שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אורנה הכפולה
    בסוף השבוע עולה בתיאטרון תמונע ההצגה "עננים בדרך הררית", שמפגישה בין עולמה של המשוררת הפלסטינית פדואה טוקאן לבין זה של אסירה פוליטית משוחררת. הבמאית והמחזאית אורנה עקאד, שחיה גם היא בשני עולמות שונים - הישראלי והפלסטיני - לא נמצאת בצד של אף אחד. ראיון
    בבית-ילדותה בשכם, שנפגע בהתקפה ישראלית, אוספת המשוררת הפלסטינית פדואה טוקאן את רסיסי הזיכרונות, שעיצבו את אישיותה ואת יצירתה. ספרים מפוזרים בערמות על רצפת החדר המאובקת, והיא, שעל שירתה אמר נשיא מצרים גמאל עבדל נאסר כי היא נותנת כוח לעם הפלסטיני, כלואה בין הספרים והמילים. צעירה המגיעה אל הבית מציבה את המשוררת הזקנה מול חוסר האונים והייאוש הנורא של קיום תחת הכיבוש ומול הדילמה הכרוכה בהחלטה אם לפעול נגדו. המילים הרדיקליות שמילאו דפים לבנים עוד רגע ונרקמות לכדי מעשה. אז איפה נגמרת היצירה ואיכן מתחילים החיים? האם היצירה היא מקור השראה להתנגדות אלימה או אולי אלטרנטיבה? האם עידן הדיאלוג פשט את הרגל?

     

    בשאלות אלו וברבות אחרות עוסקת ההצגה "עננים בדרך הררית" שכתבה וביימה אורנה עקאד. ההצגה, המבוססת בחלקה על ספר אוטוביוגרפי שכתבה טוקאן ובחלקה על מפגשים של היוצרת עם אסירות ביטחוניות פלסטיניות וחומרים בדיוניים, הועלתה במסגרת פסטיבל עכו וזכתה לחשיפה מינורית. בסוף השבוע תתארח ההפקה בתיאטרון תמונע בתל-אביב, ואולי, אפשר לקוות, תזכה לחשיפה גדולה יותר.

     

    "אין אפשרות ליצור דיאלוג אמיתי מבלי להכיר את הקודים התרבותיים של האחר", אומרת עקאד. כמו החיים גם היצירה של עקאד מבעבעת בתפר שבין החברה הישראלית-יהודית לפלסטינית-ערבית. עקאד, שעוסקת בין היתר בתרגום מחזאות ושירה ערבית לשפה העברית ובהוראת תיאטרון, נשואה למדען פלסטיני יליד הכפר ג'ת שבגליל. השניים מגדלים בדירתם שבתל-אביב את שני ילדיהם.

     

    "הרעיון לכתיבת המחזה על טוקאן נולד מתוך המחשבה המטרידה שבמגזר היהודי פשוט לא מכירים אותה", אומרת עקאד, "יודעים, אולי, שהיא אחותו של המשורר הלאומי הפלסטיני איברהים טוקאן ושמשה דיין נפגש איתה על-פי בקשתו לאחר שפרסמה את השיר שבו היא מבקשת לאכול את הכבד של אויביה, אבל לא באמת מכירים את שירתה. חשבתי שאולי מחזה שכזה יוכל לעזור לחציית תרבויות ולחשיפת פנים אחרים מאלו המוכרים של השירה הפלסטינית".

     

    המפגש בין טוקאן לבין השאהידית פיקטיבי, הוא מעולם לא קרה. מאיפה הוא נולד?

     

    "תופעת השואהדה אצל נשים פלסטיניות מטרידה אותי. אני לא מבינה מה גורם לנשים להצטרף למאבק האקטיבי הפלסטיני בצורה הזו ולמה הן לא בוחרות להשפיע בדרכן של נשים כמו חנאן עשראווי או רמונדה טאוויל. זמן קצר לפני שהתחלתי לעבוד על המחזה פנה אליי הבמאי פואד עוואד ושאל אם מעניין אותי לכתוב מחזה על אסירות פלסטיניות. נפגשתי עם נשים שניסו להחדיר מטענים. קראתי המון עדויות של נשים על תנאי המאסר שלהם, ולאט לאט התבררה לי הסיטואציה שאני רוצה לבנות. הספר האוטוביוגרפי מסתיים במלחמת 67' והכוונה שלי היתה להתחיל את הדמות מאיפה שהספר מסתיים".

