"הספורט היה פינה שאפשר לחזור אליה". מיוחד ליום כיפור

"ביום כיפור בגד בנו דור ההורים שלנו. במלחמת יום הכיפורים הפקירו על גבולות ישראל כאלפיים חיילים מול 250 אלף חיילי אויב. דור הפלמ"ח, שהיה אז בפיקוד הצבאי, ידע שזה רחוק מלהיות יחס אופטימלי לנהל ככה קרב. יכלו לעשות את זה אחרת, חלקם אמרו 'התרענו' אבל אף אחד לא עלה על בריקדות, אף אחד לא דפק על השולחן".

אורי רוזנשיין, מנהל מחלקה קרדיולוגית בבית חולים בני ציון בחיפה, היה קצין סדיר בחיל השריון כשפרצה מלחמת יום כיפור. כעת הוא יושב במשרד קטן בבית החולים "אסותא" בתל-אביב, לובש חלוק מנתחים ירוק. דיבורו מדוד ושקול. כל מילה נמדדת בקפידה. "היה לנו מסע הרפתקאות בחצי האי סיני על רכבי ברזל במשקל 59 טונות שמבחינתי נגמר בבית חולים 'הדסה' עם אחוזי נכות ופציעה", הוא מסכם בלשונו את הקרב על החווה הסינית.

"החווה הסינית" היתה חווה חקלאית מצרית שפותחה בידי מהנדסים מיפן. אחרי מלחמת ששת הימים מצאו שם החיילים הישראלים מסמכים ביפנית. הדקויות בין הכתיב הסיני ליפני לא היו ידועות והכינוי דבק מאז ועד היום.

אורי שרון. החלום הציוני היה על סף הכחדה

"קרב החווה הסינית נוהל ברובו בידי כוחות שריון ולא על פי המיתולוגיה הנפוצה – בידי כוחות צנחנים. כוחות השריון גם הצליחו במשימה שלהם, אבל במחיר גבוה". סגן רוזנשיין, מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 14, לקח על עצמו את הפיקוד על הפלוגה לאחר שהמ"פ וסגנו נפגעו. הוא נפצע ואיבד את הראייה באחת מעיניו. על כך הוענק לו ב-1975 "עיטור המופת" מידי הרמטכ"ל דאז מרדכי גור. "המקום נמצא סמוך לקו המים של תעלת סואץ, צפונית לאגם המר הגדול. לפני שבע-שמונה שנים נסענו כמה חבר'ה מהצבא למקום ההוא – ולא הצלחנו לזהות שום דבר. המצרים העבירו לשם מים מהנילוס בתעלות. הכל חקלאי ופסטורלי, ילדים שוחים בתעלות המים, אפרוחים וברווזים. הכל יפה, חמוד מאד. כל המלחמה נראתה כמו חלום רע".

- ספר על החלום הרע.

לאורי לוקח קצת זמן לענות. הוא לא איש של מונולוגים סוחפים. "רק היום, בפרספקטיבה של שנים שעברו, אנחנו יודעים עד כמה החלום הציוני היה קרוב אז להכחדה. חלק מהזעם של האנשים שהיו שם הוא על המערכות הפוליטיות, שלמעשה אשמות בחלק גדול של מה שקרה, בסוג ואיכות הפעולה והתגובה".

הלקח שלו מ-1973 נמצא ברמה הפוליטית, ולא בנימי הנפש. "אם להשתמש בפרקי אבות – חבל שעובר הרבה פעמים שוחק גם את האבן. הכל נשחק. אנשים נשחקו. אנשים שכחו חלק גדול של הדברים. לא תמיד אפשר להבין את המשמעויות עד הסוף. לי לקח בערך עשרים וחמש שנה להבין. חלק גדול מהאנשים שהיו שם אז, בדרגים הלוחמים, העדיפו לא לחשוב ולא לזכור ולא להתעסק עם המאטריה הזו. לקח הרבה זמן לפתוח את הכל מחדש. להסתכל על העובדות, המשמעויות, על מה שעברו, על ההשלכות למה שעברו. עם חלוף הזמן, המשא שבהתחלה היה קל נהיה כבד יותר ויותר".

- כעסת? האשמת את העולם?

"לא. המשכתי הלאה. הנקודה שחוזרת אצלי היא רמת אמון מינימלית במערכות שמנהלות אותנו, כולל היום. עד אז - ואולי זה עניין של בגרות מול ילדות - ובכל זאת עד אז היה אמון במערכות הללו. עצם האירוע שבו כל העולם השקט והבטוח יכול להתנפץ בבת אחת לרסיסים גורמת לך לראות את העולם שלך אחרת. אבל המשכנו עם הדרך והלכתי ללמוד רפואה. אתה יודע למה? כי הצבא נתן פנסיה עד סוף תואר ראשון וזה היה התואר הראשון הכי ארוך שיש".

