בושות- אבשלום קווה
הסגנון המופלא, צורת ההסתכלות על הדברים, דרך התגלגלות הסיפור - נהדרים בעיני. אז אם כבר בושות שיהיו בושות אמיתיות, דרמטיות, מוגזמות ובלתי נשכחות
אז כשפתחתי את הספר "בושות" במשפט בן האלמוות: "במושבה שלנו לא היו זונות. לא היה צורך. היו מספיק מפאיניקי"ם....." מיד היה לי ברור שחזרתי הביתה. ואם המחיר של הבית הוא כולה 72 ש"ח, לפני ההנחה של שבוע הספר, אז למה להתקמצן? אז באמת על מה הספר? על איש אחד עם חיים קשים שהיה האבא של המספר.
"מאז ומתמיד, כלומר מתום מלחמת העולם השניה, שרר ברוגז נוראי בין אבי לבין אחיו, המבוגר ממנו, אלתר. כאשר היגר אבא לפלשתינה-א"י, תקופת מה לפני פרוץ המלחמה, היה אלתר כבר אזרח ותיק ורב זכויות בארץ הסוכנות היהודית.
הוא התיישב בה באמצע שנות העשרים, הפך עד מהרה למנהל פרדס ולרשותו שני חמורים במצב טוב...". וזה היה האח העשיר שלא עזר להעלות את המשפחה לארץ לפני שהפכה כולה לפחמים עשנים.
האיש הזה, כלומר האבא של המספר, התייסר כל חייו על אובדן המשפחה: "כאשר הלכו והתבררו ממדי השבר ולאחר שמתוכנית הרדיו "המדור לחיפוש קרובים" לא יצא דבר עבור אבא, הוא החל להסתגר בתוך עצמו, ניתק את קשריו עם אחיו אלתר ועם אלוהים, ולאחר שהסתבר סופית שאיש מבני משפחתו לא שרד, היה מבקש ממני להאזין במקומו לרדיו, בעודו יוצא אל החצר הגדולה להשתין, כביכול, אבל ידעתי שהוא ממרר שם בבכי, בין העצים שצמרתם ליחכה את תחתיות השמיים".
והוא גם היה, לא עלינו ושלא נדע טפו טפו קומוניסט שכידוע לא היתה מפלגה חביבה על השלטון שהקונצנזוס שלו היה בלי חרות ובלי מק"י: "זבנגל'ה וגמרנו" היה צורח שהמדינה אקסלנט של נחלה אף כי המנוחה עוד רחוקה. ואבא מחא כפיים ולפעמים דמעה והתעלם מכך שהאדון ראש-הממשלה ושר הבטחון הוא מפאיני"ק סרוח, כמו כולם, ששלח בעת ירידתו מבמת הנאומים, מבטי זעם לעבר מר מרטין בובר, בעל זקן מופלא ופילוסוף.
הלז פקפק בכל העניינים שעל סדר היום והדבר הרגיז את "זבנגל'ה" שגם עשה, בלי משים, תנועה משולשת כלפי הפילוסוף ואמר לו "מרטין, נא בזובי". בד בבד עם אדיקותו למפלגה הקומוניסטית, שמר אבא פינה חמה ל"זבנגל'ה", משום שראה בו סמל להתחדשות היהודית בארץ ישראל.
עם זאת לא סלח לו מעולם על הדרך שבה התעלל בגדוד העבודה, על גירוש חבריו הערבים בפ.ק.פ מהארץ ולא הקשיב לו כאשר צעק שצריך לעזור ל"קצינים החופשיים" במאבקם.
אבא היה עומד וצועק וצועק וכולנו, אמא, יונה אחי ואני עמדנו לידו וצחקנו ואמא אמרה: "למה אתה צועק על הרדיו, ממתי השם הפרטי של הרדיו דוד?"
כל אחד מהסיפורים, כי הספר מחולק לסיפורים קצרים, נותן חדש מחד והכל כך נטוע בטראומת השואה מאידך. והכל בסגנון הצפוף והמדויק הזה שמצחיק עד דמעות:. "ארץ הסוכנות היהודית" או "התפתה לצו הקריאה של הנצח והביא לעולם איזה חוליגן." או "אחר כך הלכנו הביתה לחגוג את השבעה." או "שביעות הרצון העצמית וגסות הרוח המוסוות של בני משפחתה, עמדו בניגוד מוחלט לעדינות, לרכות ולשחמת הצחוק שבו, ולידם היה מתקמט לגמי, כאילו כל אפסנאות הצער בעולם נחתה על גבו ועל כתפיו הבוכיות."
בקיצור הספר הזה מוכיח שכמו שכבר נאמר לפני - אמנות היא לא המה, היא האיך. והאיך הזה - הסגנון המופלא, צורת ההסתכלות על הדברים, דרך התגלגלות הסיפור - נהדרים בעיני. אז אם כבר בושות שיהיו בושות אמיתיות, דרמטיות, מוגזמות ובלתי נשכחות.
לפנייה לכתב/ת 
