מכל מבקריי השכלתי

אני מודה שהופתעתי ממספר התגובות למאמרי על עקרון אי הודאות. לאלה ששבחו, אני מודה, אם כי חולק על הקילוסים המופלגים. מאלה שביקרו - השכלתי, ואילו מאלו שגינו - תמהתי על חריפותן, משל דרכתי על עצב חשוף. רובן, לצערי, נבעו מאי-הבנת הנקרא או מידע לקוי.

לדוגמה, תגובה 2 לחלק ג' מגנה את השימוש שאני עושה במטבע להמחשת האקראיות, בטענה ש"המטבע לא קוואנטי, כי האינטראקציה עם העולם היא מקרוסקופית ולכן הוא לא נמצא בסופרפוזיציה בין עץ או פלי, אלא שהוא כבר קרוס". המגיב מתעלם מכך שהרשימה מתייחסת במפורש למטבעות בעולם קוואנטי (עובדה שתגובה 14 עומדת עליה), עולם שבו כל חלקיק כפוף לשניות קוואנטית, ובתור שכזה הוא יכול למלא תפקיד של מטבע.

החתול של שרדינגר

מה גם שהבעיה המאקרוסקופית לא הפריעה לשרדינגר להציג את הניסוי המחשבתי הקרוי על שמו, "החתול של שרדינגר", חתול השרוי במצב של גם חי - גם מת, עד לרגע פתיחת דלת התא, או לחלופין עד לצפייה במכשיר המדידה. שכן שני מצבים אלה, חי-מת, מצויים בסופרפוזיציה, ועד למדידה הם ממשיים ואמיתיים באותה המידה.

על השאלה מה מביא לקריסת הסופרפוזיציה של מצבים קוואנטיים מתנהל עד היום ויכוח מרתק, שלא הובא ברשימה מקוצר היריעה: האם די במדידה של מחשבים, מצלמות, שעונים ומונים, או שמא רישומיהם של מכשירים אלה חייבים להיקלט בתודעתו של צופה נבון כדי להקריס את הסופרפוזיציה.

גם גופים מאקרוסקופיים יכולים להימצא בסופרפוזיציה

במלים אחרות, כל עוד לא מתקיימת אינטראקציה בין רישומי המכשירים לבין הכרתו של צופה אנושי, החתול ממשיך להימצא במצב של ספק חי ספק מת. יש הטוענים, כמו מספר 2, שקריסת הסופרפוזיציה נובעת מהמגע של הגוף הקוואנטי עם העולם המאקרוסקופי.

בכל זאת, בשנים האחרונות התברר כי גם גופים מאקרוסקופיים יכולים להימצא בסופרפוזיציה. למשל, קבוצת פיסיקאים מאוניברסיטת וינה, בראשותו של אנטון צילינגר, הראתה כי צביר של 70 אטומי פחמן, גוף מפלצתי במונחים קוואנטיים, מציית לחוקי אי-הוודאות של הייזנברג.

דארווין ודארוויניזם

דוגמה שלישית. מספר 27 (חלק ב') טוען שמחבר הרשימה "צריך להחליט אם הטבע חסר מטרה או מפתח תכונות לחיות או לאדם". לא זו בלבד שמחבר הרשימה החליט, הוא גם ציין במפורש שאין לאבולוציה מטרה ותכלית. השאלה אם הטבע מפתח תכונות נחוצות לחיות או לאדם קשורה ל"עיקרון האנתרופי", שלא נזכר כלל ברשימה. גרסתו "הקשה" של עיקרון זה בעייתית, ואילו גרסתו "החלשה" טריוויאלית לחלוטין.

שאלת האוטודידקט

חלק אחר של התגובות מתייחס ישירות למחבר הרשימה. מספר 6 (חלק ג') טוען ש"הגיע הזמן שבמדינה הזאת יפסיקו להעריץ את מי שלא למד כלום ובכל זאת מתיימר לדעת משהו". בשאלת ההערצה יש בינינו תמימות דעים. הערצה היא עניין רע משום שהיא מהסה את חוש ביקורת ואת שיקול דעת, ואת שני אלה אסור לאבד לא רק ביחס לבני אדם, כי אם גם כלפי השוכן במרומים ושליחיו עלי אדמות.

אבל מהאמירה של מספר 6 משתמע משהו נוסף: לא חשוב כמה הרצאות שמעת, כמה מאמרים וספרים קראת, בכמה דיונים עיוניים השתתפת וכמה שעות הקדשת למחשבה על מה שקראת, ראית ושמעת. מה שחשוב בעיני מספר 6 הוא האם את כל זה קראת, ראית ושמעת במסגרת פורמלית.

הדרך לרכישת השכלה

כל דרך אחרת לרכישת השכלה ודעת לא נחשבת. "בהשכלה", אומר מספר 6, "אין קיצורי דרך", אבל הוא לא מציין האם בקיצורי דרך הוא מתכוון למחקר המדעי או להנאה צרופה ממסקנות המחקרים והתיאוריות המדעיות. והוא חותם בביטוי טאוטולוגי מקורי: "אוטודידקט זה רק כינוי מרשים למי שלא למד באוניברסיטה".

נדמה לי שבכך חושף מספר 6 את העצב החשוף שהזכרתי בפתח הדברים. אוטודידקט נתפס על ידי אנשים מסוימים כפולש לנחלה זרה בלא הרשאה, פלישה שיש בה משום התגרות בהשכלה הפורמלית וטשטוש קו ההפרדה בין מדע לפסאודו מדע.

יש מקום לכולם

אני חושב שהחשש הזה מוגזם. המדע, באמצעות המתודה המדעית, הגן עד כה על עצמו בהצלחה מלאה מפני שרלטנים ודילטנטים. האוטודידקט לא בא לתפוס את מקומו של המדען, כפי שהכתיבה המדעית-פופולרית לא באה במקום הפרסומים המדעיים הרשמיים.

מטרתה של הכתיבה המדעית הפופולרית היא לאפשר נגישות לתיאוריות וליישומים מדעיים לכל אדם סקרן ותאב דעת, שכן המדע הוא לא נחלת המדענים בלבד, כשם שהמדינאות, הכלכלה והפוליטיקה אינן רק נחלת מדינאים, כלכלנים ופוליטיקאים. המדע, כמו האמנויות, הספרות, השירה וההיסטוריה, הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות של החברה האנושית, והוא רלבנטי כמותן לחיי הרוח. כמותן הוא מנסה לפענח את סודות הטבע והקיום האנושי, רק בדרכים ובאמצעים שונים.

השפה המתמטית

הדרך לתיאור מדויק של מכניקת הקוואנטים ושל תורת היחסות הכללית היא באמצעות השפה המתמטית, אבל כליאתן בשפה זו היתה מצמצמת את התובנות של שתי תורות אלו לקבוצה קטנה של יודעי חן, שלא בטובתם. לא בכדי נדרש אינשטיין לניסויים מחשבתיים ולתיאורים פלסטיים כדי להציג לקהילה המדעית את עקרון השקילות בין תאוצה לכבידה, את הקביעות של מהירות האור ואת הכבילות הקוואנטית בין שני חלקיקים רחוקים זה מזה.

ב-1938 פרסמו אינשטיין ואינפלד ספר פופולרי על "הפיזיקה החדשה", שנכתב ל"קורא שמתעניין במושגים פיזיקליים ופילוסופיים". שאיפתם בכתיבת הספר, כתבו השניים בהקדמה, היתה "לשרטט בקווים רחבים מאמצי רוחו של האדם בחיפוש הקשר בין שבין עולם האידיאות ועולם התופעות". הקשר הזה בין עולם האידיאות לעולם התופעות חייב להיות חשוף ונגיש לכל בן תרבות צמא דעת וחובב מדע.

מסקנות הקוואנטים

אחת המסקנות המרכזיות של תורת הקוואנטים היא שהחלטת החוקר באיזו תכונה לצפות קובעת איזו תכונה תהיה למושא תצפיתו. מסקנה זו, המסלקת את האובייקטיביות מהעולם הפיסיקלי, זיעזעה את אינשטיין, אבל לא את בוהר. להפך, הוא ראה במעורבות הישירה של החוקר במושא מחקרו דמיון עמוק לקשר בין המדע לחיים.

שהרי בדרמת החיים, אמר בוהר, אנו עצמנו גם השחקנים וגם הצופים. הזיקה העמוקה הזאת בין אי-הוודאות בעולם המיקרוסקופי לבין אי-הוודאות בעולם המאקרוסקופי פותחת פתח רחב להקשרים ולהיקשים בין שני העולמות. ב"טבלה המחזורית", פרימו לוי מדמה את עצמו ליסוד המימן הפעיל והנמרץ.

שירת הטבלה המחזורית

הכימיה, לגבי דידו, עונה על צורך פנימי עמוק למצוא סדר, שיטה והגיון במציאות. הטבלה המחזורית של מנדלייב היא עבורו שירה נשגבת וחגיגית מכל השירים שעיכל בגימנסיה, והיא בעיניו החוליה החסרה בין עולם המלים לעולם הדברים.

יש אולי בדברים האלה כדי להשיב על קבילתם של מספר 30 (חלק ב') ושל מספר 11 (חלק ג'), על כך שהמחבר לא מתמקד בנשוא הרשימה, ושהוא משייט "בין נושאים המהווים כל אחד בפני עצמו עולם ומלואו". אלא שהרשימה אינה עוסקת באי-ודאות הפיסיקלית, אלא - כשמה - ב"לחיות עם אי-הוודאות".

יופיו של המדע

היא לא התכוונה להיות, paper לכתב העת Nature או Science. היא ביקשה לשתף את הקוראים במשמעויות אחדות הנובעות מאי-הוודאות, אלו המצויות מחוץ לעיקרון הפיסיקלי של הייזנברג. זו הסיבה שהרשימה מתבדרת ל"יצרים" של אנטניוני, ל"עדות עיוורת" של מורהוז ול"רוזנקרנץ וגילדנשטרן" של סטופרד, כי שלוש היצירות הללו מציגות פן מרתק של מצבי אי-ודאות הפוקדים אנשים רגילים בחייהם הרגילים.