פסטיבל עכו מציג

רחובות עכו, המארחים זו השנה ה-25 את הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אחר, מלאו אמש (מוצ"ש) רבבות אנשים. באולמות הפזורים בעיר העתיקה נרשמה נוכחות יפה של קהל המורכב מצעירים ומבוגרים, תושבי עכו ואורחים מכל הארץ. הפסטיבל, הנחשב לאירוע הדגל של הפרינג' בישראל, מארח השנה מאות יוצרים ומבצעים בעשרות מופעים ואירועי חוצות. התחרות הרשמית של הפסטיבל כוללת 10 הפקות בבכורה עולמית, בהן פרוייקטים שמשלבים אמנות פלסטית, מולטימדיה, וידיאו ארט והפקות תיאטרון ניסיונות הנסמכות על טקסט.

מתקפת המשובטים

הפקה יוצאת דופן שהועלתה אמש במבנה הפוסטה המשופץ שבמתחם הפסטיבל, היא "שיבוט", הזייה חווייתית ודינמית שמשלבת אלמנטים פלסטיים ומוזיקה אוריינטלית עתיקה. מדובר במיצג מרהיב ומלא דמיון שיצרו במשותף יניב שנצר ומאיה ינקוביץ', בו נשאבים המבקרים לתוך מעבדת הניסויים והשיבוט של יצורים מפלצתיים מעולם אחר. הקהל מובל באמצעות צלילים ואלומות אור, שקוראים לו לעבור בין חדריו השונים של המבנה. משחקי האור והצל, שדרכם נשקפות צלליות היצורים, הופכים את החוויה לחלומית.

החללים השונים של מבנה האבן היפהפה מוארים וחשוכים, עשנים ונקיים מעשן, סגורים למעבר ונפתחים לפני הצופה. היצורים מתפעלים את המעבדה, עוברים ושבים בין הצופים, מכירים בקיומה של נוכחות זרה, אך לא באמת מתקשרים איתה. פה ושם ישנם בכל זאת איזכורים לתרבות האנושית, עם ספרות ואותיות האלף-בית המסודרות בחלל, מה שנדמה ככיתת לימוד לתפלצות קטנות, עם חלקי פנים שיורכבו על השיבוטים לעתיד, ועם מילים הנזרקות מדי פעם לחלל.

בתוך כל האולם הזר והמוזר הזה מתחילה תזמורת מפעל השיבוטים לנגן על כלי נגינה עתיקים מן המזרח. המסיכות יורדות, פני הנגנים אנושיות, והמוזיקה הפלאית מרגיעה, מדיטטיבית ומחברת. משם עוברים לחלל אחר שבו כבשה עם פנים של בילי הולידיי שרה את "Strange Fruit", אחד משירי המחאה החשובים ביותר בתולדות מאבק השחורים בארה"ב.

משפחת בכרי מציגה

המחזה, שנכתב באמצע שנות ה-90, מצביע על השחיתות והצביעות המכרסמים ביסודות החברה בה חי המחזאי, אך בעצם מדבר על תופעות אוניברסליות. נדמה כי אף אחד לא יוצא נקי מחשבון הנפש שעושה המחזאי עם החברה האנושית. מערכת החינוך, מנהיגי הדת, הפוליטיקאים והאופורטוניסטים - כולם נגועים.

קריסת ערכי המוסר, ההכרה שלכל אחד יש מחיר, המלחמה בין הדת לקידמה - כל אלה באים לידי ביטוי בהצגה. נגד כל החוליים הללו מתריס מורה צעיר ואידיאליסט, אותו מגלם סאלח בכרי. זהו תפקידו הראשי הראשון של בכרי ("פרגודים") בתיאטרון, ובתפקיד זה, שרווי בניואנסים, מפגין השחקן כריזמטיות ובשלות. את ההפקה ביים מוחמד בכרי, אביו של השחקן הראשי, ובה משתתפים גם אחיו, זיאד, ואחותו יאפא, שמפתיעה באיכויות קוליות מרשימות.

גם אמאל קיס, המגלמת בהצגה את אשתו של המורה, והשחקנית חנאן חילו, בתפקיד מקור כל הרע, נפלאות. מוחמד בכרי הוסיף לצד הבימוי הפרונטאלי הקלאסי התרחשויות בחללים בלתי-צפויים, שיוצרים רב-שכבתיות. ההצגה עצמה מוצגת בשפה הערבית ומלווה בתרגום בהיר, המוקרן על קיר האבן של המבנה. צוות השחקנים נבחר בקפידה ומעביר תחושת אנסמבל מתוזמן היטב, והעלאת ההפקה מול קהל מעורב של יהודים וערבים, נותנת תחושה שאולי בכל זאת העתיד לפנינו.

משחקים באסוציאציות  

הפקה ניסיונית חדשה מבית היוצר של האמנית מיכל היימן, היא מרתקת מבחינה רעיונית, אך מצליחה לגרד רק את פני השטח מבחינת הדיון שהיא מבקשת לעורר. בהפקה, "מה את חושבת?", שכובים על קונסטרוקציות ברזל שישה מתנדבים עם הגב לקהל. מול כל אחד מהם מונח אקרן טלוויזיה עליו מוקרנים סרטים קצרים. הקהל צופה בסרטים המוקרנים על שני מסכים גדולים התלויים מעל הקונסטרוקציה. לשמאלם יושבת קלדנית המתמללת את כל הנאמר בחלל. המילים נרשמות על מסך גדול, כשאת כל האירוע מנחה פסיכולוגית. המתנדבים מנתחים בהנחייתה את הסרטון שראו, זורקים לחלל אסוציאציות ותחושות.

הקהל מצדו הופך למשתתף פעיל, על-פי רצונו. במהלך העבודה מתגבשות דעות על המתנדבים, הקהל למד עליהם ועל דעותיהם, ובמובן מסוים גם על המטען התרבותי שלהם. הצופה נכנס ויוצא מהדיון, לוקח בו חלק אך גם שופט את המתרחש. זוהי ללא ספק התנסות מעניינת, אך לא בטוח אם מקומה במסגרת התחרותית של הפסטיבל.