שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "הספורט היה פינה שאפשר לחזור אליה". מיוחד ליום כיפור

    אודי שרון ואורי רוזנשיין נפצעו ב"חווה הסינית". הזעם הרב שהצטבר בעקבות מחדל יום כיפור הופנה מאוחר יותר לפוליטיקאים, לגנרלים ולדור ההורים שאיכזב. השיקום, ההתפכחות והבריחה לעולם טוב יותר, התאפשרו בעזרת הספרים, החברים והעיסוק בספורט. "זו הדרך היחידה להגיע להשלמה מתוך שמחה", מסביר שרון

    אודי שרון. "המלחמה הפכה אותנו לבודדים" אורי רוזנשיין. "אשליית הכוח נופצה" 

    אודי שרון. "המלחמה הפכה אותנו לבודדים"
    "המלחמה הפכה אותנו לבודדים. שנאתי את עצמי, שנאתי את החולשות והחסרונות שלי ואת התלות שלי. הייתי בחור ישראלי מוצלח, שידע את החולשות והיתרונות שלו. לפתע, ברגע אחד, הייתי צריך לחפש דרך חדשה לחיות עם עצמי". בסתיו 1973 היה אודי שרון רווק בן 24 מרמת-גן שנהנה ממה שהחיים הטובים מציעים. הסירנות שקרעו את דומיית יום הכיפורים שיגרו אותו לסיני, למלחמה. הביתה הוא שב כנכה. הספורט שימש עבורו קרן אור.

     

    "פתאום הייתי מצולק, בלי רגל", מספר אודי, במרחק 31 שנים מאותו ים כיפור. "עבורי, כמו אחרים שנפלו לחיים ממחלקות הפלסטיקה, המראה החיצוני היה המחסום העיקרי ביני לבין קבלה-מחדש בחברה. ברור שקיבלו והעריכו כי הייתי לוחם והשתתפתי במלחמה וכל זה, אבל ביני לבין עצמי נמלאתי ספקות. מבחני הקבלה האמיתיים הם אינטימיים – בין אדם לעצמו, בין אדם לאשה. הייתי מאבד בטחון".

     

    כששמע על המלחמה התייצב אודי שרון - סמל במילואים בסיירת צנחנים - במקום המפגש של יחידתו ברמלה, משם נשלחו לרמת-הגולן. כחלק מהבלבול של ימי הלחימה הראשונים, לא נמצא תפקיד ברור ליחידה והיא נשלחה לביר גפגפא (רפידים), לאוגדה בפיקודו של אריק שרון. "לחמנו בחווה הסינית ואיבדנו המון חברים. חצינו את תעלת סואץ ויומיים לפני הפסקת האש עלינו על מוקש ליד איסמעיליה. איבדתי רגל, נשרפתי בפנים, בידיים".

     

    הפציעה זרקה את אודי לתוהו ובוהו. "נקלעתי לתופת, אבל לא בירידה הדרגתית כמו אצל דנטה ב'קומדיה האלוהית', אלא בבום, בבת אחת. אנשים תמיד מפחדים מדבר נורא כזה – פיגוע, תאונה – שיהפוך עליהם את עולמם ויפרע את הסדר הקיים בין רגע. זה פחד שלעולם לא נרפאים ממנו, זה תמיד אורב לנו מאחורי הפינה". הפציעה העבירה את אודי את הפינה הזו.

     

    "הייתי בתוך סערה עצומה. איבדתי את ההערכה העצמית לגבי היכן אני נמצא. זה היה מאד קשה. הדרך חזרה היתה פראית ואלימה ומלווה בהרס עצמי חזק. כעסתי על כל העולם, נמצאתי על פני סערה עצומה. לפני שמצאתי את הדרך להתקבל בחברה, הייתי צריך למצוא את הדרך לקבל את עצמי מחדש. יש כאלה שחווים את זה בגיל מאוחר, שנים לאחר שקרה להם אותו אירוע, מה שהיום נקרא 'פוסט טראומה'. אצלי לא היה שום פוסט. קיבלתי את הכל בבום לפנים וחוויתי את הטראומה בגיל צעיר".

