וואו. שיגעון
קשה להיות אליל. הנה, תשאלו את צביקה פיק. האיש עובד 20 שעות ביממה ("אני מעסיק עשרות אנשים כדי להשתלט על כל הפעילות שקשורה לקריירה שלי"), חולם על הצלחה חובקת עולם ("אני רוצה לכתוב למדונה ולבריטני ספירס, לא רק למאיה בוסקילה ושרית חדד"), מאוהב בשירה בת ה-18 וחצי ("בילינו את ראש השנה אצל הוריה בירושלים"), ומתכנן להסתער שוב על האירוויזיון, הפעם עם בנותיו ("הן מדליקות על הבמה, ואותי מכירים באירופה"). בשבת הוא ילהיב אלפים בקיסריה, ממש כמו אז, בשנות השבעים העליזות
"הייתי שואל מה מניע אותי לעבוד כל-כך קשה, כל-כך הרבה שעות, משעת בוקר מוקדמת ועד הלילה. זה הכי מסקרן. זאת שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן, ואני לא יודע את התשובה. אני חושב על זה די הרבה. מאיפה החריצות הזאת שלי, הדחף להיות מקום ראשון. כנראה שנולדתי עם זה".
24 השעות שמכילה יממה נשמעות לצביקה פיק בזמן האחרון כמו בדיחה לא מוצלחת. גם העובדה שקולגות שלו מעולם הבידור נוהגים להתעורר עמוק לתוך הצהריים. פיק, כמו אחרון העובדים הממשלתיים, כבר בשש וחצי על הרגליים. את היום הוא מתחיל במעבר על דואר, אי-מיילים והודעות אס-אם-אס מאתמול. אחר כך מתחיל הטירוף, שיסתיים רק 20 שעות מאוחר יותר, כשפיק ישכב לישון בשלוש לפנות בוקר, רצוץ אך מרוצה. לא קל להיות השם הגדול והנוצץ ביותר בעולם המוזיקה והבידור הישראליים והיהודיים של כל הזמנים", כפי שמוגדר פיק באתר האינטרנט הנוצץ שלו,"וזה בכוונה עם סיומת קום, כי פונים אלי מכל רחבי העולם".
מה הוא עושה כל היום, ולמה הוא צריך מזכירה צמודה, שיושבת במשרד שהקים בביתו ועונה לטלפונים, ונהג צמוד, שמסיע אותו ביגואר מפוארת? פיק המום מהשאלה. "אני מעסיק עשרות אנשים בשביל להשתלט על כל הפעילות שקשורה לקריירה שלי. צריך להבין את היקף הפעילות. המון אנשים פונים לאדם כמוני. אנשים חושבים שזמר זה מישהו שהולך בערב להופעות. אבל מדובר בהיקף עבודה מאוד גדול. זה מתחיל בזה שמגיעות אלי למשרד 200-100 שיחות ביום. הזמנות להופיע בטלוויזיה, פניות של זמרים ותיקים וחדשים, הראל סקעת רוצה שיר לפסטיגל, תקליט שלם לשרית חדד, שיר למושיק עפיה, את בכלל לא יכולה לקלוט. ויש גם כל מיני פניות מוזרות, למשל מישהו שמתחתן ורוצה ברכה, בית חולים שרוצה תרומה. ולכולם צריך להתייחס. זה לא מסתיים בשיחת טלפון. אני בודק לעומק כל דבר. ויש גם את הכתיבה עצמה, וקלטת לילדים בדרך, ומאות שעות באולפן עם כל זמר שאני כותב לו, הכנות לפני כל תוכנית טלוויזיה, בגדים חדשים, תופרים, תופרות, הילדים שלי, חברה שלי. הכל ביחד זה עשרים שעות ביום. זאת התקופה הכי יפה בקריירה שלי", הוא אומר בהתרגשות. הייתי מוסיפה גם בעיניים נוצצות, אבל משקפי השמש השחורים הנצחיים, שמורכבים על חוטמו גם לאורך פגישתנו, מונעים ממני את הלוקסוס.
