כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

גלגוליו של חתול

כבר למעלה מ-4,000 שנה הוא מסתובב לנו בין הרגליים. במצרים העתיקה העריצו אותו ובנו לו מקדשים. באירופה התעללו בו כי חשבו שהוא מכושף. החתול – איך הגיע אלינו ומה צריך לדעת לפני שמכניסים אותו הביתה

הילית פינקלר, גלילאו צעירפורסם: 02.12.04 , 14:24

כולנו מכירים את החתולים המשוטטים ברחובות הערים והיישובים שלנו. כל החתולים שאנו מכירים, משתייכים למשפחת החתוליים. למשפחה זו שייכים גם האריה, הנמר, הפנתר, הצ'יטה ומינים נוספים של חתולים. לחתול הקטן, המשמש כחיית מחמד או משוטט חסר בית ברחובותינו, יש סיפור מעניין במיוחד.

ממצרים העתיקה ועד אירופה

סיפורו של חתול הבית החל לפני כארבעת אלפים שנה במצרים העתיקה, שבצפון יַבֶּשֶׁת אפריקה. עיקר עיסוקם של יושבי מצרים העתיקה היה גידול תְּבוּאָה - חיטה ושעורה. יבולי התבואה אוחסנו בְּאָסָמִים - מחסנים גדולים לאחסון התבואה. אסמים אלה משכו אליהם מְכַרְסְמִים כגון חולדות ועכברים.

חתולי הבר, שחיו באזור, נהגו לפלוש לאזורי האסמים כיוון שהמכרסמים האלה היוו עבורם מקור מזון נוח. המצרים, שֶׁהִתְקַּשּׁוּ להתמודד עם מכת המכרסמים, הבחינו בתועלת שבחתולי הבר ואפשרו להם להתקרב לאסמים ולטרוף את המכרסמים המזיקים.

עם השנים, התרגלו חתולי הבר לנוכחותם של בני האדם, ואף מצאו להם מִשְׁכָּן בבתיהם של המצרים. המצרים, מצדם, הֶעֱרִיצוּ את החתול ואופיו ואפילו סָגְדוּ לו, בדמותה של הָאֵלָה המצרית בַאסטט, אלת הַפּוֹרִיּוּת והאימהות. המצרים אפילו חוקקו חוקים שהגנו על החתולים. עונש מוות הוטל על כל אזרח שהורשע בהריגת חתול.

כאשר מת חתול, ציווה החוק המצרי על בעליו לגלח את גבות עיניו כביטוי לְאֵבֶל. גופת החתול נעטפה בבד פישטן והונחה בארון מתים מהודר. ייצוא חתולים לארצות אחרות היה אסור על פי החוק. אולם, עם הִתְפַּשְּׁטוּת הנצרות ומסעות הַנְּזִירִים ברחבי העולם, הובאו החתולים גם ליבשת אירופה. גם ספנים וימאים יווניים ורומיים, שהובילו סחורות ממדינה למדינה, נהגו לקחת עמם חתולים על הספינות.

התקופה השחורה של החתולים

במאות השנים הבאות, התְרָבו וְהִתְפַשְּׁטוּ החתולים באירופה, אך באירופה של ימי הַבֵּינַיִים עברה עליהם תקופה אפֵילָה וקשה. לפני כאלף שנה, התרכז הכוח השלטוני באזור בידי מנהיגי הדת הנוצרית. השלטון הנוצרי שנא ורדף את החתולים כי סבר שהן חיות רעות ומכושפות. המכשפות, שהיו בדרך כלל נשים בודדות ומכוערות, נהגו לגדל חתולים בביתן וכך נקשר שמם של חתולים עם כישוף.

המכשפות עסקו ברפואה עממית, מה שנקרא בימינו "רפואה אלטרנטיבית". בתקופת ימי הביניים כמו גם בימינו, אנשים רבים האמינו ברפואה העממית ופנו למכשפות כדי שירפאו אותם מצרותיהם. המנהיגים הנוצרים ראו בכך איום על סמכותם הדתית ולכן רדפו את המכשפות, כמו גם את החתולים שגידלו.

הם נהגו לתפוס את החתולים, לקשור אותם לעמודים ואף לשרוף אותם. התעללות אכזרית זו שֶׁנִּקְרְאָה "הַעֲלָאָה על הַמּוֹקֵד" ונחשבה לעונש, הייתה מקובלת למדי באירופה של ימי הביניים. רק לפני כמאתיים שנה חל שינוי ביחסם של האירופאים אל החתולים. השינוי נבע מרעיונות ומחשבות טובות ואנושיות יותר שנעשו למקובלות באירופה בתקופה זו.

אמונות תְפלות

ההתייחסות אל החתולים בתקופת ימי הביניים כאל מכושפים הובילה לאמונות תפלות שקיימות, למעשה, עד היום. יש המאמינים כי חתול, במיוחד חתול שחור, גורם למזל רע וכדי למנוע אסון אפשרי יש לירוק על הרצפה שלוש פעמים. גם האמונה כי לחתול תשע נשמות, כמו למכשפה, מקורה בתקופת ימי הביניים.