     

    - ואיך חווית את הבום הזה?

     

    "זה היה יותר עניין של נסיבות, וזה חלק מאיבוד השליטה הכללי בו נמצאתי. בדיעבד, ריחמתי על עצמי. לא אמרתי 'איזה מסכן ואומלל אני', אבל אם אתה מאשים את כל העולם במצב שלך, אז אפשר לקרוא לזה רחמים עצמיים. לא רציתי לזכור את העבר שלי כאדם שלם בגופו – והתחלתי לקחת כדורים וסמים שעזרו לי לשכוח. כל יום הייתי נולד מחדש: לא היתה מלחמה, לא איבדתי רגל, לא קוראים לי אודי. זה נפלא להיות חדש בכל יום. בלי תמונות, זכרונות, רעיונות.

    מודעה

     

     

    "כילד רמת-גני פולני 'שמוצניק', תמיד לימדו אותנו דברים טובים. לאהוב את הזולת, את עצמנו. פתאום מצאתי את עצמי מלא שנאה. למה לא לימדנו אותנו גם לשנוא? ומה לעשות עם השנאה? לאן להוליך אותה? בדיעבד, השנאה די עזרה לי. זו הייתה התמודדות עם רגש אנושי בסיסי. אז לא ידעתי מה לעשות איתו. היום ברור לי שזה עוד רגש אנושי בסיסי, שגם אותו מותר לבטא".

     

    - ומה החזיר אותך? הזמן שחלף? אנשים שפגשת?

     

    "אני תולה את זה במפגש עם אנשים שחיו לפני. התחלתי לקרוא ספרים, ומצאתי שם עוד אנשים שחיו כמוני, באותו כעס, בדידות קיומית וחוסר סדר. הספר הראשון היה 'האדם המורד' של אלבר קאמי. פתאום התברר לי שהבעיות שהציקו לי הטרידו אנשים גם לפני. אותם אנשים לא נפצעו במלחמה ולא איבדו אברים. יכול להיות שישבו בבתי קפה – ובכל זאת עברו סבל רב, התבודדו והתייסרו באותן שאלות. פתאום לא הייתי לבד. המלחמה הפכה אותנו לבודדים. למרות שיש משפחה וחברים, אובדן הסדר שנגזר מהמלחמה הפך אותנו לבודדים. הספרים של קאמי, וגם של הפילוסוף סרן קירקגור, הציבו אותי מחדש".

     

    "הספורט נתן לי מקום לחזור אליו"

     

    בתזמון מצוין ומצמרר כאחד, וכמובן שלא באופן מתוכנן, נפתח בית הלוחם שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, והפך למקום מפגש עבור נכי המלחמה. אודי שרון קפץ לבריכה. "התחלתי לשחות באקראי – והשחייה נתנה לי את הדחיפה הכי גדולה לשיקום. עבדה איתנו מאמנת השחייה האגדתית מרגלית זוננפלד, עם המחויבות והמסירות והסבלנות שלה. היא שיקמה דורות על גבי דורות של נכים, מבוגרים וילדים".

     

    "הבריכה עזרה לי להשלים את התמונה אודות עצמי. אם הספרים עזרו לי להשלים עם העולם מבחינה מוסרית, הבריכה עזרה לי להשלים עם הצד הפיזי שבי. מעבר לכך שאיבדתי שליש מהמשקל, קיבלתי דבר ששום סם לא יכול לתת. אפשר להגיע להשלמה מתוך פסימיות, מתוך ייאוש, אבל להגיע להשלמה מתוך שמחה אפשר לדעתי להגיע רק דרך הספורט. פתאום היה לי לאן לחזור. יש פינה בעולם שאפשר לחזור אליה ולפנטז עליה".