"אנשים חושבים שבשנות ה-70, כשהייתי זמר השנה, היה יותר יפה. אבל לא. היום זה בדיוק מה שחלמתי עליו. היום יש בחיים שלי איזון נכון בין הצלחה והערכה. אחרי 30 שנה בעולם הבידור, אני בשיא הרומן שלי עם הקהל. אחרי כל הדרך הארוכה הזו, אני זוכה לפרגון".
אבל פיק וקוץ בו: "שלא תחשבי שזה שאני מצליח גורם לי לאושר מיוחד. אני כל הזמן חושב הלאה. אני רוצה לנסות קריירה בינלאומית. אני רוצה לכתוב למדונה ולבריטני ספירס, לא רק למאיה בוסקילה ושרית חדד. שלא ייווצר הרושם שאני יושב כל היום וחושב איזה כיף לי. אני מאוד טרוד. תמיד רואה את חצי הכוס הריקה. היו לי עשר שנים על הפנים לפני שכתבתי את 'דיווה'. אני לא מאחל את זה לאף אחד. אבל בתקופות רעות אני לא מדוכא, ובתקופות טובות אני לא מסתנוור".
הסנסציה: חברה עם מוצץ
לא רק מבחינה מקצועית שרוי פיק בעיצומה של תקופה טובה. גם חייו האישיים זכו בזמן האחרון לכמה תפניות חיוביות ששוות דיווח. החל בשירה מנור, זוגתו בת ה-18 וחצי, וכלה בהצלחה המסחררת של בנותיו, שרונה ודניאלה, שממשיכות את המסורת מבית אבא וכובשות בסערה את מצעדי הפזמונים. נתחיל בסנסציה - לא לפני שנציין כי פיק לא מבין מה כל כך סנסציוני בגבר בן 55 האוחז בפרגית שגילה שליש מגילו, והיא צעירה בכמה שנים אפילו מבנותיו שלו.
"גיל זה דבר שמאוד לא נחשב בעיני", הוא מסביר. אני לא בוחר אנשים לצאת איתם או לעבוד איתם לפי הגיל. אם אני פוגש בחורה שאני חושב שהיא מקסימה, וכיף לי איתה, לא מעניין אותי אם היא בת 50, 30 ,40 או 20 או פחות.
"נכון שאני יוצא עכשיו עם מישהי בת 18 וחצי, ושלוש החברות האחרונות שלי היו צעירות גם הן, אבל הכי הרבה שנים הייתי עם גרושתי, שדווקא מבוגרת ממני. זה מקרי שכולן צעירות. נתקעתי, לטוב ולרע, איפה שהוא בשנות העשרים שלי, ואני חי ומתנהג כמו שחייתי לפני שלושים שנה. אני מבלה באותם מקומות, אני עדיין משחק כדורגל. הגיל האמיתי הוא לא תמיד הגיל הביולוגי. חוץ מזה, לא כל בחורה בת 20 היא ילדה. אם אני יוצא עם צעירה, סימן שאני חושב שהיא בוגרת. לא יכולתי לקשור קשר רציני עם בחורה לא בוגרת. גם מראה לא מרשים אותי. נכון שיש לי מחזרות מאוד מוצלחות, וזה בולט בחיים שלי מאז שהייתי קטן. אבל זה לא גורם לי להשתגע או לאבד את הצפון, זה שאני פופולרי".
כאן עובר פיק לשייט על אוטוסטרדת מחמאות לזוגתו. "את יודעת, שירה כל-כך מוצלחת ומדהימה, שבכל פעם שאנחנו הולכים ביחד, אנשים נדהמים. היא בחורה מאוד מיוחדת ומקסימה, וכיף לנו ביחד. בראש השנה הייתי אצל ההורים שלה בירושלים. אנחנו כבר כמעט שנה ביחד, והכל התחיל במסיבה באופן מקרי".
מי התחיל עם מי?
"אף אחד. סתם ישבנו באותו שולחן והחלפנו טלפונים. התחלנו כידידים, וזה הפך לזוגיות".
ובכל זאת, היא יותר קטנה מהילדים שלך.