     

    למה בחרת בשחקניות יהודיות - שפרה מילשטיין ומיכל טובי - לתפקיד נשים ערביות? 

     

    "חשבתי שלשחקניות ערביות יהיה קשה להיפרד מתחושת השליחות הפוליטית, ובסופו של דבר זה יהפוך למשהו מיליטנטי -  מעין להקה צבאית פלסטינית. היה לי חשוב שאנשים יזדהו עם השאהידית, שיעברו איתה את המסע שהיא עוברת ויכעסו על עצמם בסופו של תהליך על זה שהם יכלו להבין אותה. אדם שמגיע להחלטה שכזו בא מתחושת אין מוצא, ממצוקה אדירה ומייאוש עמוק. היא לא אישה חלשה וזה מה שמרתק - המקום שבו אישה חזקה נשברת".

     

    נתקלת בקשיים למצוא שחקנית לתפקיד השאהידית?

     

    "זה הפתיע אותי מאוד, אבל כן, היו הרבה מאד שחקניות שלא רצו את התפקיד. היו שפחדו שידביקו להן סטיגמות ושיזרקו עליהן עגבניות. עם מיכל זה היה אחרת. מהרגע הראשון שהיא קראה את הטקסט הוא דיבר אליה. היא אמרה שאין לה שום בעיה עם מה שאנשים יגידו ושיש לה תשובות מוכנות. גם את תפקיד פדואה טוקאן היה לא קל ללהק. המחזה הוא כתוב באופן מינימליסטי והדרמה בעצם לא מצויה בתוך הטקסט אלא בשירים של טוקאן, לכן בתהליך העבודה החיפוש חייב היה להיות דרך השירים".

     

    הבמה מכוסה בתל ענק של ספרים ששרדו בקושי. המטען האסוציאטיבי כבד מאוד.

     

    "אני יודעת למה את חותרת וכמובן שעבר לנו בראש הדימוי של ליל הבדולח ושרפת הספרים ואושוויץ במובן של מקום שחרב. אין לי שום כוונה להשוות בין הנאצים והשואה לבין הצבא הישראלי והנכבה. באיסלאם, בניגוד למה שנהוג לחשוב, יש המון כבוד לעם היהודי. בקוראן כתוב שהמוסלמים מחויבים לשמור על העם היהודי, מכיוון שהדת המוסלמית באה מהדת היהודית. מבחינת המוסלמים, האיסלאם היא הדת המסכמת שאספה לתוכה את היהדות ולכן היהדות היא חלק בלתי נפרד ממנה. השנאה מופנית כלפי הציונים לא כלפי היהודים ובמחזה פדואה מצטטת מהקוראן משפט שמתייחס לזה ואומרת 'אני מרגישה מחויבות לעם היהודי, אף אחד לא עבר את מה שהוא עבר'. אז כן, האסוציאציה הזו קיימת, אבל יש גם אסוציאציות אחרות כמו תחושת החנק שערמת הספרים נותנת. אי אפשר לזוז שם וזה מעורר אסוציאציה של אישה זקנה שקבורה בתוך הספרים שלה".

      

    טוקאן אומרת שהשיר נשאר בתוך השיר. זה מאוד מאכזב. במובן מסוים הרגשתי שהיא הופכת במחזה למקבילה לגנרלים ששולחים את הילדים לשדה הקרב והמומים משקיות המתים שחוזרות הביתה. היא לא לוקחת אחריות.

     

    "כשאתה מקלף את הקליפות מתקבלת אישה שמגלה שהגולם שהיא יצרה קם עליה. אני לא חושבת שהיא ידעה שהשירים

    שלה יגרמו לאנשים להגיב בצורה כזו. היא לא האמינה בכוח של המילים שלה ולא היתה מודעת לו. היא היתה אישה מבריקה, אבל בה במידה היא היתה מנותקת מהחיים. את הקאסבה היא הכירה מהטלוויזיה. היא היתה אריסטוקרטית שלא עבדה יום בחייה לצורך פרנסתה, ואת מרבית ימיה העבירה בבית, כך שמצוקותיו היומיומיות של העם הפלסטיני לא היו חלק מהיומיום שלה אבל הכיבוש כן היה מוכר לה, הוא היה מתחת לאפה והמחזה מתחיל כשביתה שלה נפגע בהפגזה של צה"ל. זה מחייב אותה להגיב.

