שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הנבחרת בידיו
    שלושה ימים לפני המשחק החשוב נגד שווייץ, יוסי בניון לוקח אחריות. "אין לי בעיה עם ההגדרה 'הנבחרת של יוסי'", הוא אומר לעפר שלח בראיון בביתו שבספרד. ולמה שתהיה לו? הוא הכדורגלן הישראלי הכי מחוזר בעולם: "הציעו עלי 6 מיליון יורו, אבל סנטנדר רצתה 12". השאיפות רק גדלות: "לשחק בריאל מדריד? למה לא, כבר הבקעתי נגדם שני גולים". ואחרי הכל, הוא עוד מצליח להישאר צנוע, באמת

    ריאל מדריד בצרות. קבוצת הגלקטיקוס, אוסף השחקנים היקרים בעולם, מפגרת 2:0 בבית נגד רומא, במשחק השני שלה בצ'מפיונס ליג. בשבוע שעבר ריאל חטפה שלישיה בלברקוזן, והפסד היום יסבך מאוד את סיכוייה לעלות לשלב הבא. מהיציעים של איצטדיון סנטיאגו ברנבאו, ממקדשי הכדורגל המוכרים בעולם, עולה מוזיקה לא מוכרת: שריקות בוז. אי אפשר לטעות בצליל, או בלחץ על הפנים של רוברטו קרלוס וזידאן.

     

    יוסי בניון מסתובב אלי. בניון רואה כדורגל כמו שהוא משחק: ברגש ומתוך אינטואיציה. ערב שלם אנחנו יושבים מול המסך, בדירה הלא גדולה והלא ממש מסודרת של הבניונים בסנטנדר (מאי בת העשרה חודשים מתחילה לטפס ולתפוס, ואצל יוסי ומירית הגיע השלב המוכר שבו כל הדברים עולים למעלה, מחוץ להישג ידה הזמני), וכמעט אף פעם אני לא שומע ביטויים טכניים או אמירות טקטיות. כדורגל אצל בניון, הצופה והשחקן, הוא אוסף של רגעי השראה הרבה יותר מאשר שרטוט על הלוח בחדר ההלבשה.

     


    מנהיג מהדור החדש. בניון בנבחרת (צילום - יוסי רוט)

     

    אני גם לא שומע פעם אחת משהו שמתייחס לעובדה שמדי סוף שבוע בניון משחק נגד השחקנים האלה ממש: יורד לגליצ'ים על פיגו ועוקף, אם מצליח לו, את איוון הלגרה בסיבוב מדויק. בגיל 24 וחצי, בניון כבר עונה שלישית בספרד. הוא שחקן מוכר וקפטן של קבוצה בליגה הכי טובה שיש. אבל למרות שזידאן יודע טוב מאוד מי זה בניון, לא תשמע מבניון מילה של יוהרה או אפילו פמיליאריות. הוא נשאר קודם כל אוהד. אתה תראה", הוא אומר לי. ריאל ינצחו".

     

    הגול הגדול: לקחתי כדור והתחלתי לרוץ

     

     

    בסוף השבוע יוביל בניון את נבחרת ישראל למשחק נגד שווייץ, במסגרת מוקדמות הגביע העולמי. "יוביל" הוא במקרה הזה תיאור מדויק: הנבחרת הזו, שיש בה הרבה שחקנים טובים, היא קודם כל הנבחרת של בניון. ברקוביץ' ורביבו, נציגיו הבולטים של הדור שכונה המוכשר ביותר" וניפק בעיקר אכזבות, כבר לא בסגל. תפקיד השחקן המוביל, זה שהיה גדול אם מנצחים ושחוטף את חיצי האשמה אם מפסידים, עבר לבניון.

     

    אם למישהו היה ספק, הוא נעלם לחלוטין בדקה ה-64 של המשחק האחרון של הנבחרת, נגד קפריסין: בפיגור של 1:0 בניון לקח את הכדור לא רחוק ממחצית המגרש, עבר חצי מההגנה הקפריסאית ושם את השוויון בפנים. ישראל ניצחה 1:2, והכותרות שלמחרת היו בדעה אחת: לא רק שהשער עצמו הזכיר את מראדונה, אלא שבלי בניון אפשר היה לסגור את הקמפיין למונדיאל 2006 כבר עכשיו.

