רופאים לזכויות אדם: נותנים לבדואים למות בצמא
75 אלף בני אדם מתגוררים בכפרים הלא מוכרים של הבדואים בנגב. הכפרים אינם מחוברים לרשת המים, ותושביהם נאלצים לאגור מים במיכלים ולעשות בהם שימוש חוזר, מצב שמביא לעלייה בתחלואה ובתמותה. מינהל מקרקעי ישראל: "ככל הידוע לנו, לא קיימת בעיה של מחסור במי שתיה או במים לצרכים ביתיים ככלל בנגב"
"אין מנוס מהמסקנה, כי מדינת ישראל מייבשת את אזרחיה הערבים-הבדואים החיים בכפרים הלא מוכרים, ומניחה להם, בייחוד לחולים, למוגבלים ולתינוקות, למות מצמא, פשוטו כמשמעו". כך טוענת אורלי אלמי, רכזת פרויקט כפרים בלתי-מוכרים בנגב בעמותת "רופאים לזכויות אדם", בכנס שנערך בסוף השבוע לשם הצגת הבעיה.
נייר עמדה שהציגו ארגון "רופאים לזכויות אדם" בשיתוף המועצה האיזורית לכפרים לא מוכרים קובע, כי ב-46 הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, שמונים למעלה מ-75,000 בני אדם, אין הקצאה שווה של מים, זמינותם של המים נמוכה ונגישותם עומדת למבחן שעל התושבים לעמוד בו כדי לקיים את עצמם ואת משפחותיהם. האחריות להשגת מים מוטלת על התושבים עצמם בניגוד לשאר תושבי ישראל הנהנים ממים המגיעים ישירות לביתם.
המדינה לא רוצה שנתקדם
אם אל -חיראן ממזרח למיתר הוא אחד הכפרים הבדואים שאינם מחוברים לרשת המים. הכפר מונה כ-1300 איש. סלים אבו אל קיעאן, תושב הכפר, הסביר: "המצב בכפר קשה מאוד. אנחנו סובלים ממחסור אדיר במים. התושבים משחזרים מים כדי לחסוך. כך למשל הם מנצלים את מי הרחיצה גם לשימוש בשירותים. המים אינם נקיים כל כך, ואנחנו נאלצים להרתיח אותם לצורך שתייה ובישול. אנחנו מביאים את המים במכלים ממרחק של מספר קילומטרים".
בתחילת החודש דנה ועדת המים, בה נכחו נציגים ממנהלת הבדואים, המשטרה ומנהל מקרקעי ישראל בעניין חיבור המים לכפר. לדברי אבו אל קיעאן, "הנה עברו שבועיים ולא קיבלנו מהם שום תשובה. אנחנו מתייבשים פה, ואף אחד לא מעוניין לשמוע אותנו. לא פקידי ממשלה ולא חברי כנסת ערבים".
לדברי אבו קיעאן,"לפעמים שולחים לנו מהמנהלת הבדווית נציג כדי לשאת ולתת אתנו בעניין המים. אבל במקום זאת הוא צוחק עלינו. הוא מתחיל לאיים עלינו בהריסת הבתים שלנו. המדינה לא רוצה שנתקדם".
עקב מצב זה התושבים צורכים מים בכמות נמוכה מהרצוי ומהמקובל: התושבים צורכים מקסימום של 115 ליטר ליום לאדם בחודשי הקיץ בנגב. לשם ההשוואה, תושב עומר צורך בממוצע כ-350 ליטר מים ליום, כאשר הצריכה לנפש בקיץ גבוהה מן הממוצע. בעיה בריאותית נוספת היא העובדה שהעדר המים גורם לתושבים לאגור מים במכלים, אשר מהווים בית גידול לחיידקים.
לדברי עמאר אבו האני, מהמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, "אנחנו מעונינים ביצירת דעת קהל יהודית למצוקה שלנו. הקהל היהודי אינו מודע לבעיות שלנו, ואנחנו ננצל כל הזדמנות להסביר לו מה עובר עלינו. אולי בעתיד יהיו קבוצות לחץ ערביות יהודיות כדי לשנות את המדיניות של ממשלות ישראל בעניין האוכלוסייה הבדווית".
להגיש בקשה בקבוצות
בהחלטה מפברואר 2003, הכיר בג"ץ בזכות תושבי הכפרים למים אולם קבע לגביהם נוהל מיוחד השונה מזה הקיים לגבי שאר תושבי ישראל. לפי הנוהל, על התושבים להגיש בקשות לחיבור למים לוועדה בקבוצות של 10 משפחות לפחות. מאז, הוגשו למעלה מ-10 בקשות מכפרים שונים המרוחקים למדי זה מזה.
לדברי אבו האני, "מתברר שהמדינה אינה ממלאת את חובותיה לחלק מאזרחיה, במטרה לגרום להם לעזוב את הכפרים ולעבור ליישובים המוכרים, וכך להשתלט על אדמותיהם. לא פעם נתקלו התושבים בטענת נציגי המדינה, שאמרו: 'אם תרצו מים, לכו ליישובים המוכרים כמו חורה. זה אמצעי לחץ לא הוגן, אבל משתמשים בו. אין שום קשר בין המאבק הצודק שלנו להיות על אדמותינו לבין זכותנו לקבל מים ולחיות בסביבה בריאותית נאותה".
