אהבה בכיף
הסדרה של דנה מודן היא הצלחה כמעט בכל החזיתות. דרמת מיינסטרים טלוויזיונית במיטבה
אפתח בציטוט מפי אסי כהן בשבתו כהילר: נו, היה קשה? כי אחרי הצפייה ב"אהבה זה כואב" נדמה כאילו זה כל כך קל, פשוט, טבעי, לא מאומץ וזורם: דרמה קטנה, קטנטנה, כובשת לב, נטולת תסביכים, שמעוררת אהדה מיידית וגורמת לך לרצות לראות את הפרק הבא, לגמרי מתוצרת מקומית.
"אהבה" היא הצלחה כמעט בכל החזיתות. היא כתובה, משוחקת ומבוימת טלוויזיונית שוטפת ותחליק כחמאה בגרונו של הצופה הסביר. היא תל אביבית ואוניברסלית, היא מבצעת ללא קושי את הלוליינות שבין הקומי לדרמטי, היא סיפורית, מנומקת, לא שרירותית, לא כוללת שתיקות ממושכות מדי, לא גבוהת מצח, לא נמוכה. גובה העיניים מעולם לא היה נעים וטבעי יותר.
זו, כמעט לחלוטין, הכרכרה של דנה מודן. ומודן, כנראה לראשונה, מתמסרת כאן באמת: היא מבצעת התערטלות לא מבוטלת, ולו מתוקף העובדה שהיא נמצאת בכל סצינה כמעט. זה עוזר לסדוק במקצת את דימויה הקריר והמרוחק והופך אותה למישהי שאתם מכירים ומעוניינים בעלילותיה (גילוי נאות: אישית, אני מכיר את מודן מהחיים. אל תסמכו על הביקורת הזאת. צפו בעצמכם). על אסי כהן, נדמה, אין צורך להוסיף: הקסם הקומי שבו זוהר למרחקים. דמויות המשנה – החבר שלו, החברה שלה (עמי סמולרצ'יק ודורית בר-אור) – עושות חשק לקפוץ לביקורים גם אצלן.
הבחירות התסריטאיות של מודן נכונות. אחרי שהחבר שלה עוזב אותה, למשל, ישנה סצינה קטנטנה שבה היא שוכבת לבדה בלילה במיטה ומחייגת לנייד שלו רק כדי לשמוע את המשיבון. זה ניואנס שקיבל זמן מסך, וניואנסים הם מה שמפריד בין דרמות מדויקות לכאלה שעובדות עם פטיש.
הבימוי של רם נהרי קולח ומהנה, מיופיף במידה, אבל בלי לחצות את הגבול. הסיפור קטן, כמעט טריוויאלי – קומדיה רומנטית של הפכים נמשכים – כך שאם יש טענה ממשית אחת מול "אהבה", מדובר בהיעדר היומרה. סדרות זרות שהגיעו ממקומות דומים, נניח "רגליים קרות" הבריטית, ידעו לבנות עלילות מקבילות רבות וליצור איזה מבנה על משמעותי ומרגש יותר. "אהבה", נדמה, מסתפקת במועט. אבל זה מועט כה מהנה, עד שאין דרך להתלונן. "אהבה" היא דרמת מיינסטרים טלוויזיונית במיטבה. מוי כיף.
הביוגרפיה הרשמית: "יורים ושרים" – ערוץ, 21:30
ובכן, הנה התגלתה עוד אבן לא הפוכה, יחסית, שאפשר בדחיפות להפוך: הלהקת הצבאיות. קודם זה היה תולדות ההומור הישראלי. הדשדוש הנוסטלגי האינסופי הזה הוא מסממניה של תרבות, שגלגליה האחוריים התחפרו זה מכבר בבוץ, ואין לה מושג איך ומתי תיחלץ ותמשיך לנסוע קדימה.
זה לא משנה את העובדה הפשוטה ש"יורים ושרים" של "טלעד" היא סדרה מרתקת, מרגשת ומעוררת מחשבה (עגומה), שאינה שוכחת לעשות לכם את המסז' הנוסטלגי והאידיוטי שבשבילו בכלל הגעתם באמצעות חומרי ארכיון אינסופיים וראיונות עם כולם, כולל הופעות מרשימות של נעמי פולני, אריק איינשטיין, שלמה ארצי ומירי אלוני. איינשטיין לבדו מדבר המון, אבל שווה כל גרוש.
יוצרי הסדרה, דן ערב וארז לאופר, נקטו כמה בחירות נועזות שהוכיחו את עצמן: ראשית, אין קריינות. ואף שלעיתים מתחשק שאיזה מודי בר-און יזנק פנימה, ארבעה פרקי הסדרה נעים קדימה ולצדדים, אבל מצליחים שלא להתבלגן. שנית, "יורים ושרים" היא כמעט הביוגרפיה הרשמית: היא לא יורדת למטה – ללכלוכים, למריבות, לזיונים – אלא נותרת למעלה, במערך היחסים שבין הצבא ללהקות ובדרך שבה משתמשת כרונולוגיית הלהקות הצבאיות כקיצור תולדות המלחמות והדם של ישראל. גם זה מאלף.
והכי חשוב: זו סדרה חתרנית במידה, שיודעת להראות את הגיחוך, את האבסורד ואת הנצלנות שבמדינה שתרבות הפופ המקולקלת שלה נוסדה מטעם ובשירות הצבא. יחד עם זאת הסדרה אינה מתכחשת לשלל רגעי היופי, התמימות והקסם שהרעיף עלינו האבסורד הזה. "יורים ושרים" ראויה לדיון נרחב יותר. נגיע לזה. בינתיים שווה להתייצב.
לפנייה לכתב/ת 