     


    בניון בסיום המבצע מול קפריסין. קלאסה (צילום - רויטרס)

     

    על רגעים כאלה עושים סרטים, כי הם נוגעים במקור הטהור של הרגש שמחבר אותנו לכדורגל. במגרש השכונתי, נגד החבר'ה, אף אחד לא מפנטז שהוא מבצע בדייקנות את הארבע-ארבע-שתיים הקלאסי ומפליא בסגירות אלכסוניות, תהיה משמעותן אשר תהא. כשאתה ילד, בן חמש או בן חמישים, ואתה עוצם את העיניים בלילה, ברגעים הקסומים שבהם השינה יורדת ואפשר להיות כל מי שרוצים, אתה אף פעם לא שמעון גרשון או טל בנין. אתה יוסי בניון, חולף דרך ההגנה כאילו היא לא שם. רוקד על רגליים דקות מסביב למגן ולעוד מגן, ובסוף מגלגל את הכדור לפינה, סנטימטר מעבר לקצות האצבעות של השוער.

     

    מי שמבלה קצת זמן עם בניון מבין שזה הסוד הכי גדול של קסמו: הוא חי את הרגע הזה, בדיוק כמו שאנחנו חווים אותו, אבל באמת. בגיל 24 וחצי הוא עוד משחק כדורגל בעיניים עצומות. ברגע כזה אני לא חושב ולא מרגיש", מנסה בניון לספר איך זה. "אני לא זוכר כמה שחקנים עברתי. לקחתי כדור והתחלתי לרוץ. המטרה היתה להגיע לשער, וכשפתחתי עיניים הייתי מול השוער. רק אחר כך, בקלטת של המשחק, ראיתי שעברתי שחקנים. ראיתי שהכדור עבר למישהו בין הרגליים ואני אפילו לא יודע איך. אחרי המשחק לא חשבתי שזה יהיה גול שייזכר ככה. למחרת בשבע בבוקר טסתי חזרה לספרד, ובשדה התעופה אני רואה את התמונה שלי - לא בשער של הספורט, אלא בעמוד הראשון של העיתון. אתה מבין, במדינה שלנו, עם כל מה שקורה בה, בעמוד הראשון. לא הבנתי מה זה, מה פתאום אני. ורק אז, חצי יום אחרי, נפל לי האסימון".

     

     

    הנבחרת: אני שמח שמצפים ממני

     

    תיקו בצרפת וניצחון על קפריסין הפכו את הנבחרת של גרנט, שהתחילה את טורניר המוקדמות במעמד של שה לעולה, למושא של תקוות לא ממש רציונליות. רק אתמול היינו בדרך לחטוף, היום אנחנו כבר עם רגל אחת במונדיאל בגרמניה. "זה רחוק מאוד", אומר בניון על השאלה המתבקשת אם יש סיכוי. "לפני שני המשחקים האלה לא נתנו לנו צ'אנס, היום אנחנו פתאום מועמדים ריאליים. אצלנו אוהבים לקפוץ קדימה, ואחר כך להתאכזב. הרי אם לא ננצח את שווייץ בשבת שוב יקברו אותנו".

     


    בניון עם החברים בנבחרת. הפסד בשבת ישנה את התמונה (יוסי רוט)

     

    - ואותך. הרי זו כבר רשמית הנבחרת של יוסי.

     

    "אין בעיה. אני שמח שמצפים ממני, אבל נבחרת זה לא שחקן אחד. אצלנו אוהבים להפיל הכל על דמות אחת או שתיים, אבל זה לא אברהם גרנט או אני. נבחרת מצליחה זה כולם ביחד. כבר הרבה שנים מתעסקים בשאלה אם הנבחרת צריכה או לא צריכה להיות 'של יוסי'. אני כבר שש שנים בסגל, וחלק מהזמן לא שיחקתי בגלל החלטות של מאמנים, שלא נראו לי. אבל הוותיקים, כמו אייל ברקוביץ' וחיים רביבו, נתנו לי תחושה טובה. אף פעם לא הרגשתי שזה צריך להיות במקומם, אלא לידם".

