זמן שאול

עתה נחזור לג'וזפה מ"זמן שאול", אותו הזכרנו בחלק הראשון של המאמר, ולהתראה שקיבל כי חייו יתנהלו מאותו רגע על זמן שאול. בניגוד למשרתו של האמיר בסיפור הידוע, הבורח עד העיר סמארה מאימתו של מלאך המוות, רק כדי לפגוש בו שם ולהתבשר מפיו שמלכתחילה נקבעה לו פגישה עמו בסמארה, מקבל ג'וזפה רק התראה, שאולי נועדה לאפשר לו לשנות את חייו, לבחון את האכזבות שנחל, להעריך את ההישגים שהשיג ולהביע משאלות שלא מימש.

כמו נורית הדלק

זמן שאול הוא פרק זמן מאוד מיוחד, משום שמועדו ומשכו אינם קבועים: יש המתבשרים עליו סמוך ליום מותם ויש המקבלים אותו שנים רבות מראש. ההתראה על זמן שאול היא כאותה נורית אזהרה במכונית, המודיעה לנהג שהדלק במיכל הראשי אזל וכי הוא החל לצרוך דלק מהמיכל הרזרבי.

למן אותו רגע עליו להחליט אם להמשיך ליעדו המקורי או לסטות לעבר תחנת הדלק הקרובה. השאלה מה לעשות בזמן שאול היא אולי השאלה החשובה ביותר בחיים: האם לפרוש מהעבר ולפתוח בדבר-מה חדש ושונה, או להמשיך את שיגרת החיים ולהוסיף ולמכור בדים עד לביקורו השני של השליח?

נציגיו המובהקים של הזמן השאול

כך או כך, הארעיות ואי-הוודאות של הזמן השאול מציבים אותו בקוטב הנגדי של הממשות ושל הוודאות המיוצגות על ידי הטבלה המחזורית. שם, בסביבה הקבועה והחזויה של היסודות הכימיים, הפחמן לעולם ניצב בין הבורון לחנקן. מכאן, אם הפחמן הוא היסוד המרכזי של חומרי החיים, ואם המימן הוא היסוד השכיח ביותר של חומרי הכוכבים, היסודות הרדיואקטיביים הם הנציגים היותר מובהקים של הזמן השאול.

היותם בלתי יציבים ונתונים לתהליך אקראי של התפרקות, מאפשרת לקבוע מתי גוש של חומר רדיואקטיבי יתפרק כדי מחציתו, אבל לא לנבא מתי יתפרק ממנו אטום בודד, כיוון שמועד התפרקותו כפרט הוא אקראי לחלוטין. הואיל וכך, כל אחד מהאטומים האלה יכול להעריך את מועד התפרקותו אך ורק באופן סטטיסטי, אבל לעולם לא יוכל לנבא באופן ודאי ונחרץ את המועד הזה.

אקראיות החיים והמוות

אקראיותם של החיים והמוות באושוויץ קיבלה ביטוי נלעג ואבסורדי בסלקציה האחרונה, באוקטובר 1944. הבהקי התותחים הרוסיים שהאירו את האופק, שיבשו מעט את פעילות ההשמדה המשומנת של הגרמנים. כך קרה שבסלקציה האחרונה נפלו טעויות לא-אופייניות, ומספר לא-מבוטל של אסירים בריאים נשלחו למשרפות יחד עם החולים והזקנים.

בחזרה לצריף

בתום הסלקציה שבו לצריף הנדונים למשרפות יחד עם בני המזל שקיבלו ארכת חיים נוספת. קון הקשיש מודה בהתכוונות עמוקה לאלוהים על שהסלקציה פסחה עליו. את תפילתו הוא נושא ליד בֶפו, צעיר יווני בן 20, שנדון באותה סלקציה להישלח לתאי הגזים.