"והיא משתלבת בסדר גמור. היא חברה של הילדים שלי. זה שהיא יותר צעירה בשנה מדניאלה, הופך את זה ליותר כיף. הן ביחסים טובים".
אתה לא מרגיש שהבחורות הצעירות שיוצאות איתך קצת מעריצות אותך?
"ממש לא. להיפך. איזה מטענים יכולים להיות לבחורה בת 18? זה דור שפחות בקיא בכל מה שעשיתי, למרות שהנוער דווקא בקיא במה שעשיתי. החברה הקודמת שלי, מילנה, בכלל לא מפה, כך שהיא בכלל לא ידעה מי-מה-מו. עוד לא קרה שהיה לי רומן עם מעריצה".
אתה רוצה להגיד לי שאף פעם לא ניצלת את ההטבות של המקצוע?
"לא היה לי מתי. הייתי נשוי המון שנים, ואחרי זה היו לי מערכות יחסים ארוכות. למרבה ההפתעה, היחסים שלי ארוכים ומחזיקים מעמד. זה הכי יפה, להיות עם אדם אחר הרבה זמן".
אתה מרגיש שאנשים מקנאים בך בגלל שאתה יוצא כל הזמן עם בחורות מאוד צעירות?
"אני מקווה שלא. יש במה לקנא, אבל לא צריך".
הבת שרונה מספרת שהיא ואחותה בסדר גמור עם שירה, "עם כל החברות שהיו לו היינו בסבבה. הוא יוצא עם מי שהוא רוצה, בדיוק כמונו". לא רק בענייני רומנטיקה היא שופעת פרגון לאביה: "אני ודניאלה מעריכות ומעריצות אותו. הוא היוצר הכי מוכשר בארץ, אם לא בכל העולם. הוא גאון מוזיקלי, תופעה יוצאת-דופן בתחום המוזיקה".
גם פיק סבור שבנותיו הן תופעה מוזיקלית יוצאת דופן. "הקריירה שלהן מדהימה אותי לא כאבא, אלא כאמן. הן באו משום מקום ופרצו בגדול. זה קרה כמעט מאחורי גבי. ההצלחה שלהן לא רגילה. זה כל-כך עמוק. לי מאוד קשה למצוא שירים שאני מעריך ואוהב. ולהן יש עכשיו שיר חדש, 'בייבי', לא להאמין. זה שיר פופ מושלם ברמה בינלאומית. זו שאלה של זמן עד שהן יפרצו בעולם. עכשיו הניהול של הקריירה שלהן עבר למשרד שלי, ועכשיו זה יהיה יותר מעצות של אבא".
הדרמה: יחסים עם הגרושה
בימים אלה שוקדים במשפחת פיק על שיתוף פעולה מרתק: אם ירצו השם ורשות השידור, הם ייצגו את המדינה בתחרות האירוויזיון הקרובה. "אני, דניאלה ושרונה נופיע יחד", חושף פיק טפח מהתוכנית לכיבוש אירופה. הן מדליקות על הבמה, ואותי מכירים באירופה. כמו תמיד, אמא שלהן תכתוב את המלים ואני את הלחן".
"ההופעה באירוויזיון תהיה הגשמת חלום", ממשיכה שרונה. "אנחנו משפחה נורא מגובשת. גם עכשיו, אמא שלנו כותבת לנו מלים וגם כותבת לאבא שלי. כולם בעניין של כולם".
האמא היא מירית שם-אור, גרושתו של פיק ושותפתו ליצירה לאורך שנים. בני-הזוג (מיל') ממשיכים לשתף פעולה מבחינה מקצועית, אבל לא מחליפים ביניהם מילה ומנהיגים נתק מוחלט. פיק: "אני ומירית לא מדברים בכלל מאז שהתגרשנו. אין לנו שום קשר כבר עשר שנים. לא ראיתי אותה מאז הגירושים".
מה זאת אומרת לא ראית, אין לכם אירועים משפחתיים משותפים?
"היה אירוע אחד בכל השנים האלה, הבת-מצווה של דניאלה".
ואין לכם החלטות משותפות לקבל לגבי הילדים?