     

    - אמרת פעם שהשחקן הנערץ עליך הוא אלי אוחנה.

     

    "מגיל צעיר הייתי רואה את אוחנה בטלוויזיה ומנסה לחקות אותו. הוא היה סמל. דמות חזקה ושחקן גדול. הייתי אומר לעצמי, 'הלוואי שיעריצו אותי כמו שאני מעריץ אותו'".

     

    - יש הרבה מחלוקת סביב גרנט. איך הוא כמאמן?

     

    "הוא נותן לשחקנים שקט. גם אם מפסידים, הוא יודע להרגיע את המערכת. האימונים שלו מהנים, אבל יותר מהכל הוא פסיכולוג, שיודע להכניס דברים לראש של אנשים".

     

    - בגירסת המתנגדים זה נשמע אחרת. הם אומרים שהוא יודע עם מי צריך להסתדר, בעיקר עם כוכבים כמוך.

     

    "אני לא חושב שזה נכון. כשהוא הגיע לנבחרת כולם היו בטוחים שעכשיו זו תהיה הנבחרת שלי, וזה לא קרה".

     

    - מבחינתך, מה התפקיד של המאמן?

     

    "הוא בוחר את ה-11 שיעלו. הקטע הטקטי חשוב, בעיקר בהגנה, שם הוא אומר לך על מי צריך להשגיח ואיך. בהתקפה, המאמן שם אותך על המגרש ונותן לך ביטחון לעשות את מה שאתה יודע. שם אני עושה דברים מתוך אילתור, מתוך מה שאני רואה באותו רגע".

     

    - התרגלנו לאכזבות מהנבחרת, בעיקר בדקות האחרונות. יש דבר כזה "מנטליות של השחקן הישראלי"?

     

    "זה קטע של התקשורת, שקשה לה להשלים עם זה שלפעמים אנחנו פשוט פחות טובים. משחקות נגדנו נבחרות ממדינות שיש בהן הרבה אנשים והרבה כישרון, אבל אנחנו לא אומרים 'הם היו יותר טובים מאיתנו', אלא מייחסים את זה תמיד למנטליות ולנטייה להישבר, וזה פשוט לא נכון. זה שלא שמנו את החומה כמו שצריך או לא העברנו זמן עד לשריקה לא שייך לאופי הישראלי או לשכל. אלה פשוט טעויות, או יכולת של היריב. יותר חשוב שנעבוד על הכושר הגופני כדי שלא ניפול מהרגליים, מאשר שנתעסק בטענות על מנטליות".

     


    המשחק מול צרפת. קללת 'הדקות האחרונות' לא פעלה הפעם (איי אף פי)

     

    - נגד צרפת בפאריז, כששמרתם על תיקו בדקות האחרונות, עברה בראש קללת הדקות האחרונות?

     

    "אני יצאתי עשר דקות לסוף וישבתי על הספסל. ממש בדקות האחרונות היו כמה קרנות של הצרפתים, ופתאום זה מתחיל לעבור לך במחשבות, בעיקר כי התקשורת כבר דחפה לנו לראש שזה תמיד קורה ושאנחנו לוזרים. עמדתי ליד לירן שטראובר, וכל הזמן אמרתי לו, 'זה לא יקרה. זה לא מגיע לנו'. והנה, מה אתה יודע, הצלחנו לעמוד. אז זה כנראה עניין של ריכוז וכושר, של לא לוותר עד הדקה האחרונה ולא להרגיש שזה בידיים שלך. כל מה שאתה צריך זה לעבוד קשה, ומה שצריך לקרות יקרה".

     

    המבקרים: הם אוכלים את הנייר

     

    מאז שהיה בן 15, כל אוהד כדורגל בארץ יודע מי זה יוסי בניון. כל אחד יכול לספר בעל-פה את הסיפור על דודו בניון מדימונה, שהחלום שלו להיות שחקן כדורגל גדול לא התגשם, וכשנולד לו בן אחרי שתי בנות הוא החליט שהילד הזה יהיה כוכב. כל אחד מכיר את הסיפורים על דודו ויוסי בטרמפיאדה, בדרך לבאר-שבע. שבת אחרי שבת, אימון אחרי אימון, משחק אחרי משחק. בגשם ובשמש, באוטובוסים ובטרמפים, האבא שלא היה כוכב והילד הרזה עם הקסם ברגליים.