המדינה לא אישרה בקשות חיבור למים
לדברי אורלי אלמי, מעמותת רופאים לזכויות אדם, "חלק מהבקשות לחיבור לרשת המים הוגשו לגבי כפרים בהם אין כלל חיבורים, אך עד כה, לא אושרה ולו אחת מהן. אלו הזוכים לאישור, נאלצים להניח בכוחות עצמם ועל חשבונם צינורות מנקודת המים אל ביתם, מרחק של מספר קילומטרים".
לדבריה, "הטלת האחריות כולה על התושבים מחד, והדרישה להגשת בקשות על ידי קבוצות של למעלה מ-10 משפחות לחיבור יחיד מאידך, מייצרת מצב בו התושבים נדרשים להפוך למעשה לאנשי מקצוע בתחום המים. הם נדרשים לבנות תשתית למערכות מים מורכבות, בלא שתהיה להם ההכשרה לכך".
היעדר נגישות למים גורמת למוות
שיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה הערבית הבדואית בדרום הוא הגבוה בארץ – כמעט פי שלוש מהממוצע בכלל האוכלוסייה. הנתון החריג מוסבר בעיקר על-ידי מומים מולדים שנובעים מהשיעור הגבוה של נישואי קרובים. אך המומים המולדים מסבירים רק 40% מהפער בשיעור תמותת התינוקות.
לדברי אלמי, "סביר להניח שסיבה נוספת לתמותה הגבוהה היא היעדר הנגישות למים. להבדיל מנישואי קרובים, נושא הטומן בחובו שאלות תרבותיות עמוקות, יכולה המדינה לפעול להורדת שיעור תמותת התינוקות בפעולה יזומה שאינה דורשת כל שינוי תרבותי – על ידי חיבור התושבים לרשת המים".
בשנת 1994 המליצה ועדה שמונתה על-ידי שר החקלאות דאז, יעקב צור, לחבר את תושבי הכפרים על ידי הקמת "אגודות מים אזוריות", בדומה לאגודות הפועלות במספר מקומות בארץ. שר החקלאות אימץ את המלצות הוועדה. בעשור שחלף מאז הוקמו שש אגודות, אך רק בישובים שיש החלטת ממשלה לגביהם. לדברי אלמי, "40 הישובים האחרים נותרו בלתי מוכרים וחסרי מים. תושביהם חיים דרך קבע בתחושת חוסר לגבי מה שהוא מובן מאליו לכולנו".
אלמי הוסיפה, כי "מים מזוהמים, העדר סניטציה והיגיינה מהווים יחדיו את גורם התמותה העשירי בעולם. במדינות שאינן מערביות, 80% מהתמותה היא כתוצאה ממחלות הקשורות למים. הבעיה העיקרית היא זיהומי מעיים, החל משלשולים וכלה בכולרה ובטיפוס הבטן".
"בחודש אוגוסט, החם מבין חודשי הקיץ, בו מתפרצת "מגפת שלשולים", מאושפזים בכל שנה כ – 16,000 ילדים בדואים לעומת 5,000 ילדים יהודים".
גם למחסור במים השפעה על בריאות האדם. איבוד המים היומי במנוחה הוא למעלה משני ליטרים ליממה. תושבי הכפרים נדרשים לפעילות גופנית מרובה במשך היום. הצעידה היומית להסעה של בית הספר, העדר שירותים בסיסיים בתחום הבית והיישוב והיעדר תחבורה ציבורית, כל אלה גורמים לכל לנוע במשך כל היום ולאבד נוזלים, שלא תמיד יש להם מהיכן להחזירם אל הגוף.
המחסור הכרוני במים גורם לתושבי הכפרים לחסוך במשאב הבסיסי. כיוון שאינם יודעים מתי תיפסק זרימת המים בצינורות או כמה זמן ימתינו למילוי העוקב בנקודת המילוי, הם נאלצים לחסוך במים לשתייה, לכביסה, להיגיינה אישית, לניקיון הבית, לבישול ולרחצה. החיסכון משפיע על בריאות הסביבה בה הם חיים: קשה להתגונן מפני הדבקה במחלות, וקשה לשמור על מצב היגיינה נאות המאפשר טיפול טוב יותר במחלה.
תגובות
אורטל צבר, דוברת מינהל מקרקעי ישראל, מסרה בתגובה: "כיום קיימים 15 ישובים בדואים המחוברים לרשת המים הארצית. חלקם יישובי קבע והאחרים בשלבי פיתוח. ואולם באזור הנגב מתגוררים למעלה מ-50,000 בדואים במקומות בהם בחרו להקים את ביתם מבלי שקדם לכך תכנון מצד משרד ממשלתי כלשהו. למעשה מדובר בבניה ספונטנית בלתי חוקית המעוררת קשיים רבים בתחום אספקת השירותים לתושבים.
"ככל הידוע לנו לא קיימת בעיה של מחסור במי שתיה או במים לצרכים ביתיים ככלל בנגב. ניתן להשיג מים במיכלים ולהביאם לכל מקום בו נדרש הדבר. כשלב ביניים, עד להקמת יישובי הקבע החדשים ועד להסדרת מערכת אספקת מים, החליטה ועדת השרים לענייני המגזר הערבי על הקמת מרכזי מים. במקומות בהם תוכננו מרכזי המים בפועל יוקמו ישובים נוספים לאוכלוסייה הבדואית בנגב בהתאם להחלטת הממשלה. יחד עם זאת, לטיפול במקרים ייחודיים ויוצאי דופן הוקמה ועדה שבוחנת כל מקרה, וממליצה בפני נציב המים כיצד לנהוג".
לפנייה לכתב/ת 