יודעים להסתדר

החתולים, שאנחנו מכירים, נקראים "חתול הבית" והם שונים מעט מחתולי הַבָּר. חתולי הבר נוהגים לחיות ולצוד לבד. הם יוצרים קְשָׁרִים עם חתולים אחרים רק כדי להתרבות. לעומתם, ניתן לראות חתולי רחוב שחיים בקבוצות. חוקרים מצאו כי חתול הבית הוא בעל חיים המתאים את עצמו לתנאי הסביבה. במקומות בהם יש מעט מזון וחתול הבית צריך לטרוף חיות קטנות כדי לְהִתְקַיים, הוא יחיה לבד בדיוק כמו חתול הבר.

לעומת זאת, בערים צפופות, בהן יש יותר אוכל, במיוחד בפחי האשפה, יוצרים החתולים קבוצות וחיים בְּסוֹבְלָנוּת ביחד. חתולי הבית, החיים כבר ארבעת אלפים שנה בקרבת בני האדם, הִתְרַגְּלוּ וְהִתְאִימוּ עצמם לתנאי החיים ביישובי האדם. אין להם מקום אחר שיוכלו לחיות בו.

פיצוץ אוכלוסין

כל חתולי הרחוב הם למעשה חתולי בית. בדיוק כמו הגזעים השונים של חתול הבית וביניהם הסיאמי והפרסי. הם הגיעו לרחוב בגלל שאבדו או ננטשו על ידי בני האדם שגידלו אותם. הבעיה היא שהחתולים מתרבים במהירות רבה. נקבת החתול יכולה להיכנס להריון עד שלוש פעמים בשנה.

בתום כל הריון היא מַמְלִיטָה כארבעה גורים. רִיבּוּי זה של חתולי הרחוב גורם להם לִמְצוּקָה קשה. חתולים רבים נֶאֱלָצִים להסתדר עם כמויות מזון ושתייה מוגבלות ולכן הם סוֹבְלִים מרעב וצמא וכתוצאה מכך גם ממחלות. אחד הפתרונות היעילים שמצאו חוקרים ואוהבי חתולים לבעיה זו, הוא הקטנת מספר החתולים ברחובות.

כדי לעשות זאת, יש לְעַקֵּר את החתולות הנקבות וּלְסָרסְ את החתולים הזכרים. עיקור וסירוס הם ניתוחים שכל רופא וֵטֵרִינָר יכול לבצע. ניתוחים אלה מונעים מהחתולים את יכולת הָרְבִייָה וההתרבות, אך גם את הסבל הכרוך בריבוי החתולים.

על חתולים ובני אדם

בארצות הברית, החתול הוא חית הַמַּחְמָד הנפוצה ביותר. אפילו יותר מהכלב. מבחינות רבות, גידול חתול קל יותר מגידול כלב. אין צורך להוציאו לטיול כדי שיעשה את צְרָכָיו, אפשר לְהִסְתַּפֵּק בארגז חול קטן. מכיוון שהחתול שומר על ניקיונו בעצמו, אין צורך לרחוץ אותו. מֶחְקָרִים גילו שאנשים הָעוֹסְקִים במדע ואמנות, מעדיפים לגדל בביתם חתולים.

זה קשור כנראה לעובדה כי החתול הוא חיה עַצְמָאִית, כמו הַמַּדְּעָנִים והאמנים. בניגוד לכלבי הַבָּר, שחיו בטבע בקבוצות עם מנהיג, חתולי הַבָּר נהגו לחיות לבד ולכן אינם מוכנים להיות עָבָדִים נאמנים. החתולים עושים "מה שֶׁבָּא להם". זו גם הסיבה שהחתול לא סובל כמו הכלב כשמשאירים אותו לבד בבית. הוא מעסיק עצמו בכל מיני מִשְׂחָקִים ולא מִשְׁתַּעְמֵם. לא אנחנו בני האדם בחרנו בחתול שיחיה לצדנו. החתול, הוא זה שבחר לקשור את חייו בָּנוּ, בני האדם.

מה כדאי לדעת לפני שמאמצים חתול

אחת התרומות החשובות ביותר למען חתול הרחוב הוא הפיכתו לחתול בית. אולם, אימוץ חתול אינה פעולה קלה וכדאי לקחת בחשבון מספר גורמים לפני שמחליטים לאמץ חתול:

גילו של החתול – רוב האנשים מאמצים גור חתולים, אבל חתול בוגר בעל אופי טוב יכול להיות במקרים רבים בחירה הרבה יותר מוצלחת.

משפחתו של המאמץ – חשבתם להביא חתול הביתה בלי לשאול את אימא? תחשבו שוב. ההחלטה לאמץ חתול צריכה להיעשות בשיתוף כל בני המשפחה.

אלרגיות – צריך לברר אם אחד מבני המשפחה אלרגי לחתולים.

חיות אחרות בבית – אתם מחזיקים כלב? עכבר? אולי לא כדאי שתאמצו חתול. כדאי לשאול את הוטרינר. לפעמים החתול דווקא מרוצה מהחברים החדשים שנוספו לו.

האם יש מספיק זמן? – למרות שהוא דורש הרבה פחות טיפול מהכלב, החתול בכל זאת צריך הרבה תשומת לב. יש לשחק עמו, לדבר אליו. חתולים ללא תשומת לב נעשים מדוכאים ולא ידידותיים.