     

    כבר תשע שנים, מגיל שבו נערים אחרים עדיין לא שואלים את עצמם על המשך חייהם, בניון סוחב על הגב את הציפיות: של המשפחה, של העיר, של מדינה שאוהבת לראות את הילדים שלה מגשימים את האגדות, אבל לא פחות מזה, אוהבת לראות אותם כושלים. כשהיה בן 16 לקח בניון את נבחרת הנוער של ישראל עד לחצי גמר אליפות אירופה. אחר כך הגיעה ההזמנה מאיאקס: איאקס של קרויף, איאקס של ון חאל - קבוצת הקסם עם קלויברט ודווידס וסיידורף ואוברמארס, שהיו אלופי אירופה בגיל שאצלנו עוד משרתים בצבא. איאקס, בית-הספר לכדורגל הטוב בעולם. גם הסיפור הזה כבר סופר: איך יצאה משפחת בניון להולנד בהרכב מלא, כולל מירית, שהיא של יוסי ויוסי שלה מאז גיל 15. איך, למרות שיוסי הצליח על המגרש והיה היחיד שקיבל הצעה לחוזה בקבוצה הבוגרת של איאקס, הכריעו הלחצים המשפחתיים והוא חזר לארץ. איך, מייד אחרי שנחת, ילד שרק בעוד שנתיים יגיע לגיל גיוס, כבר תייקנו אותו במדור המנטליות של השחקן הישראלי.

     


    יוסי, מירית ומאי - התא המשפחתי (צילום - ג'ו קוט) 

     

    בניון, שהכל קורה לו יותר מוקדם מלאחרים, חטף את סטיגמת הקוסקוס של אמא ישר בפנים, כבר בגיל 16. זו אחת הסטיגמות הוותיקות בנוגע לכדורגלנים ישראלים: הזכויות המקוריות שייכות לטל בנין, שיצא לליגה הצרפתית ואחרי שחזר כעבור כמה חודשים, אמא שלו אמרה שהוא התגעגע לקוסקוס שלה. הנמשל הוא, כמובן, ששחקנים ישראלים מתקשים לעמוד בלחץ. קשה להם עם המרחק, הבדידות, הפרידה מהשלולית הקטנה שבה הם דגים גדולים.

     

    "הרבה אנשים חתכו אותי אז מכל הכיוונים", הוא אומר. "אני חושב שלא מעט צעירים בגיל שלי היו מתקשים לעמוד בזה. אחר כך, כששיחקתי בבאר-שבע והקבוצה לא היתה טובה, גם חתכו אותי. וכמובן בחיפה, כשהציפיות היו שאני אשנה את הקבוצה אחרי שנים בלי אליפות, וגם זה לא הצליח בשנתיים הראשונות. אבל למרות שעשיתי טעויות, תמיד ידעתי שאם אתמיד, אצליח. וכל האנשים שעקצו אותי אוכלים היום את הנייר שעליו נכתבו הדברים. אבל אתה יודע מה? רובם מפרגנים".

     

    והנה לכם עוד קו בפרופיל הבניוני. כל מי שקרוב לספורט יודע שאחד מגורמי המוטיבציה הבסיסיים ביותר שמופעלים בו הוא ,לא נותנים לנו מספיק כבוד". זה עובד בכל הרמות, מקבוצות ילדים ועד מייקל ג'ורדן, שהיה ממציא עלבונות מדומים כדי להמריץ את עצמו מול שחקנים נחותים ממנו בהרבה. והנה בניון, שקיבל כותרות טובות ורעות (אבל הרי רק את הרעות זוכרים) בעיתונים ארציים בגיל שבו רוב הנערים חולמים להיכנס לעיתון בית-ספר, לא מעלה את זה אפילו פעם אחת בשיחה. ערב שלם, עם הקציצות שמירית השאירה לו לפני שנסעה לארץ ופיצה בהזמנה (בניון מדבר ספרדית שוטפת ומתקשר בקלות ובחום עם אנשים שמזהים אותו ברחוב), והוא לא סוגר אפילו חשבון אחד.