     

    "קשה לי לענות על השאלה הזו, התחלתי לכתוב את המחזה מתוך הערצה מאוד גדולה לשירתה של פדואה טוקאן וגם לאישיותה, ואני גומרת אותו עם המון תהיות, עם אהבה גדולה ועם רחמים. גיליתי אדם עם המון סדקים, אבל עדיין אני מאמינה שמה שחשוב באמת זו השירה שלה ופריצת הדרך של אישה שלא נכנעה לחברה שבה היא חיה".

     

    את לא חושבת שיוצא מהמחזה שדרכה של טוקאן נכשלה?

     

    "זו שאלה קשה. עצם העובדה שהדור הצעיר פנה לדרך של מאבק אלים מורה על כך שהדור של טוקאן נכשל. הכישלון הוא לא במסר אלא באינטרפרטציה של המסר. יש קצר בין העם לבין ההנהגה, שאמורה לייצג אותו - ממש כמו שאצלנו יוסי ביילין לא עושה את זה למסעודה משדרות. הם מדברים בשפה שונה, ובשלב מסוים בהצגה הבחורה הצעירה אומרת לטוקאן 'את מדברת ערבית כאילו את לא ערבייה'. במובן מסוים טוקאן היא כמו ההנהגה הפלסטינית שהיתה הבטחה גדולה לפני נחיתתו של ערפאת בעזה והפכה לאורגן בודד ומבודד בתוך מוקטעה הרוסה. גם לטוקאן, ממש כמו להנהגה, אין תשובות לתת לדור הצעיר".

     

    מחזה שנוגע בשאלות הבוערות ביותר בחברה הפלסטינית נכתב על-ידי יהודיה. יכול להיות שיוצרים פלסטינים מפחדים לגעת בחומר נפץ הזה?

     

    "אני כותבת מהמקום המאוד מיוחד של מישהי שחיה את שתי התרבויות מספיק זמן. מרבית הדברים שעליהם אני כותבת לקוחים מתוך החיים שלי ואני בפירוש משתמשת בחיים בכתיבה. יכול להיות שצריך היה יהודיה שתכתוב את זה מתוך פרספקטיבה".

     

    איפה הארץ שלך בחיים וביצירה?

     

    "אף פעם לא הרגשתי שייכת ומעולם לא מיקמתי את עצמי על פי תכתיבים של חברה מסוימת. זו אולי הסיבה שאני שונאת שירה בציבור על כל ה-Togetherness הזה בכוח. זה מלחיץ אותי. כשהבת שלי, מאי, בת העשר, אומרת לי שהיא פוחדת ממה אנשים יגידו לה, אני אומרת לה – תעשי מה שאת רואה לנכון כל עוד זה לא פוגע באף אחד. אין לי מחויבות לבית הכנסת, לכנסיה או למסגד. מבחינת הכתיבה אני כותבת את מה שאני מרגישה ואת מה שאני חיה. אני לא רוצה לבדר, והתיאטרון היום לצערי הולך לכיוון הזה. אני לא רוצה לעשות הנחות לקהל ואני חושבת שגם בתכניות המנויים אנשים היום רוצים עומק. בתיאטרון הישראלי מצאו נוסחה שמשתמשים בה חזור והשתמש על קהל שבא לנוח. לי חשוב שאנשים יעברו תהליך ושיחשבו, כי תיאטרון צריך לשאוף להביא לשינוי מחשבתי או רגשי. ברגע שאתה גורם לאנשים לחשוב, בסופו של תהליך עתיד להתעורר שינוי".

     

    את אומרת שהתיאטרון הישראלי הולך על בטוח?

     

    "בוודאי. הכל עטוף בצלופן קומי קליל או באלגוריות כי הם חושבים שאחרת הקהל לא יוכל לעכל תכנים קשים. בתיאטרון הישראלי רוצים לצאת בסדר עם כולם – עם היד שמאכילה אותם, עם הקהל וגם עם המצב. יש כאן מעט מאוד אומץ ועוד פחות אנשים שמוכנים ללכת עם האמת שלהם, לא רק בפוליטיקה אלא גם באמנות. אני מאמינה בלעשות עד הסוף או לא לעשות בכלל".

     

     

    "עננים בדרך הררית" - מחר (ו'), 29 באוקטובר, 21:00, תיאטרון תמונע.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים