם המאגי. המטבע הקוואנטי, כמוהו כחלקיק הקוואנטי, שרוי במצבו הרגיל בחוסר הכרעה בין שני מצבי המטבע: "עץ" ו"פלי". רק בעת הצפייה במטבע מתממש מצב אחד, ואילו השני קורס ונעלם.

העולם הקוואנטי שונה אפוא תכלית השינוי מהעולם הקלאסי. בעולם הקלאסי תוצאת ההטלה נקבעת על פי תנאי ההתחלה בעת הטלת המטבע. מצבו, לאחר התייצבותו על הקרקע, הוא סופי, קבוע ואובייקטיבי, במובן זה שהמטבע לא ישנה צדדים בין אם רוזנקרנץ או גילדנשטרן יתבוננו בו ובין אם לאו. לעומת זאת, בעולם הקוואנטי - בגלל עיקרון האי ודאות - לא ניתן לחזות על פי תנאי ההתחלה איזה צד יהיה למעלה ואיזה צד יהיה למטה.

עץ או פלי?

יתר על כן, גם לאחר נפילת המטבע על הארץ איננו יכולים לומר שהוא התייצב במצבו הסופי, ועל כן לא נוכל לומר בוודאות על איזה צד הוא נפל, כיוון ששני המצבים - "עץ" ו"פלי" - שרויים באי-הכרעה (סופרפוזיציה), חבוקים ושלובים זה בזה במצב של "עץפלי", ורק הצפייה בפועל במטבע יכולה לגרום לאחד משני המצבים להשתחרר מהחיבוק ולהתממש, בעוד המצב השני קורס ונעלם.

אם נמשיך את ההקבלה בין הדואליות של המטבע ("עץ-פלי") לדואליות של האלקטרון (גל-חלקיק), נתייצב בפני המצב הבא: כשם שהחלטתו של החוקר איזו תכונה של האלקטרון לגלות, החלקיקית או הגלית, קובעת מה הוא ימצא, כך החלטתו של מטיל המטבע איזה צד הוא רוצה לראות למעלה, תקבע מה הוא ימצא. הווי אומר, במשחק עם מטבעות קוואנטיים, הצפייה איננה אקט אובייקטיבי, באשר היא קובעת את תוצאת ההטלה.

חלום המהמרים?

לכאורה, העולם הקוואנטי אמור להיות חלומם המתוק של המהמרים, באשר למטיל המטבע יש השפעה על תוצאתה. אך אליה וקץ בה. הטלת מטבע איננה משחק סוליטרי. היא מתנהלת בין שניים או יותר משתתפים. השאלה לפיכך היא על פי רצונו של מי ישתחרר המטבע ממצב ה"עץ-פלי".

על פי המהמר על "עץ" או על פי המהמר על "פלי"? יוצא אפוא, שעולמנו, עולם האקראיות והמקריות, הוא בסופו של דבר הטוב שבעולמות, בלשונו של פאנגלוס, מחנכו של קנדיד. אין תמה שרוזנקרנץ וגילדנשטרן מבכרים עולם זה, שבו "המקרי והמחויב חברו יחד בברית מרגיעה".

כנגד כל הסיכויים

החיים על פני כדור הארץ השכילו לשרוד ארבעה מיליארד שנה ולפתח מגוון מדהים של מינים - כנגד כל הסיכויים - לא מעט משום שהאבולוציה התנהלה ללא תכנון, ללא הכוונה, ללא הנהגה, ללא מטרה. העדר הכוונה אפשר לברירה הטבעית למצוא מענה גנטי הולם לשינויים הסביבתיים התכופים והבלתי צפויים - מתוך מאגר השונות הגנטית שעמד לרשותה.

זו השונות שנוצרה באקראי, ללא כל מחשבה מראש, מכוח המוטציות, שחלופי כרומוזומים, קופצנות הגנים וכיוצא באלה תהליכים אקראיים. שום מתכנן לא היה מוציא תחת ידיו מענה מוצלח יותר, שכן גם הגאון הגדול ביותר לא היה מסוגל לחזות לפני 540 מיליון שנה שממערך מינימלי של עקרונות בסיסיים ופשוטים, הכולל מוטציות אקראיות, שימור מידע תורשתי וברירה טבעית, יתפתחו כרישים, תנינים, נשרים, נמרים, קופים ואנשים.

טוב לצ'יטה, רע לצבי

עולם המתפתח על בסיס עקרונות האבולוציה הדארווינית לא מופעל על ידי כוונות ומטרות. בזה הוא שונה שינוי עמוק כל כך מהעולם המאגי. הברירה טבעית לא מתיימרת לקבוע מה טוב עבור הטבע ומה נכון עבור בעלי החיים. כי מה שטוב לצ'יטה הוא רע לצבי ולהפך; ומה שטוב לשניהם היום עלול להיות רע לזאבים הטלואים, לנמרים, ללביאות ולצבועים, הניזונים אף הם מבשר הצבי.

בטבע הדארוויני יש מקום לכולם, לקלודיוסים, להמלטים ואפילו לרוזנקרנצים ולגילדנשטרנים, כי אין לדעת מתי יזדקק העולם לתכונותיהם הייחודיות. עובדה, במשך 367 שנים עשו רוזנקרנץ וגילדנשטרן את חייהם האמנותיים הבטלים בתפקיד שולי שהקצה להם שקספיר, עד שבא סטופרד והעניק לקיומם את המשמעות העמוקה של האקראיות.

המאמר נכתב בשנת 1989

להלן מאמר שנכתב בתגובה לתגובות לסדרת המאמרים "לחיות עם אי הודאות"