     

    לא תמיד זה היה ככה. בנוסף לגיל הצעיר היו לבניון כמה תקריות שגיבשו לו תדמית של מפונק, מישהו שהכדורגל (אם לא דברים אחרים) בא לו בקלות וקשה לו להתמודד עם לחצים ואכזבות. פעם התעמת עם הקהל של בני יהודה ואיבד את הראש. אחר כך באה התקרית המפורסמת שבה ביקש המאמן אלי כהן להחליף אותו, ובניון סירב. "כבר אמרתי אלף פעמים, זו היתה אי הבנה", הוא אומר, אבל לא נשמע ממש משוכנע או משכנע. כהן, שבתחילה ניסה לחפות על הכוכב שלו - ואולי ידע שבעימות בין השניים לא הוא ייצא מנצח - כינה את זה "יום שחור למכבי חיפה".

     

    "הכל היה הרבה יותר לחוץ בארץ", אומר בניון היום. "ברור שבחלק מהדברים, כמו מה שאתה מזכיר, לא פעלתי נכון. זו היתה אחת הסיבות שכל כך רציתי לצאת: לחיות בשקט, ללמוד, להתבגר, פחות להגיב, להיות רגוע. כבר מהחודשים הראשונים בספרד הרגשתי שינוי. ואל תשכח שיצאתי מוקדם, רק בן 21. יש לי זמן ללמוד".

     

    האימונים בספרד: כמעט התפרקתי

     

    אם אתה מחפש רוגע, לא תמצא הרבה מקומות יותר מתאימים מסנטנדר. עיר על החוף הצפוני של ספרד, בחבל קנטבריה, 200 אלף איש, איצטדיון של 23 אלף מקומות שמתמלא רק כשריאל או ברצלונה באות. קבוצה בתקציב של 18 מיליון יורו, חצי ממה ששילמה ריאל עבור דיוויד בקהאם בלבד. "עיר של זקנים", אומר בניון, לאו דווקא בנימת אכזבה. הוא גר מול העבודה. מהחלון של הדירה נשקף האיצטדיון, והג'יפ שבחנייה - כמעט הסימן היחיד לכך שלא מדובר במשפחה עם הכנסה רגילה של בני 24, לא עושה יותר מדי קילומטרז'. ממילא ברור מכל בלטה בדירה, מהפתקים שעל המקרר ועד לתמונות שעל השידה, שיוסי ומירית הם זוג שדי לו בעצמו. בערבים הם מתראים עם דודו אוואט, השוער הישראלי של הקבוצה, ועם מהדי נאפטי הטוניסאי, גם הוא חבר. בעיקר, בניון אומר, הוא נהנה ללכת לסרט. "בארץ היה יותר מדי בלאגן. לפעמים אפילו היו עוצרים את ההקרנה. האוהדים פה לוקחים את העניין אחרת", הוא אומר. "הפסדנו חמישה-שישה משחקים רצוף, אבל כשאנחנו יוצאים מהמגרש מקבלים אותנו כאילו אנחנו מקום ראשון. לא כועסים, מעודדים. נותנים מקום".

     

    במה שנוגע לכדורגל, לעומת זאת, נכנס בניון, כשהגיע לקבוצה לפני קצת יותר משנתיים, לעולם אחר. "בארץ נחשבתי לשחקן עם כושר טוב. כשהגעתי לכאן, ביום הראשון של מחנה האימונים, כמעט התפרקתי. קמנו בשש. בשש וחצי היתה ריצה של שעה ביער. באחת עשרה וחצי אימון כושר שמפיל אותך מהרגליים, בשש בערב אימון עם כדור בקצב מטורף. וככה חודש שלם, שלושה אימונים ביום. בארץ, אם שלושה ימים רצוף המאמן עושה שני אימונים ביום, השחקנים מתחילים להתלונן. הקפטן הולך למאמן, רומז לו שיוריד לחץ. האימונים במכבי חיפה, עם מאמן הכושר רן גולדין ועם אברהם גרנט, היו הכי קרובים למה שיש פה - ועדיין רחוקים מאוד. עד כמה שאני אוהב את חיפה, פשוט אין מה להשוות. בחודשים הראשונים ממש נפלתי מהרגליים".