"אם הבן שלי רוצה ללמוד באוניברסיטה אז צריך לעשות ישיבה? לא. הוא נרשם, אבא משלם, וזהו".
איך אתם עובדים ביחד בלי לדבר?
"אם אני צריך ממנה שיר, אני אומר לאחד הילדים, הם אומרים לה והיא שולחת לי בפקס או במייל. היא הכותבת הטובה ביותר שפגשתי בחיים".
ואיך הילדים חיים עם הנתק ביניכם?
"הילדים בסדר גמור גם בלי שנדבר. הם שמחים שהתגרשנו. בדרך-כלל, כשבני זוג מתגרשים, הילדים הולכים לאמא והאבא בא פעם בשבוע. אצלנו היה ברור שאני נשאר אבא במשרה מלאה. אחרי הגירושים היתה לנו חזקה משותפת. הילדים גרו חצי אצלי וחצי אצלה. הייתי מוציא אותם מבית-ספר, אוכל, טיולים. מצאנו שיטה שלא תהיה לאף אחד טראומה מהגירושים האלה. ואכן, הילדים נטולי טראומות. אנחנו משפחה גרושה ומאושרת. הגירושים היו יפים".
אז למה אתם לא מדברים?
"זו לא יוזמה שלי. זה התחיל ממנה. אחרי הגירושים היא רצתה פסק זמן, לא לדבר ואחר-כך כן. משהו ילדותי ומטופש כזה. אני לא בעד הזוגות שמתגרשים וממשיכים באופן כפוי לדבר. מה יש לדבר? הפכת דף אז הפכת דף".
מירית שם-אור סירבה להתייחס לנתק האישי בינה לבין בעלה לשעבר. לשאלה איך יסעו לאירוויזיון יחד בלי לדבר אחד עם השני היא עונה: "נסתדר עם זה כשנגיע לשם". ואיך אפשר ליצור יחד להיטים בשלט רחוק? "ככה זה עובד, וזה בסדר גמור. צביקה ואני כתבנו 90 אחוז מלהיטי הפופ בארץ".
"אם נגיע לאירוויזיון כמשפחה, זה יהיה סוג של הגשמת חלום", אומרת שרונה פיק. "אנחנו משפחה מאוד מגובשת. גם עכשיו אמא שלנו כותבת לנו מלים, והיא כותבת גם לאבא, וכולם בעניין של כולם".
הדיבורים על האירוויזיון מעוררים בבני המשפחה התרגשת מיוחדת. שרונה מספרת שבעבר נהגו בבית להקליט את התחרויות ולצפות בהן שוב ושוב, בלופ אינסופי. צביקה עצמו הוא אחד האמנים שיותר מזוהים עם התחרות. בשנים שבהן אינו מעורב בכתיבת השיר הישראלי, הוא נוסע לעתים כאורח. כך היה בתחרות האחרונה באיסטנבול, ופיק טוען שזה הרבה יותר טוב מכל הנסיעות שישראלים סתם נוסעים לחו"ל.
האירוויזיון של 1998, שבו ניצחה דנה אינטרנשיונל עם השיר דיווה" שהלחין, שינה את חייו. הוא מדבר על השיר באותה חיבה השמורה לדיבורים על יקיריו הקרובים. אלמלא חומת משקפי השמש, הייתם שומעים על עיניים נוצצות מהתרגשות, או משהו כזה.
"'דיווה' מאוד פירסם את המוזיקה שלי באירופה. אני כבר כמו בן-בית באירופה. מכירים אותי בכל מקום. כשהייתי בקופנהגן, למשל, נכנסתי למלון ורצו אחרי עם חתימות. ברוסיה אנשים מזהים אותי. 'דיווה' צועד כרגע במקום הראשון במצעד שירי האירוויזיון של כל הזמנים. עד לא מזמן זה היה 'ווטרלו' של אבבא, אבל לפני שנתיים 'דיווה' עלה למקום הראשון. בכלל, זה שיר מאוד שונה מכל שירי האירוויזיון. הוא לא רק זכה, אלא נכנס גם לאם-טי-וי והיה מקום ראשון. בדרך-כלל אם-טי-וי מתעלמים משירי אירוויזיון, אבל 'דיווה' עשה היסטוריה, והחזיר את כל תשומת הלב לאירוויזיון. שנים אנשים לא התייחסו לתחרות, אבל כשראו שאפשר לעשות כזה להיט, הכל השתנה".
