חוזה השרטט או החיים כציור

ואז, לאחר שכל החוזים כובדו "והגופה נקברה", כך אלמנתו של מר הרברט המנוח, שב נוויל השרטט לפקוד את אחוזת אנסטי - אותה הנציח מ-12 זוויות שונות ב-12 שרטוטים (מתוקף החוזה) - באמתלה של השלמת השרטוט ה-13 שאיש לא ביקש ממנו, והוא נושא עמו שלושה רימונים, שי לגברת הרברט, כמחוות פיוס ואולי כמשאלה לחידוש העונג החוזי שנחתם ביניהם. גברת הרברט אכן מתרצה ואינה דוחה את האפשרות שיתעלסו פעם נוספת "מחוץ למסגרת החוזה", טרם תתיר לו לרשום מה שלא הותר לו לרשום בעבר.

קשר הרימונים

וכשהוא שרוע במיטה, ברפיון איברים של אחר תענוגות הגוף, מניחה גברת הרבט רימון קר על בטנו ומגוללת באוזניו, כמו בהיסח הדעת, את סיפור המעשה אודות האדס, אל השאול, ופרספוני - בתה של האלה דמטר: "בהאכילו אותה רימון, החזיק האדם את פרספוני בשאול". ואחר אתנחתא קלה תוסיף: "ואילו אתה הבאת לי שלושה". נוויל תוהה על הקשר המרומז בין הרימונים של פרספוני לרימונים ששלח קלנסי הגנן באמצעותו לגברת הרברט: אם הראשונים הם משל - מהו הנמשל של רימוניו הוא?

האם שלושה הוא מספר מקרי - כפי שנטה להאמין עד לרגע זה - או "אולי מר קלנסי הוא תחבולן של רמיזות", כדבריה הסתומים של גברת הרברט? האומנם, כפי שהוא טועה לחשוב, הוא שב לאחוזה על-פי בחירתו-שלו כדי לפענח באמצעות השרטוט ה-13 את כתב החידה, או שמא פותה לבוא שלא בטובתו? ומהי חידה זאת שאת מהלכה תיעד ברישומיו? ואולי לא חידה תיעד אלא הזמנה לרצח?

גירוי עד שורש העצבים

"חוזה השרטט", שנכתב ובוים על-ידי פיטר גרינוואי, הוא חוויה קולנועית ממדרגה ראשונה. זהו סרט המקיים איזון כמעט מושלם בין תוכן אינטלקטואלי מבריק לצורה קולנועית ממושמעת ואסתטית להפליא. במבנה של סוגה בלשית נוסח אגתה כריסטי, המתנהלת בסוף המאה ה-17, מגולל גרינוואי סיפר מעשה שהאשליה והממשות, האמיתי והמדומה, הנסתר והגלוי משמשים בו בערבוביה.

רסיסי החידה תלויים באוויר

אך שלא כסוגה הבלשית פוסח גרינוואי על מעמד הסיום הקלאסי, שבו מתכנסות הנפשות הפועלות בסלון הבית כדי לעמוד על זהות הרוצח. גרינוואי מותיר את רסיסי החידה תלויים באוויר, כתרחיף בתוך גביש של סריגים, שהסימנים, האותות והרמיזות לכודים בו ללא מוצא.

המבנה הבלשי משמש לגרינוואי מרכב, שבאמצעותו מוצגות שאלות חשובות ועמוקות: איזו מציאות אמיתית יותר - זו הגלויה לעין או זו הסמויה? והמציאות עצמה - האם היא סה"כ העובדות האובייקטיביות או האינטרפרטציה (הסובייקטיבית) שלהן?

קולנוע ברוקי

"חוזה השרטט" הוא קולנוע העשוי בסגנון אמנות הברוק, אמנות שהגיעה לשיא פריחתה בסוף המאה ה-17. יש בו גודש של שנינויות, חידודי לשון ומעל לכל מבוך של רמזים והפתעות לרוב. ואם אכן מטרת האמנות הברוקית היתה להפתיע את הצופה ולערבו בתוכן ובמבנה היצירה, אזי גרינוואי הצליח בכך מעל למשוער.

הוא יצר קליידוסקופ צורני ותוכני, סימטרי להפליא, גדוש שבילים וסימני דרך, המובילים לאינטרפרטציות שונות והמסתיימים במבוי סתום. כל שנותר לצופה הוא ללוות את נוויל השרטט - החל מחתימת החוזה ועד תום הרישום ה-13, לרגלי הפרש המדומה, שהיא גם תחנתו הסופית של נוויל - בידיעה מפוקפקת שהוא אכן צעד בשביל הנכון.