     

    מה שכן - לראשונה אחרי הרבה זמן מצא בניון זמן לנוח במקום לא מוכר: הספסל במגרש. במשחק הראשון שלו בספרד פתח בהרכב, ואפילו נבחר בעיתונים למצטיין. המשחק השני נפל ביום כיפור. הוא לא שיחק, סנטנדר ניצחה את אלאבס ונכנסה לתקופה טובה. אם יש קלישאה שמאמני כדורגל, האמונים על אמונות טפלות ועל רגשותיהם העדינים של שחקנים, לא מתעסקים איתה, היא "הרכב מנצח לא מחליפים". בניון ישב בצד עשרה מחזורים.

     

    "לא נלחצתי", הוא מרגיע. "באתי לפה בידיעה שזאת הליגה הספרדית, שיש פה שחקנים שלא נופלים ממני בכלום. המאמן פרסיאדו, שהיום מאמן במורסיה, אמר לי כל הזמן, 'תהיה סבלני. אתה תהיה שחקן מוביל בספרד'. חוץ מזה, אני אוהב לחיות את הרגע. כשהייתי בנוער של באר-שבע החלום היה להגיע לבוגרים. אחר-כך לעבור לקבוצה יותר גדולה. אחר כך חול. אצלי החלומות גדלים עם הזמן".

     

    החיזורים: דינמו קייב רצתה אותי

     

    במחצית הראשונה של העונה הקודמת סנטנדר רצה, ובניון פרח. היו נצחונות גדולים על ולנסיה וברצלונה, שני שערים במשחקים מול ריאל מדריד. לאורך רוב העונה הקבוצה, שתקציבה כאמור מזערי ביחס לגדולות ושאיפותיה בהתאם, דורגה במרכז הטבלה ולמעלה מזה. במקביל, התחילו להגיע הצעות מהמקומות שעליהם חולם בניון עכשיו. אלא שבדרך שבה עובדת היום שרשרת המזון של הכדורגל העולמי, סנטנדר הרגישה שעוד לא השביחה מספיק את מוצר היצוא הבולט ביותר שלה. עבור קבוצה עם תקציב של 18 מיליון יורו, הזדמנות למכור את בניון לא באה כל שנה. גם לא לליברפול, שגיששה ברצינות אבל נתקלה בדרישות מופרזות.

     

    "כשהגיעה הצעה בשלושה מיליון יורו הם רצו עשרה, כשהגיעה הצעה בשישה מיליון הם רצו שנים-עשר. לא כעסתי, לא התאכזבתי, אבל בסוף העונה באתי לנשיא ואמרתי לו שאני רוצה להתקדם. משנה לשנה זה גם אינטרס שלהם: יש לי פה חוזה לעוד שנתיים חוץ מהנוכחית, ואם אשאר פה אהיה שחקן חופשי בגיל 72 והם לא יראו מזה כלום. בתחילת העונה הזו הם הבהירו לי שגם מבחינתם זו כנראה העונה האחרונה שלי פה. הם רוצים שתהיה עונה טובה, בשבילי ובשבילם, והבטיחו לא להערים קשיים בסוף".

     

    העונה, מגלה בניון, קיבל גם הצעה מקבוצה בצ'מפיונס ליג. ביום האחרון של ההעברות בליגת האלופות הציעה לו דינמו קייב לעבור אליה. החוזה שלו עצמו (להבדיל מדמי ההעברה לקבוצה) היה אמור להיות מיליון וחצי יורו לשנה. זה קרה ברגע האחרון, ולא הבשיל. אבל החוזה הבא אמור להיות לא רק בקבוצה גדולה יותר, אלא גם במדרגת שכר אחרת. נכון להיום, השכר שלו לא הרבה יותר גבוה ממה שהרוויח במכבי חיפה. "מה אני רוצה? אני בשל לקבוצה עם שאיפות אחרות. קבוצה שבה גם אוכל לבוא לידי ביטוי טוב יותר. אנחנו בעונה לא טובה, יש לנו יכולות מוגבלות, ואני נדרש לעשות הרבה דברים, כמו לרדת עמוק להגנה ולהעיף כדורים למעלה. זה חלק מהמשחק ואין לי טענות, אבל מתאימה לי קבוצה שנמצאת על סף גביע אופא או אפילו הצ'מפיונס ליג. בין סנטנדר לריאל מדריד יכול להיות עוד שלב".