     


    אודי שרון בבית בגבעתיים עם הבן דניאל

     

    מרגלית זוננפלד הגיעה לארץ ב-1940 בגיל 14, בקבוצת הילדים האחרונה שהועלו לארץ ישראל עם סרטיפיקאט מצ'כוסלובקיה. הוריה נותרו בעיר ברנו ונספו בשואה. היא למדה אצל ד"ר משה פלדנקרייז, לימדה שחייה ועבדה עם ילדים נכים באיל"ן וכאמור בבית הלוחם. שמה נקשר בשיקום נכים. כדי להבין על המחויבות שלה לשחייה ולשיקום, מומלץ לקרוא את ספרה האוטוביוגרפי "במים כולם שווים". לצד סיפורה האישי, שזורים בספר הנחיות ללימוד שחייה עם ילדים והישגי הנכים באולימפיאדות. בעת השיחה עם אודי על שפת הבריכה האולימפית בבית הלוחם, עסוקה מרגלית בת ה-79 בהדרכת בחורה צעירה שנפצעה בגב תוך שירותה הצבאי.

     


    אודי שרון ואשתו, אסתי (במרכז)

     

    מהבריכה בפרט ובית הלוחם בכלל יצאו רבים מהספורטאים הנכים שמייצגים את ישראל באולימפיאדות ותחרויות בינלאומיות. אודי מספר כי בתחילה השתתף בתחרויות ואף נסע לאליפויות אירופה, אבל לא השתתף באולימפיאדה ועם הזמן נטש את הספורט התחרותי. "הספורט התחרותי מקביל עבורי לעולם הקפיטליסטי התחרותי המערבי. מודדים אותנו בעבודה, בשכר, וגם בספורט. במקום שיהיה שונה מאורח החיים, הספורט הוא המשך והעתק של החיים המודרניים, ואפילו הקצנה שלהם, כי כדי להצליח מבחינה ספורטיבית צריך להביא את התחרותיות לשיא. זה יישמע מטורלל, אבל בספורט ובשחייה אני נוגע בעצמי מחדש. זה מין מפגש של גוף ונפש, שיוצר שקט מסוים. זה שונה ממבט במראה, שלכאורה מפגיש אותנו עם עצמנו. ככל שהתנועות מתואמות והקוארדינציה טובה ואתה לא סתם מפרפר במים, התחושה נעימה ושלמה יותר. הספורט ההישגי כבר לא מושך אותי".

     

    - וכיום, מה המשמעות של יום הכיפורים עבורך?

     

    "יש סוג מסוים של חוויות שסובבות אותי כל יום. אנחנו יכולים לשבת ולשוחח בבית קפה וזה יכול להיות היום כיפור שלך או שלי. כל שניה יכול לקרות משהו. קירקגור קורא לזה "כהרף עין" – הנצח נכנס לחיים לא כזמן רגיל אלא כהרף עין. יום כיפורים לא סימבולי עבורי, ממש לא, גם לא כיום זיכרון. אני לא הולך לטקסים וימי זיכרון וכבר לא מוצא ביום כיפור משהו מיוחד".

     

    חזור למעלה
    אורי רוזנשיין. "אשליית הכוח נופצה"

    "ביום כיפור בגד בנו דור ההורים שלנו. במלחמת יום הכיפורים הפקירו על גבולות ישראל כאלפיים חיילים מול 250 אלף חיילי אויב. דור הפלמ"ח, שהיה אז בפיקוד הצבאי, ידע שזה רחוק מלהיות יחס אופטימלי לנהל ככה קרב. יכלו לעשות את זה אחרת, חלקם אמרו 'התרענו' אבל אף אחד לא עלה על בריקדות, אף אחד לא דפק על השולחן".

     

    אורי רוזנשיין, מנהל מחלקה קרדיולוגית בבית חולים בני ציון בחיפה, היה קצין סדיר בחיל השריון כשפרצה מלחמת יום כיפור. כעת הוא יושב במשרד קטן בבית החולים "אסותא" בתל-אביב, לובש חלוק מנתחים ירוק. דיבורו מדוד ושקול. כל מילה נמדדת בקפידה. "היה לנו מסע הרפתקאות בחצי האי סיני על רכבי ברזל במשקל 59 טונות שמבחינתי נגמר בבית חולים 'הדסה' עם אחוזי נכות ופציעה", הוא מסכם בלשונו את הקרב על החווה הסינית.