פרימו לוי מזדעק נוכח תפילת ההודיה של קון, שהרי אותו אל שהציל את חייו של קון - הוא זה שחרץ את דינו של בפו למות בדמי ימיו. לוי: "אילו הייתי אלוהים הייתי יורק על תפילתו של קון". אין זאת שבברירה המפחידה בין עולם מקרי הנשלט על ידי אקראיות עיוורת לבין עולם שהרשע בו מכוון ומהווה חלק מתוכנית אלוהית, מבכר פרימו לוי את האקראיות.

האם חיים כאלו כדאיים?

בכל מקרה, העמידה מול שתי ברירות רעות אלו מעלה בהכרח את התהייה שהציג ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות": "חיים שפשרם תלוי במקריות כזו - בכך אם במקרה אתה ניצל או לא - בסופו של דבר אינם כדאיים כל עיקר". בעולם של רוע מפלצתי הנאציזם הוא מין גידול ונדאלי, חסר הסבר, כאותה עיסת צבע מקולקלת, שאת גלגולה מתאר לוי בסיפורו "מרד המולקולה"(1).

במרד המולקולה מספר לוי על אירוע שאירע לרנאלדו, חברו לעבודה במפעל לצבע. שמונה טון צבע שהתבשלו בדוד ענקי החלו להצמיג עד שנהיו עיסה קרושה חסרת תועלת. רנאלדו מזועזע. הוא בוחן שוב ושוב במוחו את סדר הפעולות שעשה, בודק מחדש את הנוסחה ומונה את כמויות המרכיבים ששפך לדוד, אך ללא הועיל. הטעות נותרת עלומה.

מולקולה מפלצת

בעיני רוחו מופיעות מולקולות הצבע בדוד כבעלות שלוש ידיים, התופסות זו בידיה של זו ויוצרות בסופו של דבר "מולקולה אחת, מולקולה-מפלצת, בגודל של כל הדוד". התוצאה היא גוש של חומר צמיג, צהוב, מבחיל ומבעבע, המשחרר בועות גז כמו ביצה באושה. "סמל לכל הרעות המעיבות על עתידנו, לשלטון התוהו על הסדר, לשלטון המוות הנתעב על החיים".

אין זה מן הנמנע שאושוויץ נתפסה לפרימו לוי כאותה עיסה צמיגה ומבחילה. והוא, כאחד מבניה המובהקים של התרבות המערבית, עומד נרעש ומבוהל מולה, שואל היכן טעו ובמה שגו. כמו רנאלדו הוא יכול להעביר בזיכרונו שוב ושוב את הנוסחה שעמדה בערש התופעה הנאצית, ולסרוק שוב ושוב את מרכיביה, בלי להבין כיצד מתמיסה המכילה את שילר, גתה, בטהובן ובאך יצאה אותה "מולקולה-מפלצת".

תחושת האדם האבודה

מפלצתיותה של המולקולה הנאצית מצד אחד, סתמיותו של המוות באושוויץ מצד שני, וההשפעה המנוולת שיש לחיים ב-anus mundi מצד שלישי, עשויים להעלות אצל רבים את השאלה שהציג פרנקל: "היש טעם לכל הסבל הזה, לכל הגסיסה הזאת סביבנו? שכן אם אין לזה טעם, הרי בסופו של דבר אין פשר להצלה". לפי פרנקל, כל מי שאחיזתו המוסרית התרופפה שם, והוא הניח לעצמו להיסחף בניוון של המחנה, סופו שאבדה לו תחושת היותו אדם.

לא מן הנמנע שתחושה דומה ליוותה את פרימו לוי לאחר השחרור. בניגוד לגיבוריו של דוסטוייבסקי, המוצאים גאולתם רק לאחר ששקעו עד צוואר בסחי של בור התחתיות, גאולתו של לוי ממאנת לבוא והוא נותר עם המועקה: האם יוכלו אי-פעם לשטוף את זיכרונם מהזוהמה שדבקה בהם? האם העתיד, טהור וצודק ככל שיהיה, יוכל למחוק את העבר? האם ניתן לבטל מעיין בלתי-נדלה זה של הרע?(4)