אם הכל היה כל-כך טוב, למה לא המשכת לעבוד עם דנה אחרי התחרות?
"אחרי שזכינו, היו דיבורים על תקליט שלם, שאני אכתוב את המוזיקה והיא תשיר. לצערי הרב - אני מקווה שגם לצערה - היא בחרה בדרך אחרת. היא העדיפה כיוון אחר, וחבל. בסך הכל אף-אחד לא יצא נשכר מהנתק הזה. היינו בכזה שוונג, בכזו היסטריה. היא והמנהלים שלה היו אז בתחילת דרכם. הם קיבלו שוק ולא ידעו מה לעשות, ועשו דברים לא נכונים. אלה החיים. היום אני חושב שגם הם חושבים שחבל. היה לה פוטנציאל להפוך את העולם. היה משהו מחשמל בשיתוף הפעולה בינינו. עשינו שירים שאי-אפשר אפילו לדבר עליהם בקנה מידה של הצלחה, אלא של היסטריה".
לא רק על הגברת אינטרנשיונל יש לפיק ביקורת אירוויזיונית. "בשנים האחרונות הוועדה של רשות השידור איבדה כיוון. גם אני אוהב את דוד ד'אור וליאור נרקיס, אבל הם לא התאימו לאירוויזיון. למרות שדוד ד'אור הוא אחד הזמרים הטובים שיש, היה לו קשה בתחרות. אירוויזיון זה פופ. זה משהו מאוד ספציפי, שצריך להבין בו".
ופיק מבין, עד כדי כך שגם מתחרים בלתי ישראלים בעליל פונים אליו כדי שיעזור להם לזכות בפסלון המכוער. כך היה לפני שנתיים, כשהלחין את שירו של המתמודד האוקראיני. את הביקורת שגרף על כך הוא פוסל בנימוס: "צריך להתייחס לזה מקצועית. כמו שאנחנו מייצאים לחו"ל בגדים, תוכנות, קסטרו - אנחנו מייצאים גם שירים".
וזה לא נראה לך לא-פטריוטי, לכתוב שיר למתחרה של הישראלים?
"זה שפנו לישראלי לכתוב שיר לארץ אחרת, זה שיא הפטריוטיות. זה שניצחתי את השיר הישראלי בהמון מקומות לא הפתיע אותי. אני חשבתי שנזכה. זה הזמר שלא נתן הופעה טובה. עבדתי איתו חודשים, וברגע האחרון הוא שינה את ההעמדה, כל מיני דברים, חבל".
תכתוב עוד שירים למתמודדים זרים?
"כשפונים אלי אני כותב בשמחה. רציתי לכתוב גם לליאור נרקיס באותה שנה, אבל הוא לא פנה אלי".
ואתה לא יכול לפנות?
"אני אף פעם לא פונה לאנשים. אני לא סוחר בשירים שלי".
ההיסטריה: רומן עם הקהל
יותר משלושה עשורים של התנהלות ציבורית - החל משנות השבעים, עת כיכב כקלוד במחזמר "שיער" והפך לאליל - הפכו את פיק לסוג של רובוט בכל הקשור לביקורת עליו. כל ניסיון לעמת אותו עם דברים שנאמרו עליו, עם תארים שעשויים להישמע אפילו מעט פאתטיים, רק מקשיח את השריון. אלמלא משקפי השמש וגו', הייתי אומרת שהוא אפילו לא ממצמץ. בביוגרפיה הרשמית באתר האינטרנט שלו, שניתן רק לנחש מי חיבר אותה, מצוטטות ביקורות עליו: "המלך, חדשני, נועז, חושני, סקסי". פיק, בתגובה צוננת: "התארים האלה מאוד מחמיאים".
ומה תגובתך ל"חושני"?
"כל אחד רואה מה שהוא רואה".