     


    בניון עם ראול. משחק מול הגדולים ביותר בענף (צילום - איי פי)

     

    על המסך, ראול מכניס גול מצמצם, ואחר כך ריאל מקבלת מהשופט פנדל שלא היה ולא נברא. אחרי השוויון רומא נשברת וריאל נראית פתאום כמו אלופת אירופה הבלתי מנוצחת. ראול שם עוד אחד, רוברטו קרלוס מפציץ גול רביעי בין החיבורים. הקהל, יצור בעל 80 אלף ראשים וזיכרון קצר אחד, שר שירי תהילה למגן הברזילאי, שרק לפני שעה שמע תיאורים מפורטים מה עושה אמא שלו ברגעיה הפנויים. בניון מחייך חיוך גדול. "אמרתי לך שהם ינצחו? אתה תראה, עכשיו הם יתחילו לשחק משוחרר וידרסו את כולם גם בליגה".

     

    - אתם כבר שיחקתם נגדם?

     

    "עוד לא". ניכר בו שזו פעם ראשונה שהוא חושב על זה. "האמת, כשאתה אומר את זה, אולי היה יותר טוב לפגוש אותם בשבוע שעבר".

     

    - תאר לי את הפעם הראשונה בנואו קאמפ או בברנבאו.

     

    "זה מדהים. כל החיים שיחקתי בפתח-תקווה ובראשון, בלומפילד למשחק עונה היה השיא. ופתאום אתה בעלייה למגרש, 80 אלף צופים וממול זידאן ורונאלדו. אתה יודע שמה לא יהיה, זו חוויה שלא תשכח. זו התחושה הכי טובה בעולם. כל מה שאתה רוצה זה ליהנות, ושיראו אותך".

     

    - אתה יכול לשחק גם בריאל?

     

    "למה לא? בעונה שעברה הבקעתי נגדם שני גולים. ולשחק איתם, עם שחקנים כאלה, זה הרבה יותר קל מאשר נגדם".

     

    על המסך, השחקנים של ריאל מתחבקים. רוברטו קרלוס אומר "הראינו להם מה זה" בכל השפות שהוא יודע. ראול מוחא כפיים לקהל, ששר לו שירים. בניון, שהאירוח המסור שלו היה עושה את אמא בניון גאה, מפנה את הצלחות למטבח וחוזר כדי להסניף עוד מעט מהשמחה שבוקעת דרך הטלוויזיה.

     

    "אני חושב הרבה על כל מה שעברתי", הוא אומר בטון הדיבור הקל שלו, בלי לעשות יותר מדי מהרגע. "אני אוהב להיזכר בימים של הטרמפים מדימונה, בדברים לא קלים שעברתי: מקום קטן בלי הרבה תמיכה, משפחה שנתנה כל מה שיש לה אבל לא יכלה לסלול דרך קלה מבחינה כלכלית. אני שמח שאני יכול להחזיר להם היום. אתה יודע, אבא שלי בא לכאן בעונה שעברה, ודווקא יומיים לפני זה נפצעתי. במשחק אחרי שהוא עזב חזרתי להרכב, אבל לו זה לא שינה שהוא לא ראה אותי. אני כאן, אחרי כל מה שעברנו. השנה אני מאמין שהוא יבוא שוב. בטח זה יקרה נגד ריאל".

     

    הכתבה מתפרסמת גם במוסף החג של 'ידיעות אחרונות'
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי רוט
    גרנט. נותן לשחקנים שקט
    צילום: יוסי רוט
    צילום: ראובן שוורץ
    אלי אוחנה. אליל נעורים
    צילום: ראובן שוורץ
    מומלצים