חוסר האחריות האמיתי
זה זמן רב עלינו לבחור בין שלל התרעות לא-ממוקדות. האם אין לפצות גם את מי שנוסע באוטובוס?
מאז הפיגועים בסיני קופצים שרים ואנשי מערכת הביטחון על חוסר האחריות של הישראלי הנוסע. מכיוון שערב החגים הזהיר המטה ללוחמה בטרור מפני נסיעות לסיני, נתפס כל מי שנסע לשם כסוג של פושע, שהעז להמרות את פי הרשות. יש אפילו מי שמבקש לשלול מאנשים כאלה להבא
את זכויותיהם של נפגעי טרור.
לא חשוב שהאזהרה האמורה לא היתה קשורה, ככל הנראה, למבצעי הפיגועים בטאבה ובראס א-שטן (כפי שהודה ברוב כנותו גם ראש המטה ללוחמה בטרור, דני ארדיטי). לא חשוב שהמערכת עצמה פרסמה אמירות סותרות: בישיבת הממשלה קודם לפיגועים אמר ראש השב"כ שהפיגוע המתוכנן בסיני נמנע בשל הפצצת חיל האוויר ברצועת עזה, וגם שההתרעה עדיין בתוקף. לא חשוב שעשרות אזהרות דומות, ביחס למצרים ולמדינות אחרות, לא התממשו, מה שתרם בהכרח לשחיקת האמון של האזרחים. מה כל אלה מול הלהט הצדקני לבוא חשבון עם מי ששמעו ועדיין העזו לנסוע?
יש ממש בטענה שאזרח מסתכן מסיר מהממלכה חלק מאחריותה, ממש כמו מי שנוסע שלא כחוק או נכנס לשטח שהוכרז כשטח אש. אבל הממש הזה מתגמד לנוכח המציאות שאזרחי ישראל חיים בה בארבע השנים האחרונות. השב"כ מונה באופן קבוע קרוב ל-50 התרעות שונות לפיגועים. רובן מתייחסות לאוטובוסים ולמקומות ציבוריים. על-פי אותו היגיון, גם מי שנוסע בתחבורה הציבורית או יושב במסעדה אחראי לגורלו ואין לפצותו אם ייפגע.
חשוב מכך, זה זמן רב, וביתר שאת מאז פרוץ העימות הנוכחי, חי האזרח הישראלי במציאות מופרטת, שבה הוא נאלץ לבחור בין שלל ההתרעות הלא-ממוקדמות המוטחות בו. זה טבעו של הטרור, שאין לו שדה קרב מובחן ואזורים מפורזים מנשק; זה גם טבעה של המערכת הביטחונית הישראלית, המתיימרת לספק לנו ביטחון מוחלט ובפועל מטילה עלינו לבחור בין הסיכונים.
יש לכך גם פן רחב יותר. מאז פרוץ האינתיפאדה, התודעה הישראלית נשענת על הטיעון שאין שום קשר בין מה שאנחנו עושים לבין הטרור. אין קשר בין מציאות חייהם ומותם של הפלסטינים לכמות הפיגועים. אין קשר בין פעולה כזו או אחרת למה שהאויב מתאר כתגובה, אבל אנחנו טוענים שהיה קורה ככה או ככה. במשתמע, יש אפוא גם מעט מאוד קשר בין הפעולות שעושה צה"ל כדי להשיג ניצחון במלחמה בין מצבם הביטחוני של האזרחים. ואם כך, כל מה שנותר לאזרח הוא לסמוך על שכלו, ועוד יותר על מזלו.
האמירות שיש לשלול זכויות ביטוח או פיצויים מנפגעי טרור שלא שעו לאזהרות לא יבשילו, קרוב לוודאי, לכלל מעשה. אבל חשוב יותר להבין שאחריותה של המערכת לשלומנו אינה טמונה בציפייה הלא ריאלית שהיא תודיע לנו היכן עומד להתרחש פיגוע, וגם לא באזהרות כלליות שקשה לתרגמן למעשים.
האחריות המרכזית היא בכך שכל מעשה בטחוני אכן יועיל לביטחוננו, בטווח הארוך אם לא הקצר. ביום שבו נתחיל למדוד את הישגיה של מערכת הביטחון על-פי אמת המידה הזו – ולא על-פי השאלה הקבועה וחסרת המשמעות אם היתה התרעה או לא – אפשר יהיה להתחיל לדבר גם על אחריותנו שלנו כאזרחים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