אתה נפגע מדברים שכותבים או אומרים עליך לפעמים?
"אני לא נפגע, אבל מפתיע אותי לרעה שאנשים מנסים בכל דרך להיכנס לחיים הפרטיים שלי. כשמתקשרים ממדורי רכילות, יש הוראה למזכירה להגיד שאין תגובה. אני לא משתף פעולה. בהתחלה ניסיתי להילחם, אבל כשראיתי שזה לא עוזר, ניתקתי מגע. זו מלחמה אבודה".
הוא מנוי על שירותי המידע של חברת יפעת, "שולחים לי כל מה ששמי מוזכר בו. שנים אני מקבל חבילות היסטריות, וכמעט הכל לא נכון. דברים שלא היו ולא נבראו. אני מצפצף, לא מתייחס. אם זה קיצוני, אני מרים טלפון ועושה סקנדל. לא פעם רציתי לתבוע אנשים שממציאים, אבל אני לא יכול לשבת כל היום אצל עורך-דין ולטפל בכתבים".
כשאתה בא לאירועים של יחצנים, אתה משתף פעולה עם השיטה. ברור לך שיכתבו שהיית באירוע.
"אם אני בא, אני בא. אבל יש אירועים שכותבים שהייתי בהם, ולא הייתי".
ומביקורות אתה נעלב?
"לא, אבל אני מתייחס. אם זה מישהו שאני מעריך, והביקורת רצינית, אין לי בעיה. אבל אם מישהו מלגלג על בגד או רקדנית והביקורת היא על סממנים חיצוניים, זה דבילי. פעם היתה ביקורת עלי, על עמוד שלם, איך אני מזיז את אגן הירכיים. אני כותב, שר, מלחין, ובסוף כותבים על אגן הירכיים שלי. אבל יש בארץ שינוי לטובה. עד לפני כמה שנים אנשים פחות התייחסו לצד המקצועי. אהבו לדבר על החברות שלי, במה הן עוסקות, בנות כמה הן. בשנים האחרונות אנשים הבינו, שחוץ מזה אני גם כותב שירים ושר. אנשים בארץ מורעלים. מדונה היתה כאן, מייקל ג'קסון, אלטון ג'ון. כל בגד או כובע שבא מחו"ל זה יפה. אבל כשאני עושה את זה, כבר מתייחסים לזה אחרת. עם הקהל יש לי רומן היסטרי. עם התקשורת זה אחרת. עד 'דיווה' העריצו והיללו בתקשורת אמנים אחרים, וזה מאוד הפריע לי. לדעתי, תלבושות ופרובוקציות זה בעיני המסתכל. בעיניי זה לא פרובוקציות, זה החיים שלי. אפשר לכתוב את 'מת אב ומת אלול' וגם ללבוש בגדים נוצצים. אבל תמיד התעסקו במיני של הרקדנית ובציצי של הזמרת שהופיעה איתי. 'מרי לו' ב'הבימה' זה סממן של המהפך".
את המחזמר מרי לו, שלאגר מטורף בתיאטרון הלאומי המבוסס על שיריו, הוא כתב ומנהל מוזיקלית. "מתוך 400 הצגות, אני חושב שהלכתי ל-350. אם את יושבת בהצגה, יש לך הרגשה שעברת איתי את כל החיים שלי. יש עלילה אחת על הבמה, של מה שקורה לבחורה, ובמקביל, בתת-הכרה, יש באוויר את הסיפור שלי. אני מאוד גאה בהצגה הזו. זו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי, חוץ מהזכייה באירוויזיון. תמיד הייתי מחוץ לממסד. הממסד היה אריק איינשטיין. פתאום צנחתי ללב הממסד, לתיאטרון הלאומי. בא קהל מגיל 15 עד פנסיונרים, ולשמוע אותם שרים בקולי-קולות זה לא מציאותי. זה שוק. אנשים זילזלו והעבירו ביקורת על יעקב אגמון, והוא הלך עם זה עד הסוף. וזאת זריקת מרץ לקריירה שלי. הקהל הזה, מטבע הדברים, קונה את הדיסקים שלי ובא להופעות שלי".