"העיסוק בספורט הוא מחלת נפש"

בנוסף לפגיעה בעין, נפגע אורי באחד העצבים וכחלק מהטיפול הגיע לבית הלוחם, לעסוק בספורט – ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים. "בבית הספר לא עסקתי בספורט. ברחתי משיעורי ספורט, הייתי חזק מאד בזה. בצבא, הלכתי לשריון כי לא צריך לרוץ יותר מדי. אחרי הצבא חזרתי לגור ברמת-השרון, שם נולדתי, ועבדתי בכפר סבא. הכבישים היו ריקים יחסית להיום אז הייתי נוסע כל יום לעבודה על אופניים. בתקופה שגרתי בחיפה נסעתי מהכרמל לבי"ח רמב"ם ובחזרה. אני עוסק בספורט לא כפילוסופיה של בריאות או הצלחה אלא בגלל שאני נהנה מזה. וכקרדיולוג אני מוסיף – זה גם טוב ללב.

"ספורט עוזר להירגע. אני לא בטוח שיש קשר בין המלחמה, השיקום והספורט. בגדול, עיסוק בספורט הוא מחלת נפש. אין פה עניין של בריאות. מי שעוסק בספורט יותר מפעמיים בשבוע, עושה זאת כי טוב לו עם זה. הספורט משפר לו את התחושה העצמית. פילוסוף בריטי שאיני זוכר כעת את שמו טוען כי האושר הנפשי מקורו בטונוס (מתח) השרירים בגוף. אולי מכאן הביטוי 'רפה רוח' – בהשאלה משרירים רפויים. דרך הספורט היא אינדיבידואלית ודרכו ברחתי ממסגרות. לכן אני עוסק בספורט יחידים, ולא קבוצתי. פעם עסקתי בגלישת רוח. גם זה ענף ספורט בו אתה נמצא לבד, נופל וקם, נופל וקם".

זכות הצעקה והטארומה הלאומית

אם בוחנים את מלחמת יום כיפור במונחים מופשטים של ניצחון והפסד, ישראל יצאה המנצחת הגדולה: צה"ל הדף את המתקפה של צבאות ערב, חצה את תעלת סואץ, נכנס לשטח מצרים וסוריה ולולא הפסקת האש היה מגיע לקהיר ולדמשק. אבל בתודעה הציבורית נצרבו דברים הפוכים: במצרים מציינים את מלחמת אוקטובר כהצלחה צבאית ופוליטית שסופה בהחזרת חצי האי סיני; אצלנו נתפסת מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית.

"כל קרב או מלחמה הוא בראש ובראשונה על התודעה, ובקרב זה נצרבה טראומה בגלל מוות רב כל כך של חיילים צעירים, שיכלה ללא ספק להיות מצומצמת בצורה משמעותית", אומר רוזנשיין. "נצרבה טראומה כי נגמרה חגיגה של שש שנים של הזיות מדיניות וצבאיות של אנשים שבשנים הללו איבדו כל פרופורציה. בנוסף, נופצה אשליית הכוח האינסופי. האשליה הזו הביאה לשתי תגובות קיצוניות בפוליטיקה הישראלית: האשליה של הימין - לפיה אפשר לעשות הכל בלי לשלם חשבון, ותגובת השמאל - לפיה אפשר לעשות הכל בלי לפחד מאף אחד, עברו זעזוע עמוק. אשליית הכוח נופצה בבת אחת. אי אפשר להתעלם מכך שאתה קם יום אחד בבוקר וכל העולם שלך התנפץ.

"לחלק מאותם אנשים שהיו בתפקידי קבלת הכרעה והחלטות, וזו הטרגדיה העיקרית, היתה את זכות הצעקה. הם לא עשו זאת. יתרה מזאת: הילדים שלהם, עצמם ובשרם, עלו שם על המזבח. חלקם עלו פיזית על המזבח וחלקם היו על המזבח ויצאו משם איכשהו, בשן ועין. זו בגידה של דור ההורים, ללא הבדל בין דרג צבאי ומדיני".

- מה מסמל יום הכיפורים עבורך כיום?

"בראש ובראשונה, מבחינת חיפושי וחיבוטי הנפש שבין אדם לעצמו ובין אדם למקום, יום זה צריך לשמש תזכורת על החובה שלנו לילדים שלנו ולא לסמוך על אף אחד למעלה, שאומר לנו מה נכון ומה לא נכון. ביום כיפור דור ההורים שלנו בגד בנו. העתיד שייך לילדים וזה החוב שלנו לילדים שלנו".