     

    "החווה הסינית" היתה חווה חקלאית מצרית שפותחה בידי מהנדסים מיפן. אחרי מלחמת ששת הימים מצאו שם החיילים הישראלים מסמכים ביפנית. הדקויות בין הכתיב הסיני ליפני לא היו ידועות והכינוי דבק מאז ועד היום.


    אורי שרון. החלום הציוני היה על סף הכחדה

     

    "קרב החווה הסינית נוהל ברובו בידי כוחות שריון ולא על פי המיתולוגיה הנפוצה – בידי כוחות צנחנים. כוחות השריון גם הצליחו במשימה שלהם, אבל במחיר גבוה". סגן רוזנשיין, מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 14, לקח על עצמו את הפיקוד על הפלוגה לאחר שהמ"פ וסגנו נפגעו. הוא נפצע ואיבד את הראייה באחת מעיניו. על כך הוענק לו ב-1975 "עיטור המופת" מידי הרמטכ"ל דאז מרדכי גור. "המקום נמצא סמוך לקו המים של תעלת סואץ, צפונית לאגם המר הגדול. לפני שבע-שמונה שנים נסענו כמה חבר'ה מהצבא למקום ההוא – ולא הצלחנו לזהות שום דבר. המצרים העבירו לשם מים מהנילוס בתעלות. הכל חקלאי ופסטורלי, ילדים שוחים בתעלות המים, אפרוחים וברווזים. הכל יפה, חמוד מאד. כל המלחמה נראתה כמו חלום רע".

     

    - ספר על החלום הרע.

     

    לאורי לוקח קצת זמן לענות. הוא לא איש של מונולוגים סוחפים. "רק היום, בפרספקטיבה של שנים שעברו, אנחנו יודעים עד כמה החלום הציוני היה קרוב אז להכחדה. חלק מהזעם של האנשים שהיו שם הוא על המערכות הפוליטיות, שלמעשה אשמות בחלק גדול של מה שקרה, בסוג ואיכות הפעולה והתגובה".

     

    הלקח שלו מ-1973 נמצא ברמה הפוליטית, ולא בנימי הנפש. "אם להשתמש בפרקי אבות – חבל שעובר הרבה פעמים שוחק גם את האבן. הכל נשחק. אנשים נשחקו. אנשים שכחו חלק גדול של הדברים. לא תמיד אפשר להבין את המשמעויות עד הסוף. לי לקח בערך עשרים וחמש שנה להבין. חלק גדול מהאנשים שהיו שם אז, בדרגים הלוחמים, העדיפו לא לחשוב ולא לזכור ולא להתעסק עם המאטריה הזו. לקח הרבה זמן לפתוח את הכל מחדש. להסתכל על העובדות, המשמעויות, על מה שעברו, על ההשלכות למה שעברו. עם חלוף הזמן, המשא שבהתחלה היה קל נהיה כבד יותר ויותר".

     

    - כעסת? האשמת את העולם?

     

    "לא. המשכתי הלאה. הנקודה שחוזרת אצלי היא רמת אמון מינימלית במערכות שמנהלות אותנו, כולל היום. עד אז - ואולי זה עניין של בגרות מול ילדות - ובכל זאת עד אז היה אמון במערכות הללו. עצם האירוע שבו כל העולם השקט והבטוח יכול להתנפץ בבת אחת לרסיסים גורמת לך לראות את העולם שלך אחרת. אבל המשכנו עם הדרך והלכתי ללמוד רפואה. אתה יודע למה? כי הצבא נתן פנסיה עד סוף תואר ראשון וזה היה התואר הראשון הכי ארוך שיש".

     

    "העיסוק בספורט הוא מחלת נפש"

     

    בנוסף לפגיעה בעין, נפגע אורי באחד העצבים וכחלק מהטיפול הגיע לבית הלוחם, לעסוק בספורט – ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים. "בבית הספר לא עסקתי בספורט. ברחתי משיעורי ספורט, הייתי חזק מאד בזה. בצבא, הלכתי לשריון כי לא צריך לרוץ יותר מדי. אחרי הצבא חזרתי לגור ברמת-השרון, שם נולדתי, ועבדתי בכפר סבא. הכבישים היו ריקים יחסית להיום אז הייתי נוסע כל יום לעבודה על אופניים. בתקופה שגרתי בחיפה נסעתי מהכרמל לבי"ח רמב"ם ובחזרה. אני עוסק בספורט לא כפילוסופיה של בריאות או הצלחה אלא בגלל שאני נהנה מזה. וכקרדיולוג אני מוסיף – זה גם טוב ללב.