פיק מוציא מזריקת המרץ הזו את המיץ. בשנים האחרונות, במקביל ל"מרי לו", הוא מריץ את "מעלה מעלה", מופע המכיל מבחר מלהיטיו הגדולים. בשבת הקרובה תגיע ההופעה מעלה מעלה, עד לאמפי הנחשב בקיסריה. גם בהופעה החגיגית הזו פיק רואה סממן של המהפך, סמליות ועדות לחיבוקו האוהב של הקונצנזוס. וגם בהקשר הזה יש לו, כמובן, מה לומר על האנשים בארץ ועל התקשורת העוינת. "זה מאוד סמלי עבורי, כי בכל הגלגולים של הקריירה שלי עשיתי עשרות אם לא מאה הופעות בקיסריה. בשנים האחרונות לא. עד 'דיווה' הקריירה שלי היתה לא טובה. זו פעם ראשונה אחרי הרבה שנים שאני מופיע בקיסריה. ועכשיו ייצא גם דיסק כפול של שירי המופע. במופע הזה אני שר שירים שהקהל ואני אוהבים, מהשירים הראשונים ועד 'הלב' של מאיה בוסקילה. אני שר את כל השירים שקשורים אלי. 'שיר הפריחה', 'בין האצבעות'. הם גם שלי. הזמרים שאני כותב להם הם פעם למעלה ופעם למטה, פעם ישנם, פעם לא, אבל השירים נשארים. אחרי 'דיווה', את היחס הכי רציני באירופה קיבלנו אני ויואב גינאי, כותב המלים. אנשים מאוד מכבדים ומעריכים מוזיקאים. קוראים לי מאסטרו. בארץ יש פחות הערכה לכותבים לעומת המבצעים. אני אישית מאוד כועס על זה. הרי אם לא היו כותבים, לא היה שיר. 'הלב' זה אחד הלהיטים הגדולים שכתבתי בחיים, וברדיו לא אומרים מי כתב. אומרים מאיה בוסקילה, מאיה בוסקילה, ולא אומרים צביקה פיק".
יום אחרי ההופעה בקיסריה יחגוג פיק את יום-הולדתו ה-55, למרות שהוא לא מגלה את גילו המדויק. "לא צריך לדון בזה. זה לא משמח שמתבגרים. אישית לא איכפת לי מהגיל, אבל מה שמצער הוא שהשנים עוברות. זה תמיד עוד שנה פחות, ויש צער על זה".
תציין את זה בהופעה?
"אם נגיע ל-12 בלילה, אני אספר שיש לי יום הולדת. אני חושב שחלק גדול מהקהל יודע את התאריך. אבל כעיקרון אני לא חוגג ימי הולדת. אני לא חושב שזה משהו שצריך לחגוג. זה מצער. עוד שנה ועוד שנה. אנשים מזדקנים".
ובכל זאת, אתה מצליח לשמר את הקול שלך אחרי כל כך הרבה שנים.
"לא רק לשמר. אני חושב שהיום אני שר יותר טוב מבעבר, הקול שלי יותר טוב. אני לא מעשן, לא שותה, והקול שלי מאוד מתחזק. אני שר היום טוב מתמיד. האלבום שיוצא עכשיו הוא הטוב ביותר שלי עד היום. פעם שרתי קצת דרך האף. אני לא עושה את זה יותר".
ותחזוק כללי לגוף אתה עושה?
"הכל מאלוהים. אני לא עושה כלום. מבחינת כושר אני ספורטאי, רץ ריצות ארוכות. משחק כדורגל שעה-שעתיים. אני יוצא מתוך הנחה שמתבגרים עם הגיל, אבל אם אתה חי חיים ספורטיבים ובריאים, והתמזל מזלך ולא חלית - לא קורה כלום".
בגילך אתה עדיין מרגיש אליל?
"היום אני חושב בצורה יותר מקצועית, אבל אני לא אכחיש שיש אנשים שמתייחסים אלי כאל אליל. אנשים נותנים לי מחמאות שקשה להקשיב להן מרוב שהן מוגזמות".
לפנייה לכתב/ת 
