שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    על עורבים וחיות אחרות

    תיאטרון הסמטה מעלה את ההצגה "העורבים של מר ולסר", המבוססת על תסכיתי רדיו שכתב אמן האבסורד המוערך וולפגנג הילדסהיימר, שזוכה להתעלמות בישראל. במאי ההצגה, רועי הורוביץ, מדבר על שליחות וצדק היסטורי

    תיאטרון הסמטה היפואי יעלה החל ממחר (שישי) את המחזה "העורבים של מר ולסר" המבוסס על תסכיתי רדיו מאת היוצר הגרמני הנודע וולפגנג הילדסהיימר, ששודרו בין היתר גם ב"קול ישראל" במהלך שנות ה-60. הילדסהיימר, הנחשב לאחד הכותבים הגרמנים החשובים והמשפיעים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה ממובילי כתיבת האבסורד בגרמניה והושפע רבות מכתיבתם של ג'יימס ג'וייס ובקט. מרטין אסלין, מחבר הספר "תיאטרון האבסורד", הקדיש ליצירתו פרק שלם בספרו, ומחקרים רבים פורסמו על כתביו והשוו בינו לבין יוצרים כיונסקו, גתה ותומס מאן.

     

    יצירתו כוללת עשרות מחזות, סיפורים קצרים, יומני מסע, ביוגרפיות, תסכיתים ורומנים, אך למרות מעמדו הספרותי ואף למרות יהדותו וקשריו עם ישראל, יצירותיו, למעט שלושה מתסכיתי הרדיו שכתב – "הלנה מטרויה", "על גדול הפלוטוניצה" ו"העורבים של מר ולסר" - מעולם לא תורגמו לעברית.

     

    "שמרתי על שפיותי בעזרת הציור"

     

    בשנת 1933, כשהיה הילדסהיימר בן 17, עלה עם משפחתו לפלשתינה. משפחת הילדסהיימר, נצר למשפחת רבנים מפורסמת בגרמניה של המאה ה-19, התיישבה בירושלים והוא עצמו החל ללמוד נגרות, עיצוב פנים וציור. אביו, כימאי בהכשרתו, התמנה למנהל מפעל "בלובנד תלמה" במפרץ חיפה. מספר שנים מאוחר יותר עזב את הארץ לטובת לונדון שם התקבל ללימודי אמנות, אך בשנת 1939 חזר לפלשתינה ובמהלך שנות המלחמה עסק בהוראת אנגלית בקונסוליה הבריטית והציג תערוכות מציוריו.

     

    עם תום המלחמה שימש הילדסהיימר במשך כשנתיים כמתורגמן סימולטני במשפטי נירנברג. שנה נוספת עבד מטעם צבאות הברית כעורך משפטי הפושעים הנאציים. על תקופה זו כתב: "שמרתי על שפיותי בעזרת הציור. בשנים אלה למדתי רבות בייחוד על צורתיה השונות והמגוונות של האנטישמיות".

     

    משנת 1950 החלו להופיע בעיתונות הגרמנית סיפורים קצרים פרי עטו וספר הביכורים שלו, "אגדות נטולות אהבה", יצא לאור שנתיים מאוחר יותר. במקביל החל בכתיבת תסכיתי רדיו ומחזות. "הריאליה שלי היא תופעת האבסורד, ומה שנראה אבסורדי בעיניי מתקבל על-ידי רוב האנשים דווקא כריאלי", העיד הילדסהיימר על עצמו.

     

    בין ריאליסטי לפנטסטי

     

    רועי הורוביץ, מי שעיבד למחזה את תסכית הרדיו של הילדסהיימר וביים את ההצגה, מתקשה להסביר את ההתעלמות הישראלית מיצירתו הענפה של היוצר. "מי שהפגיש אותי עם יצירתו של הילדסהיימר היה מורי ורבי איש התיאטרון ארד פדר. ארד, שנפגש עם הילדסהיימר עצמו, קיבל ממנו אישור לתרגם את כתביו לעברית, ובשנות ה-60 ביים לקול ישראל שלושה תסכיתים שלו. החומר הדליק אותי באפשרויות שהוא טומן בתוכו והאתגרים העיצוביים שבו. השילוב בין ריאליסטי לפנטסטי הקסים אותי", מסכם הורוביץ.

     

    גיבור המחזה, אדריאן ולסר, הוא בטלן בשנות השלושים לחייו (קובי ליבנה) שמעביר את ימיו באחוזה משפחתית מבודדת בחברתה של סוכנת הבית שלו (אורה מאירסון) ועורבים צווחניים. את שלוות היומיום מפרה דודתו (אסתי קוסוביצקי), המגיעה לביקור פתע עם שומר ראשה (אריאל פורמן) ומאשימה אותו בשורה של מעשי רצח משפחתיים לטובת ירושה שמנה. המפגש מוציא לאור את השלדים בארונם המשפחתי של השניים ומתפתח לכדי דרמה מרעישה וסוף מפתיע.