נפתח במסיבה

הסרט נפתח במסיבה באחוזת אנסטי. המצלמה משוטטת בין האורחים, עם שהיא קולטת את פטפוטי ההבל וחידודי הסרק של חבורה ריקה ומנוונת של אצילי אחוזות בתקופת הרסטורציה, לאחר שהשיבו לעצמם את מעמדם בעקבות השלטון הפוריטני הממושך של קרומוול ובתום שלוש מלחמות אזרחים עקובות מדם.

אגב כך אנו עורכים היכרות חטופה עם שחצנותו של ריצ'רד נוויל, עם גסותו של מר הרברט - אדונה של אחוזת אנסטי - ועם רכותה המדומה של אשתו, וירג'יניה הרברט, המוטרדת מיחסו הצונן של בעלה. כבר בשלב ראשוני זה, המורכב ממעמדים חטופים וכמו בטלים, מגניב גרינוואי פיסות מידע העתידות לקנות לעצמן חשיבות רבה בהמשך.

מספר השרטוטים כמניין הקושרים?

כך, למשל, אנו רואים את מר נויס (מנהל המשק של אחוזת אנסטי) מסתודד עם גברת פיירפוינט, פילגשו של מר סימור (אדונה של האחוזה הסמוכה), ורומז לה כי בעתיד, בעזרתם של 13 אצילים, יוכל להציע לה עבור חסדיה יותר משתי חלקות פרחים ושדרת עצי תפוז שיש בידו כרגע. השאלות שעתידות להישאל הן: מנין ידע נויס מראש על השיפור במצבו הכלכלי? האם כבר במעמד המסיבה תוכננה המזימה? האם אך מקרה הוא שמספר השרטוטים הוא כמניין הקושרים?

שום דבר תמים

הצופה, שזה לא מכבר התמקם על מושבו, תופש את הדברים כפשוטם, אך אצל גרינוואי אין מעמד סתמי ואין דיבור תמים. הצופה עתיד להיתקל שנית ב"אשמה" של נוויל בנסיבות הרות משמעות יותר. כך או כך, מעמד המסיבה מציב את גיבורי העלילה בערוגות מוצא תמימות לכאורה, שאין בהן כדי להעיד דבר על המשכן.

גברת הרברט ובתה מפעילות לסירוגין לחץ כבד על נוויל לקבל עליו את הזמנתן לשרטט את אחוזת אנסטי, שרטוטים שיסייעו להשיב את לב אדון האחוזה לאשתו. זוהי משאלה מפוקפקת לכל הדעות, שכן למר הרברט סדר קדימויות משלו: האחוזה, הגן, הסוס ואשת חיקו.

למה הוא צריך העתק?

"אל תצווי את השחת לקצור, אל תעזבי את האחוזה, אל תשתי את ייני ואל תצפי שאשוב בטרם אהיה נכון לכך", פוקד הרברט על אשתו בהודיעו לה על כוונתו לצאת לשבועיים לסאותהאמפטון. בעקבות נימת דיבורו הקשה שוב לא ממתינה גברת הרברט למקרה שיפעל לטובתה. ולמרות שאך דקה קודם הצהירה באוזני בתה כי פנייה ישירה שלה לנוויל היא "תכסיס מדי דמיוני" בשבילה, היא מפצירה שוב ושוב בנוויל להתארח באנסטי ולצייר את נופיה וגניה.

נוויל דוחה את בקשתה ביהירות מופגנת. "אני קובע את מחירי לפי ציפיותי לתענוג. וכאן", מוסיף נוויל בשחצנות, "אינני מצפה לתענוג רב". משממשיכה גברת הרברט להפציר בו, מביע נוויל תמיהה על עצם הבקשה. שהרי אם הרברט קשור כל כך לאחוזתו ולגנו - לשם מה לו העתק מצויר אם בידו המקור?

כל שרטוט - חסד

כך או כך, גברת הרברט אינה מרפה ממנו עד שהוא נעתר לה, אבל לא לפני שהוא מכתיב לה תנאים מאוד לא שגרתיים בחוזה שנחתם ביניהם בנוכחותו של נויס: גברת הרברט תארח באחוזתה את מה נוויל ומשרתו ל-12 ימים, במהלכם ירשום 12 שרטוטים של האחוזה והגנים המקיפים אותה. בתמורה לכל שרטוט תשלם לו שמונה לירות ותעניק לו חסדיה 12 פעמים, כמספר השרטוטים שהוא מתחייב לבצע.