קץ רגש החברות

תחושת הזוהמה מלווה ברגש בושה. בושה על רפיונם של כוחות הנפש לעמוד בפני הניוון וההסתאבות שכפתה עליהם מלחמת הקיום. רגש "החברות לצרה", מספר פרימו, "היה נדיר מאוד בינינו. הוא חל רק על בני אותה ארץ, אך גם כלפיהם נפגם בשם תנאי החיים העלובים. כלפי החדשים לא היה רגש זה קיים כלל, או שהיה בעצם שלילי. מבחינה זו ומבחינות רבות אחרות ירדנו לשפל המדרגה והקשחנו לב, ובחבר 'חדש' נטינו לראות איש זר, ברברי, גס רוח ומעיק שגזל מאתנו מרחב, זמן ולחם"(3).

העובדה שהיו כאלה שלא הניחו לעצמם להיסחף באווירה המנוונת, רק העצימה את רגש הבושה, המופיע גם אצל פרנקל: "אנחנו שחזרנו משם... אנחנו יודעים: הטובים שבנו לא חזרו". בת הד לתחושה זו מפעמת בפרימו לוי נוכח מנהגו של אחד האסירים, שטיינלאוף, לרחוץ גופו מדי בוקר במי הברז הקרים על חשבון תורו בחלוקת האוכל, כביטוי מופגן לעמידתו בפני תהליך ההתבהמות שכופים עליהם אדוני המחנה.

חברים, אני האחרון!

תחושת ההשפלה והבושה מגיעה לשיאה בתלייתו הפומבית של אחד האסירים שהשתתף בהתקוממות של אנשי הזונדרקומנדו בבירקנאו. מפקד המחנה נושא נאום ארוך בגרמנית בפני האסירים הערוכים במסדר, ובסיומו הוא שואג: "הבנתם!", וכל האסירים משיבים במקהלה כנועה: "כן!". ואז נשמעת צעקתו של הנידון לתלייה: "חברים, אני האחרון!".

האסירים חולפים בעיניים כבויות לפני הגופה התלויה על חבל, ולוי מהרהר: "הרוסים יכולים לבוא עכשיו; לא נותר אדם חזק בינינו, האחרון תלוי עכשיו מעל לראשינו... הרוסים יכולים לבוא עכשיו, הם ימצאו רק אותנו, העבדים, המותשים...". והוא מוסיף: "קשה להשמיד אדם, כמעט קשה כמו ליצור אדם, אבל אתם, הגרמנים, הצלחתם בכך. הנה, אנו כאן, צייתנים תחת מבטכם...".

איש ממתכת שונה

לוי וחברו אלברטו שבים לצריפם, מתביישים להביט זה בעיני זה. הם חושבים על האיש התלוי בחצר, שעשוי כנראה "ממתכת שונה" משלהם, שכן התנאים ששברו את רוחם לא הצליחו לכופף אותו. הם חשים שבורים ומנוצחים - תחושה שתלווה אותם גם לאחר שחרורם. כמו ויקטור פרנקל עשוי גם פרימו לוי לחוש הזדהות עם דוסטוייבסקי, המגדיר את האדם כיצור המסוגל להסכין עם כל דבר, "אבל", תוהה, פרנקל, "השאלה היא איך".

שאלה זו מקבלת משנה תוקף נוכח פרשת החיים המופלאה של לורנצו(1). לוי מתוודע אל לורנצו באושוויץ ביוני 1944. לורנצו נמנה עם קבוצת פועלים שכירים שהובאה לאושוויץ לבצע עבודות בנייה ותחזוקה. אנשי הקבוצה משוכנים במגורים נפרדים מהאסירים ונהנים מתנאי חיים יחסית משופרים. כעבור זמן מתמנה לוי לשוליה של לורנצו, ועד מהרה מעורר עליו את חמתו בשל שלומיאליותו.

פרשת לורנצו

אולם מרגע שלורנצו מגלה כי שניהם באים מחבל פיימונטה שבאיטליה, הוא פורש עליו את חסותו. למרות שפועלי הקבוצה מנועים מכל מגע עם האסירים וצפויים לעונש כבד על הפרת צו זה, דואג לורנצו להביא מדי יום ביומו שיירי מרק ולחם ללוי. מעשה אלטרואיסטי זה, המציל את חייו של פרימו לוי, נמשך שישה חודשים ונפסק רק עם שחרורו של לורנצו.

לורנצו הוא אדם שתקן, סגור, עצור, חסר השכלה ובעל גאווה יתרה. לפני המלחמה עסק בעבודות מזדמנות, נמנע מהתקשרויות ארוכות-טווח ושמר על עצמאותו ועל חופש הפעולה שלו כעל בבת-עינו. כל רכושו עלי אדמות היה זוג ידיים שמהן התפרנס וזוג רגליים שהבטיחו את ניידותו ואת אי-תלותו באמצעי תחבורה.

בגלל המלחמה ההיא

מדי חורף נהג לחצות ברגל את האלפים כדי למצוא פרנסה בצרפת, עשה דרכו במשעולי מבריחים מאחר שסרב להצטייד בניירות ובתעודות מסע רשמיים. לפני שעזב את אושוויץ ביקש ממנו פרימו לבקר אצל אמו בטורינו והפציר בו לקבל ממנה כסף, גמול-מה על עזרתו, אבל לורנצו דוחה את ההצעה על הסף.

הוא נטל את תרמילו ויצא במסע רגלי לאיטליה, מרחק של קילומטרים רבים מאושוויץ. בהגיעו לטורינו ביקר את אמו של פרימו וסרב לקבל מידה אפילו כרטיס נסיעה ברכבת לעיירתו, פוסאנו. כעבור חמישה חודשים שב לוי הביתה. הוא נסע לפוסאנו ומצא שם את לורנצו: אדם כבוי, עייף מהחיים, שותה לשוכרה ומתפרנס ממסחר זעיר בגרוטאות ברזל.

החיים כבר לא עניינו אותו

לוי ניסה לסדר לו עבודה קבועה וקלה יותר, אבל לורנצו דחה את מאמציו. כעבור זמן-מה נפל לורנצו למשכב, ולוי הצליח בעזרת קשריו לשריין לו מיטה בבית-חולים, אבל לורנצו נטש את בית-החולים לאחר שהרופאים סרבו לספק לו יין. כעבור ימים אחדים נפטר לורנצו ופרימו פסק: "החיים לא עיניינו אותו עוד".

לא מן הנמנע שפרשת לורנצו הותירה בפרימו לוי חותם עמוק. טיפוסים כמו לורנצו הם חידה בלתי-מפוצחת בעבור כל מי שמנסה להבין בשכלו את טבע האדם. האיש הקשה, הסגור והשתקן הזה, המאמין רק בעצמו והסומך רק על שתי ידיו, איש הדוחה כל עזרה וכל ביטוי של קירבה והנמנע מכל טובת הנאה כדי לא לפגוע בעצמאותו ובאי תלותו, מסכן את חייו כדי לעזור לאסיר אלמוני, בעל זהות מחוקה וידיים שמאליות, רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב מבחינת תרבותו והשכלתו.

מהו האדם?

בתום המלחמה מגלה לוי שלורנצו סייע ללא תמורה גם לאסירים אחרים, איטלקים ושאינם איטלקים, ואת זה הוא עשה ב-anus mundi, מקום הנוהג על פי הכלל 'אכול את הלחם שלך, ואם אפשר גם את זה של שכנך'. התנהגות אלטרואיסטית כזאת אי-אפשר שלא תעורר מחדש בלוי את השאלה "מהו האדם", אבל הפעם מההיבט הנגדי, מההיבט של הטוב, של החסד ושל החמלה.

היבט מטריד ומעיק לא פחות מההיבט של הרע, של האכזרי ושל התועבה. כי מעשים טובים הנעשים לשמם אין להם הסבר, הנמקה ותשובה. לוי מעיד על לורנצו ש"אנושותו היתה טהורה וללא רבב". אלא שהערכה זו יותר משהיא מסבירה, היא כתב החידה של אותה תופעה אנושית מופלאה ששמה לורנצו.

חומר החסד

האיש, כמו אחדות מהדמויות הקסומות של דוסטוייבסקי ב"זיכרונות מבית המוות", אשר הטוב זורם במישרין מעצמותם, נושא בתוכו את החסד, משל היה יסוד אציל שלא ניתן לגרוע ממנו או להוסיף לו ואשר אינו מותנה בגמול או בהכרה של סביבתם. סוג זה של טוב משמש מעין זכוכית מגדלת, המעצימה עד ללא נשוא את אי-שלמותם של האנשים הרגילים, בדומה למיקרוסקופ החושף את המבנה המפלצתי של הכנימות הזעירות השורצות על עור גופנו.

התנהגותו של לורנצו באושוויץ היא עדות חיה ומטרידה לכך שאפשר גם אחרת, שהניוון איננו גזרה משמיים ושהפיחות האנושי איננו תהליך בלתי-נמנע גם בנסיבות כאלו. אולי יותר מהמפגש המעיק עם הטוב כשלעצמו, הכבידה על לוי חידת מותו של לורנצו.

רצון החיים כאפר כבוי

כתושב חוץ באושוויץ לא התנסה לורנצו באימה, בהשפלה ובבושה שהיו לחם חוקם של האסירים. אף על פי כן, די היה בקרבתו לכבשנים כדי להפוך את רצון החיים שלו לאפר כבוי. תגובתו של לורנצו היא אצבע מאשימה כלפי לוי. אם עולמו הרוחני המוגבל של לורנצו, חף מאידיאות נשגבות על "הרוח האנושית הנעלה", ואשר מושג הטוב שלו מתבסס על אפוריזם נוצרי פשטני ("באנו לעולם כדי לעשות את הטוב ולא כדי להתגאות בכך"), נצמת ממפגשו עם ה-anus mundi, מה דינו של פרימו לוי שעגב כל ימיו על המוזות והתאבק בעפרם של הטוב והנעלה?

אם החיים ליד המדמנה של אושוויץ הספיקו ללורנצו כדי לאבד את רצון החיים, מה מעניק ללוי, שהיה שקוע עד צווארו בסחי ובזוהמה, את הרצון להוסיף ולדבוק בחיים אחרי אושוויץ? אם זה האדם וזה העולם, כיצד אפשר לחיות אחרי זה?

סוף הזמן השאול

שאלות כגון אלו עשויות להזהיר את לוי שמעתה זמנו הוא זמן שאול. במהלך הזמן הזה מתחוורים לו סתמיותם של החיים, מקריותם וטירופם - טירוף שנוטלים בו חלק לא רק הרוצחים כי אם גם הקורבנות. טירוף שנציגו המובהק הוא רומקובסקי, "מלך היהודים" של גטו לודז', אותו רודן נלעג המאמץ גינוני מלכות מבחילים ופאתטיים כאחד, הרואה עצמו כנשיאם הנאור של היהודים בעוד אין הוא אלא מכשיר נתעב בידי הגרמנים להוצאת זממם השטני אל הפועל.

רומקובסקי מעורר בלוי תימהון אין קץ נוכח חידתה של הנפש האנושית. "כמו רומקובסקי", כותב לוי(1), "אף אנו מסונוורים מכוח ומכסף, עד שאנו שוכחים את חולשתנו המהותית: שכולנו נמצאים בגטו, והגטו מוקף חומה, ומחוץ לחומה עומדים אדוני המוות, ומעט הלאה ממתינה הרכבת".

הגטו כמשל

ראיית הגטו כמשל לחיים, שעל גבולם ממתינה רכבת המוות, מציבה גם את ראשיתו של הזמן השאול בנקודה שבה מתחילים החיים, דהיינו ברגע הלידה. אולם מחמת תקתוקו החרישי של שעון הזמן השאול, אין אנו מבחינים בו אלא כאשר השליח המיוחד נוקש על דלת ביתנו.

אפשר ששליח זה התגלה ללוי בצאתו משערי אושוויץ, במהלך ניסיונו לעכל את גילויי הרשע והנוולות מצד אחד, את גילויי החסד של לורנצו מצד שני ואת זקיפות קומתו של שטיינלאוף מצד שלישי. לוי, ששיבח בעבר את הזיהום הזעיר של הפחמן באוויר ובחר בכימיה משום התעסקותה ב"סרחונות, בהתפוצצויות ובחידות קטנות", נוכח בצאתו מאושוויץ שהחיים אינם תערובת חביבה של סרחונות קטנים, אלא מולקולה מפלצתית המדיפה צחנה נוראה.

הכל זה עופרת

בעבר גרס לוי שהטבלה המחזורית היא לכימאים מן מראת חיים, וכי כל אחד מהם קשר את גורלו ביסוד מסוים: האחד בברום, השני בפרופילן, בקבוצת NCO או בחומצה גלוטאמית(2), אבל אושוויץ גילתה לפרימו לוי שהוא אינו שייך לברזל של סנדרו ושל שטיינלאוף ולא לאבץ הטהור של לורנצו.

לוי נוכח לדעת שכל מאמציו לקשור את גורלו ביסוד כימי מסוים עלו בתוהו, וכי כל היסודות בטבלה המחזורית נתמזגו אצלו בחומר אחד - העופרת, השונה "מכל שאר החומרים משום שאתה חש בה שעייפה היא, אולי עייפה מלהשתנות, ואולי שוב אינה רוצה להשתנות יותר".

הגז האציל

כמו ג'וזפה ב"זמן שאול", ה"עייף ממכירת בדים, עייף מלהיות ג'וזפה, עייף מלהיות עייף", לוי מגלה שנעוריו הפעלתניים לא שינו את השתייכותו הבסיסית לגזים האצילים הבלתי פעילים, שלעולם אינם מעורבים בחיים מעורבות של ממש, והם נועדו מלכתחילה למלא תפקיד של משקיפים.

כמי שעולמו הרוחני הושפע מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, מיטיב לוי לדעת, שלמשקיפים שמור מקום במדור הראשון של התופת העליונה, מדור בו שוכנות נשמות המתים, אשר בחייהם לא נטלו חלק פעיל בחיים, ועל כן אינן ראויות לרשת לא גיהינום ולא גן-עדן.

רק לשם השעשוע

היתד שניסה לתקוע בחיים הממשיים באמצעות הטבלה המחזורית אבדה בבור התחתיות של אושוויץ. ייתכן שמתוך מעמקיו של אותו בור, הבין לוי כי כל התעסקותו בחומר לא היתה אלא השתעשעות במושגים ובסמלים של החומר, ב-Fe, ב-C, ב-Zn וב-K, ולא בברזל, בפחמן, באבץ ובאשלגן.

ב-1977 התפטר פרימו לוי ממשרתו כמנהל מפעל כימי בטורינו כדי להתמסר לכתיבה. אבל ניסיונו לחבר ספרי עלילה הוליד פרות בינוניים (The Wrench, "אם לא עכשיו אימתי"). אפשר שאז הבין שהזמן השאול שלו לא נועד אלא לתכלית אחת: לספר את אושוויץ ולתעד את מסעו ב-anus mundi, וכל זאת כדי להציג משפט אחד, שהוא ספק שאלה ספק תשובה: "אם זהו האדם". ומשסיים להציג את המשפט כלה גם גרגיר הזמן האחרון בשעון החיים של פרימו לוי.

1. מתוך קובץ סיפורים הנושא אותו שם "זמן שאול" מאת פרימו לוי. – מאיטלקית מירון רפופורט, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית מעריב.

2. "הטבלה המחזורית" מאת פרימו לוי, מאיטלקית – עימנואל בארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.

3. Primo Levi: If This Is a Man

4. The Truce