רגע ההכרעה: שתי אמהות כותבות לח"כים

תוציאו את ילדיי מרצועת המוות 

כאם לחייל ברצועת הדמים הקרויה עזה, אני לא יכולה יותר. אני רוצה לצעוק "די!" - הוציאו את הבן שלי ואת חבריו משם, הוציאו משם את כל הבנים שלנו שמסכנים את חייהם לשווא, יום-יום ושעה-שעה.

בני הצעיר, בן ה-19, התגייס לצה"ל ליחידה מובחרת לפני כחודשיים. כעת הוא בטירונות, ואחר כך – מי יודע לאן יישלח? אחד מבניי משרת כיום בעזה, ובתקופה מסוימת היו לי שני בנים בעזה.

מאז שנשלחו בניי לעזה, החיים שלי נעצרו. כל סדר העדיפויות השתנה. אני חיה בין מהדורת חדשות למבזק חצי, וכשהידיעה הראשונה אינה מזכירה את עזה, אני נרגעת. השאר – כבר לא מעניין. אני חיה בין שיחת טלפון אחת לשנייה: מחכה שהטלפון יצלצל, ונחרדת כשהוא אכן מצלצל. מעודדת את בני להתקשר בכל שעה, כדי לשמוע את קולו, להקשיב לו ולתמוך בו בחיים הכל כך קשים שם, אבל מזנקת בבהלה כשהטלפון מצלצל באמצע הלילה.

אני מכירה כל מקום וכל נקודה ברצועת עזה, וכל שם של מקום שם הוא טראומה. בשעות הקטנות של הלילה, כשאינני יכולה להירדם מרוב דאגה לבניי וחבריו שיצאו למארב, אני מסתובבת בין חדרי הבית, מחפשת עיסוקים, מחכה ללילה שיעבור.

הממשלה קיבלה החלטה אמיצה לצאת מרצועת המוות הזו, ועל כך אני מבקשת להודות. כעת, אני מתפללת ומקווה שהחלטה זו תמומש מהר ככל האפשר. מבחינתי – צריך היה לצאת מעזה שלשום או אתמול, לכל המאוחר. במילא נצא משם בסוף – לא חבל על כל יום שעובר? על כל חייל שצובר חוויות כואבות? על כל חייל שנפצע ויישאר נכה לכל החיים? וחלילה – על כל חייל שעלול לאבד את חייו, על עוד משפחה שחייה ייהרסו לתמיד?

רצועת עזה היא ביצה טובענית שהפכה למלכודת מוות - והילדים שלי שם. לא אני ולא הם יודעים למה. אני פונה אליכם בקריאה לעשות את כל מה שניתן כדי שנצא מרצועת המוות הזו מהר ככל האפשר. ילדינו רוצים לחיות, ומגיע להם לחיות. כאם, אני דורשת שתשמרו על הילד שלי, ותוציאו אותו, ואת הבנים של כל האמהות, מעזה – ומיד!

על החתום: ריקי מעיין מכפר-יונה, חברת "שובי - נשים למען יציאה מעזה" 

הילדים בגוש הם הגיבורים האמיתיים

שמי רבקה נמיר, מתגוררת בנווה דקלים שבגוש קטיף מזה 15 שנה. זכיתי ללדת שבעה מתוך תשעת ילדי בגוש, ברוך השם. ברצוני להביא לפניכם את עמדתי כאם וכמחנכת, לחשיבות אחיזתנו בקרקע זו של גוש קטיף, כמו בכל קרקע אחרת בארץ ישראל.

את ילדינו אנו מחנכים על ערכי התורה. היא זו שמנחה אותנו ומלמדת את האסור והמותר, ומכיוון שחבל ארץ זה שייך לנו מדין תורה, הרי ברור בפשטות שחובה עלינו לשבת כאן.

כחלק מדוגמה אישית, שהיא ערך עליון בחינוך, ילדינו עוברים שיעורים רבים בחיי המעשה: שיעור באמונה – אמונה בצדקת דרכנו, לאור הנסים הפוקדים אותנו מדי יום בנפילת פצמ"רים וטילי קסאם.

שיעור בהיסטוריה – מאז ומתמיד קמים עלינו לכלותנו. היינו בגלות העם הנרדף וזכינו לארץ ישראל. עלינו לשמור עליה מכל משמר, מהאויב מבחוץ ומבפנים.

שיעור בגיאוגרפיה – בחשיבות השמירה על הגבול הדרומי של הארץ, שהרי כבר היום יש קסאמים בשדרות ובנגב המערבי, אם נתרחק מנקודת גבול זו נגיע למרכז הארץ, וירי מסיבי של מרגמות וקסאמים.

שיעור באזרחות – במדינה דמוקרטית השאלה מי יחליט מה יהיה בארץ – דעת הרוב או דעת הראש? האם ייתכן שראש הממשלה מתעלם מההחלטות הדמוקרטיות וימשיך בדרכו בעיניים עצומות?

שיעור בביטחון – הרי יצאנו כבר מעזה והצרות לא פסקו. כנראה מוכח שמי שמתקפל ימשיך להתקפל עוד. גם במלחמת האינתיפאדה הזו, הנוכחית, התחילו באבנים והגיעו לפצמ"רים וקסאמים. צריך לזכור כי המלחמה על גוש קטיף היא המלחמה על ביטחון הארץ כולה.

בתחום הערך ההתיישבותי – אנו מלמדים את ילדינו שיש חשיבות בהתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, למרות שיש גורמים המנסים לגרום להרס הערכי של הנוער הנפלא שלנו, שעסוק ושותף בהקמה ובנייה של יישובים רבים.

אנו רואים בשיתוף הילדים והנוער חלק בלתי נפרד מן ההתיישבות בגוש קטיף. מעולם לא שלחנו את הנשים והטף לעורף, מה גם שאין לנו היום שום מקום בטוח בארץ.

הילדים בגוש קטיף הנם הגיבורים האמיתיים אשר מודעים מחד לסכנות היומיומיות ומאידך שומרים על מסגרות הלימוד מלאי אמונה ושמחת חיים. הם מקור הכוח שלנו.

אנו מלאי אמונה כי ריבונו של עולם, הרואה אותנו נלחמים את מלחמתנו, יסייע לנו מלמעלה, בדרכו. בשם השם, נעשה ונצליח.

על החתום: רבקה (בקי) נמיר מנווה דקלים, רעייתו של ד"ר סודי, שמוקפץ ראשון לכל האירועים בגוש

עוד על ההכרעה בכנסת: בעמוד המיוחד של ynet