חיתוך מהיר של המצלמה מציג את נוויל באחוזה, מאחורי סריג הפרספקטיבה, מוכן לקלוט את הקואורדינטות של הגנים והמבנים - ברוח הפרפקציוניזם הדידקטי שלו. שכן נוויל מעיד על עצמו שהוא "משתדל לעולם לא לסלף או להסתיר" את המציאות.

מבעד לסריג הפרספקטיבה

הווי אומר, האמנות מתמצית לגביו בהעתקה נאמנה ומדויקת של המציאות הנקלטת בעיניו, או ליתר דיוק כפי שהיא נשקפת אליו מבעד לסריג הפרספקטיבה. אותה מערכת קואורדינטות של דקארט, בן המאה של נוויל, שבאה להגדיר בדיוק מתמטי כל נקודה במרחב, ולהקנות בכך למציאות תוקף אובייקטיבי-עובדתי.

בכדי להבטיח לעבודתו נאמנות מושלמת מתכנן נוויל מראש את נושאי רישומיו כאילו היו פקודות מבצע צבאיות: "משבע ועד שעה תשע בבוקר, כל שטחו האחורי של הבית, מהאורווה ועד לגן הכביסה, יהיה פנוי. איש לא ישתמש בשער האורווה הראשי ואיש לא ישתמש בדלת האחורית או ינוע ליד החלונות או הרהיטים שבירכתי הבית".

כל שינוי מייגע

תנאים אלה, מסתבר, חיוניים לגישתו הרישומית של נוויל. על-פי עדותו, כל שינוי בנוף, ויהיה זה עשן העולה מארובה, מייגע אותו. לא קשה לנחש למה. כדי להעתיק על הנייר עצם נע, יש לעשות שימוש לא רק בעיניים כי אם גם בדמיון. ודמיון מכניס יסוד סובייקטיבי - ולפיכך זר - לתוך המציאות האובייקטיבית הכלואה בסריג השרטטים שלו. הפרפקציוניזם הקיצוני של נוויל מוציא את מר טלמאן משלוותו, עד כי הוא קובל באוזני אשתו, שרה, כי הוראותיו של נוויל מרוקנות את הנוף אפילו מצפורים.

עקרון זה של נאמנות מוחלטת לטבע, שמנחה את תפישתו של נוויל, עתיד למלא תפקיד גורלי בהמשך, לפיכך כדאי להתעכב קמעה על ההבדל המהותי בין צייר לשרטט מסוגו של נוויל. בניגוד לשרטט, נאמנותו של צייר נתונה בראש ובראשונה למציאות הפנימית של הדברים, וזאת אינה מוגבלת אלא על ידי גבולות הדמיון.

הטבע רק מנחה

הטבע אינו כופה על הצייר דבר, אלא רק מנחה אותו; אין הוא מכתיב, אלא מספק לו נקודות מוצא. טעותו הגדולה של נוויל מתבטאת לא רק בתפיסתו הנאיבית שיש להעתיק בנאמנות את המציאות, כי אם גם בניסיונו הנואל לרוקן את המציאות מהיסוד החי שלה - בכדי להבטיח לקווים ולמשטחים של שרטוטיו תוקף של מציאות בעליל.

המציאות האמיתית אכן לא מאחרת לטפוח על פניו. אות מוקדם מופיע כבר בשרטוטו הראשון. חרף הוראותיו החמורות פותחת המשרתת את חלון עליית הגג בשעת עבודתו. מעשה שולי, אמנם, אך די בו כדי לרמוז שהמציאות הממשית איננה ממושמעת וסטרילית כמו זו המונצחת בשרטוטיו.

עינוג מכניסטי

באותו יחס חומרי-מכניסטי ניגש נוויל גם לחלק העינוגי של חוזהו. בתנועות גסות וללא חמדה הוא מפשיט את גברת הרברט ובוחן באדישות את הפרופורציות של איבריה, משל היתה עץ מעצי האחוזה, המוגדר על ידי זוויות הענפים וגודל הפרי. עד לשרטוט מספר 5 מתנהלים הדברים על פי תכניתו של נוויל ובהתאם להוראותיו המוקדמות.

אולם במהלך השרטוט החמישי קורים שני דברים: האחד גלוי והשני סמוי. טלמאן משבח את הזווית שבחר נוויל להראות את האגף הצפוני של האחוזה שיירש בנו. נוויל מזכיר לו במענה חד שהאגף, לפי שעה, הוא רכושו של מר הרברט. העובדה שטלמאן חשוך ילדים מהווה ציר מרכזי במזימה שכבר החלה להתרקם.