     

    "ספורט עוזר להירגע. אני לא בטוח שיש קשר בין המלחמה, השיקום והספורט. בגדול, עיסוק בספורט הוא מחלת נפש. אין פה עניין של בריאות. מי שעוסק בספורט יותר מפעמיים בשבוע, עושה זאת כי טוב לו עם זה. הספורט משפר לו את התחושה העצמית. פילוסוף בריטי שאיני זוכר כעת את שמו טוען כי האושר הנפשי מקורו בטונוס (מתח) השרירים בגוף. אולי מכאן הביטוי 'רפה רוח' – בהשאלה משרירים רפויים. דרך הספורט היא אינדיבידואלית ודרכו ברחתי ממסגרות. לכן אני עוסק בספורט יחידים, ולא קבוצתי. פעם עסקתי בגלישת רוח. גם זה ענף ספורט בו אתה נמצא לבד, נופל וקם, נופל וקם".

     


    מלחמת יום כיפור. היה אפשר לצמצם את הטראומה (צילום - לע"מ)

     

    זכות הצעקה והטארומה הלאומית

      

    אם בוחנים את מלחמת יום כיפור במונחים מופשטים של ניצחון והפסד, ישראל יצאה המנצחת הגדולה: צה"ל הדף את המתקפה של צבאות ערב, חצה את תעלת סואץ, נכנס לשטח מצרים וסוריה ולולא הפסקת האש היה מגיע לקהיר ולדמשק. אבל בתודעה הציבורית נצרבו דברים הפוכים: במצרים מציינים את מלחמת אוקטובר כהצלחה צבאית ופוליטית שסופה בהחזרת חצי האי סיני; אצלנו נתפסת מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית.

     

    "כל קרב או מלחמה הוא בראש ובראשונה על התודעה, ובקרב זה נצרבה טראומה בגלל מוות רב כל כך של חיילים צעירים, שיכלה ללא ספק להיות מצומצמת בצורה משמעותית", אומר רוזנשיין. "נצרבה טראומה כי נגמרה חגיגה של שש שנים של הזיות מדיניות וצבאיות של אנשים שבשנים הללו איבדו כל פרופורציה. בנוסף, נופצה אשליית הכוח האינסופי. האשליה הזו הביאה לשתי תגובות קיצוניות בפוליטיקה הישראלית: האשליה של הימין - לפיה אפשר לעשות הכל בלי לשלם חשבון, ותגובת השמאל - לפיה אפשר לעשות הכל בלי לפחד מאף אחד, עברו זעזוע עמוק. אשליית הכוח נופצה בבת אחת. אי אפשר להתעלם מכך שאתה קם יום אחד בבוקר וכל העולם שלך התנפץ.

     

    "לחלק מאותם אנשים שהיו בתפקידי קבלת הכרעה והחלטות, וזו הטרגדיה העיקרית, היתה את זכות הצעקה. הם לא עשו זאת. יתרה מזאת: הילדים שלהם, עצמם ובשרם, עלו שם על המזבח. חלקם עלו פיזית על המזבח וחלקם היו על המזבח ויצאו משם איכשהו, בשן ועין. זו בגידה של דור ההורים, ללא הבדל בין דרג צבאי ומדיני".

     

    - מה מסמל יום הכיפורים עבורך כיום?

     

    "בראש ובראשונה, מבחינת חיפושי וחיבוטי הנפש שבין אדם לעצמו ובין אדם למקום, יום זה צריך לשמש תזכורת על החובה שלנו לילדים שלנו ולא לסמוך על אף אחד למעלה, שאומר לנו מה נכון ומה לא נכון. ביום כיפור דור ההורים שלנו בגד בנו. העתיד שייך לילדים וזה החוב שלנו לילדים שלנו".

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים