שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: אלדד רפאלי

    פעם לא היה יותר טוב

    ה"רוקסן" היה המקום הנכון בזמן הנכון, אבל באמת היא שלרוק'נרול בארץ מעולם לא היה מקום של ממש

    תקופת הרוקנ'רול הגדולה של המוזיקה הישראלית אמרתם? ובכן... התמונה זכורה בהחלט: מאור כהן בן ה-17 עומד על הבמה ב"רוקסן", צורח "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", ויוצא בדייווינג אל הקהל; הקספרים מסתנכרנים אל העולם עם יאיר רוזנבלום ב"שמלה אדומה"; חמי ואיגי מייחצנים ללא עקבות את האתוס של סקס ורוק; "גן חיות" רעבים להצלחה, אהד פישוף נושך את כל מי שבסביבה, ו"כרמלה גרוס ווגנר" חיים את החיים.

     

    הרוח באה מן העולם, התחברה בשלושה גלים (88', 91' ו-93') לצבעוניות של תל-אביב, ויצרה צליל חדש, ששינה את שדה המוזיקה בארץ. מנקודה זו - לא יכולתם למצוא יותר ברדיו, נאמר, את אבי טולדנו, ירדנה ארזי או אילנה אביטל. קו אמצע הדרך, שעוד פירפר למוות בשנות ה-80, נמוג (הוא עתיד לחזור בגדול עם "כוכב נולד"). היו אלה פורטיסחרוף שהחלו מ-88' להכתיב את התנאים, עד שאפילו שלום חנוך (עם "רק בן אדם") ושלמה ארצי (עם "כרטיס ללונה פארק"), נראו - ולו לרגע אחד - אנאכרוניסטים.

     

    כמו בכל מהפכה, ההייפ היה לעתים גדול מהמוזיקה, אבל החבורה הצעירה הותירה כמה מהיצירות היותר משמעותיות של תחילת שנות ה-90. מ"הבא בתור הוא סוס" של "נושאי המגבעת", דרך "החדר האינטימי שלי" של תערובת אסקוט ו"מה שעובר עלי" של "איפה הילד", ועד "רקוויאם לבלונדינית" של "מוניקה סקס" (שבמובן מסוים חותם את התקופה), המהפכה החדשה לא יצאה פראיירית. בשיאה (השנים 93'-94'), נדף ממנה ריח נעורים, שאם תסלחו לי על היומרה - תאם את האופטימיות שהתלוותה לאוסלו.

     

    "רוקסן" היה המקום בו המוזיקה נוגנה, אבל הוא בטח לא היה התחליף ל"סי.בי.ג'י.בי" הניו-יורקי, "המרקי" הלונדוני או "הרוקסי" בלוס-אנגל'ס. הוא לא יצר את "הסצינה", הוא בסך הכל היה האכסניה המזדמנת. בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא נולדה מסביבו תרבות מיוחדת, כפי שנוצרה, נאמר, סביב "אלנבי 58". רוקנ'רול מעולם לא השתרש פה תרבותית כמו התקליטנים. הקריסה של "רוקסן", כמו גם של כל הלהקות של התקופה, הראתה משהו על הבעייתיות של זיכרון התקופה כ"תקופת הזוהר".

     

    "נושאי המגבעת" התפרקו כמעט מייד לאחר צאת האלבום; "כרמלה גרוס ווגנר", ההרכב המקורי המצוין סביב ערן צור, לא החזיק מעמד יותר מאלבום; "איפה הילד" התקשו לשחזר את העוצמות של "זמן סוכר"; הקספרים התייאשו לאחר שלא חזרו על ההצלחה של "שמלה אדומה"; "גן חיות", "מוניקה סקס" ו"אבטיפוס" – אחרונות הלהקות של התקופה - עשו חרקירי קרייריסטי. אף אחת מן הלהקות לא הפגינה כושר עמידה, נאמר, כמו זה של "הדג נחש", ששומרים על הצלחה לאורך שלושה אלבומים רצופים.

     

    רוקנ'רול, אמרתם? הסיפור של הקספרים אומר את הכל: ברגע שהרוק יצא מהחיבור לנוסטלגיה ללהקות הצבאיות, אפילו להם כבר לא היה מקום (האלבום השלישי היה לא פחות שלאגריסטי מהראשון). "גן חיות" ו"מוניקה סקס" הצליחו הודות לרצועות הכי פחות רוקנ'רוליות שלהם; אמדורסקי וקפלן זכו ליוקרה דווקא כסוליסטים ובעיקר בבלדות, ומ"נושאי המגבעת" נותר בעיקר זיכרון המרד. "זקני צפת" מיתנו את עצמם עם "שישי שבת", "אב טיפוס" היו אקוסטיים עד אר.אי.אם, ורק "איפה הילד" עשו את זה ללא שום התחנפות; ואני מהמר שבקונטקסט הישראלי מדובר בפוקס של החיים.

     

    ממה לחיות?

     

    כך או כך, גם ללהקות הכי מצליחות בקושי היה ממה לחיות. למרות שבסך הכל המכירות היו נאות למדי, לפחות בהתחלה, הן ריטה והן שלמה ארצי, שחזר בפול-און ב- 92' עם "ירח", מכרו יותר מכל הלהקות ביחד. בשיאה של התקופה, אפילו "אתניקס" מכרו יותר מ"משינה", שנכנסה עם הראש בקיר עם "מפלצות התהילה", האלבום הכי רועש שלהם.

     

    יש שיראו את רצח רבין כנקודת המפנה שלאחריה, אף אחד לא ירצה לשמוע יותר דיסטורשן, אבל אביב גפן הוכיח כבר כמה שנים לפני כן שלפחות בארץ, הפסנתר ניצח את הגיטרה. מאז, המקום לרוקנ'רול ישראלי הצטמצם אפילו יותר. המוזיקה הים-תיכונית, ההיפ-הופ, וה-MTV נגסו ממנו זמן שידור, ויכול להיות גם שהטרור של אמצע העשור וזה של האינתיפאדה האחרונה לא הותיר כוח לאנשים עם גיטרות. ואם זה לא מספיק אז ערוץ 2, עם הצורך להגיע למכנה המשותף רחב ככל שאפשר, והכוח המפלצתי שהתקשורת העניקה לגלגלצ, תרמו לגטואיזם של הרוק.

     

    רוקפור (היחידה מהתקופה ששרדה, לצד "כנסיית השכל" והגלגול החדש של "מוניקה סקס"), למשל, לא קיבלה פלייליסט כבר שנים. ואף-על-פי-כן, האלבומים האחרונים שלה, או אלבום הבכורה של שי נובלמן (שגם לא שודר כלל) או השיר "אריק" של שלומי שבן (שהושמע פה ושם), היו לא פחות מרשימים ממיטב היצירות של דור "המדבר".

     

    עם קריסתו של ה"רוקסן", אמני התקופה נרתמו לקיים מופע הצלה. היה זה אקט פתטי בעיקר כי המועדון עצמו העיד על החולי של התעשייה, שלא הצליחה לקיימו. ההסתייגות מרוקנ'רול היתה כה נחרצת באמצע שנות ה-90 עד שאפילו קוטנר איבד לזמן מה את השפעתו. הפוקוס עבר בהדרגה לסצינה האלקטרונית. זו הביאה עימה דקדנס תרבותי, שהולך תמיד טוב עם מוזיקת פופ, אבל למעט ברי סחרוף ואמדורסקי, מעט מדי יוצרים העדיפו לחבר את הרוק אליה, או להתייחס אליה, וחבל (מה הייתם אומרים בזמנו על גל של רייב-אנד-רול טוב?).

     

    יש תקווה

     

    אף-על-פי-כן, יש תקווה. התנאים היום, בחלקם, יותר טובים מלפני עשור. לעומת ה"רוקסן", יש את ה"בארבי", "תמונע", "הייניקן הבימה קלאב", "הפטיפון", ה"ג'ה פן", ושלל מועדוני פלורנטין. ההיצע יותר גדול. בעוד בזמנו יחצנים היו מוכרחים להילחם על זמן השידור המצומצם של עופר נחשון ברשת ג', היום תחנה זו – על כל הבעייתיות שבסיפור - מוקדשת למוזיקה ישראלית; יש את תחנות הרדיו האזוריות (חלקן ממש טובות) ותחנות רדיו לימודיות רבות (תדר 106 אף.אם), שמשדרות המון מוזיקה ישראלית. ויש כמובן את "מוזיקה 24". אף אחת מתחנות השידור אמנם לא מוקדשת לרוקנ'רול, אבל זה יותר טוב מכלום.

     

    גם בפני המוזיקאים עומדות אפשריות רבות יותר: האולפנים הביתיים המוזלים מאפשרים להגיע לתוצאות מכובדות ללא הצורך למשכן את החיים שלך. האינטרנט מאפשר להגיע לקהל רב יותר. יש הרבה יותר עיתונים ושבועונים, ומספר הלייבלים הקטנים צמח פה באופן חסר תקדים.

     

    אז אם התנאים טובים יותר, למה לא יותר טוב? ובכן, מאחר שאנחנו מקפידים להיות התוכי של העולם, הרוקנ'רול כנראה ישוב – אם ישוב- כאשר הוא יחזור ל–MTV (בעצם, קחו גם את זה בעירבון מוגבל; אחרי הכל, בזמנו לא ממש הצלחנו ליישר קו עם הבריט-פופ). או מאידך: הוא יחזור כאשר אי אלו מיסיונרי תקשורת אמיצים יעשו את מה שצריך לעשות ויוליכו אותו מן השוליים אל הקהל.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום חנוך גריזיצקי
    התחילו אז. מוניקה סקס
    צילום חנוך גריזיצקי
    שרדו. רוקפור
    ניצח עם הפסנתר. גפן
    לאתר ההטבות
    מומלצים