     

    "אני אמנם עושה פרינג' מבחינת אמצעים, אבל בכל הנוגע לתכנים אני מעדיף ואהב דרמות בנויות היטב, מחזות בעלי עלילה סדורה ונרטיב מובהק", אומר הורוביץ, שהשתתף בין היתר בהפקות מצליחות כמו "מועדון הקופים הירוקים" ו"שעונים" בבימוי לי גילת וביים בפסטיבל להצגות ילדים את "ייסוריו של דרקון מאוהב". כמי שמגדיר את בחירותיו האמנותיות כ"אולד-פשניות", מבקש הורוביץ להסביר את הבחירה במחזה: "מדובר אמנם במחזה אבסורד, אבל הדבר אינו בא על חשבון הקומוניקטיביות. הנושאים בהם הוא נוגע הם קלאסיים כמו יחסים בתוך המשפחה ושקרים.  אני גם אוהב את האנדרסטייטמנט הכמעט פינטרית של המחזה. יש בו המון סבטקסט ואפשר לומר שהוא מחזה מאוד רטורי על גבול של תיאטרון כורסה בריטי".

     

    תרבות אינה ערובה לאנושיות

     

    הורוביץ קושר את תוכן המחזה לביוגרפיה של הילדסהיימר ואומר: "זהו מחזה שמדבר על רצחנות ורוע שמוסווים בגינוני תרבות, ושבסופו של דבר מרימים את ראשם. אי אפשר שלא לקשור את זה לשואה שהוא האירוע המכונן של המאה ה-20. כשכותב המחזה הוא יהודי גרמני שבסוף המלחמה עבד כמתורגמן במשפטי נירנברג וערך אותם - ההקשרים ברורים. אני משוכנע שדרך המחזה הילדסהיימר עשה חשבון נפש עם העולם התרבותי ממנו הוא בא. אני משוכנע שהוא התעסק בשאלה איך אומה כל כך תרבותית, שהולידה את היינר ושילר ובטהובן, הולידה גם את המפלצת הנאצית. המסקנה כמובן היא שתרבות אינה ערובה לאנושיות".

     

    הורוביץ, שמתעסק לא מעט בעשייתו התיאטרונית בנושא השואה, אומר כי "העורבים של מר ולסר" משופע בדימויים שואתיים. כך למשל, מכל בן משפחה ש"חיסל" משאיר ולסר חפץ כמזכרת. "זה דימוי לערימות החפצים שהשאירו אחריהם אלה שהושמדו במחנות. על הקיר תלויים חפצי ההולכים ממש כמו ב'יד ושם'", אומר הבמאי, שהתמודד עם הפיכת האדם לחפץ פעמים ספורות קודם לכן. וריאציה ראשונה על הנושא הופיעה בהצגה "דוממים" על פי מחזה מאת חנוך רעים שהועלתה בתיאטרון הבימה, וב"שעונים" מאת דן קלאנסי שעלתה בתיאטרון תמונע.

     

    הורוביץ מספר כי לפני מספר שנים, בשידוכו של ארד פדר, נפגש עם אחותו של הילדסהיימר, חווה טלטש, המתגוררת בבית אבות בחיפה. "אחותו סיפרה שהידלסהיימר קיווה ורצה מאוד שיכירו את יצירתו בארץ. היא כאבה את הפיספוס ואת זה שהוא לא זכה לכך בחייו ודיברה על כך שאין נביא בעירו. זה בהחלט מצער ובמובן מסויים יש בהפקה הזו מעין עשיית צדק היסטורי ותחושת שליחות של גילוי מחודש של יוצר מוערך, למרות שזו לא היתה המוטיבציה הראשונית שלי. רציתי להפתיע במקום למחזר, להביא את הקהל לשדה לא חרוש ובעיקר לגעת בחומר שהוא מעל לכל מגרה. הילדסהיימר הוא מחזאי בליגה בינלאומית שאין שום סיבה אובייקטיבית שמחזותיו לא יועלו על הבמה, ואני שמח על ההזדמנות למשות אותו מן השכחה".

     

    "העורבים של מר ולסר" - יום ו', 22.10, בשעה 22:00 בתיאטרון הסמטה ביפו. וגם: מוצ"ש - 23.10, 21:30; שישי - 12.11, 22:00; מוצ"ש - 13.11, 21:00.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אריאל בשור
    הורוביץ. גילוי מחודש
    צילום: אריאל בשור
    לאתר ההטבות
    מומלצים