הכל אישי

כדורסל הוא משחק קבוצתי וזאת עובדה, אפילו באמריקה. כנראה. למי שבכל זאת היו ספקות, הגיע לארי בראון וסחף את דטרויט פיסטונס לאליפות מפתיעה בעונה שעברה, בזכות המאמץ הקולקטיבי מעורר ההשתאות. ולמרות זאת, מאחורי כל המנטרות החביבות על מאמני הכדורסל והקלישאות המפרגנות של נציגי הפוליטיקלי קורקט , מסתתרת האמת: הכדורסל האמריקני הוא הספורט הקבוצתי האינדיוודואליסטי ביותר עלי אדמות. על אף הסתירה הפנימית במשפט האחרון, נשמת אפו של המשחק הוא הכוכבים הגדולים שלו. אלו שמסוגלים לקחת כדור ולנצח כמעט לבדם. יותר מבכל ענף ספורט קבוצתי אחר.

צ'ונסי בילאפס וריצ'רד המילטון. מחליפים האשמות בדרך לאליפות (רויטרס)

שימו לב לכמות הקונפליקטים: קובי בראיינט נגד שאקיל או'ניל, או פיל ג'קסון, שאק נגד קובי ומנכ"ל הלייקרס, מיטש קופצ'ק. הבעלים של הקאבס גורדון גאנד נגד קרלוס בוזר, שהפר הבטחה ונטש ליוטה (בתמורה ל-68 מיליון דולר). פרדראג סטויאקוביץ' נגד כריס וובר. וינס קארטר נגד ראשי הראפטורס, ג'ייסון קיד נגד ראשי הנטס ורון ארטסט נגד כולם.

זהו רק מדגם מיצג של רשימה הולכת ומתארכת של עימותים, תככים ויריבויות כל רקע אישי. מופעי פירוטכניקה תקשורתיים, שימשיכו להפיק דרמות וזיקוקי דינור גם על הפארקט וישימו בצל גם את הגדולות שביריבויות הקבוצתיות. כך למשל, מיאמי והלייקרס. השתיים מעולם לא חלקו באיבה מסורתית, אולם שני המפגשים בינהן (25 בדצמבר ב'סטייפלס סנטר', 17 במרץ ב'אמריקן איירליינס ארינה') יהיו ציוני הדרך המרכזיים של העונה הקרובה. בגלל שאק וקובי כמובן.

בראיינט ושאקיל. נושאים עינהם ל-25 בדצמבר (איי.פי)

כך זה קורה בארצות הברית ובעצם אפילו בישראל. הרי אפילו בכנסת, אחרי ההצבעה על תכנית ההתנתקות, כל מה שמעניין אותנו זה העימות בין אריק שרון לביבי נתניהו (ותודו שהם קצת מזכירים את שאק וקובי, ולא קשה להבין מי הוא מי) ולא על האחווה שגילו הליכוד והעבודה לטובת המטרה הנעלה.

כנראה שהמטרות הלאומיות מתגמדות שמדובר בקריירות אישיות של אנשי מפתח שכאלה וכך גם יש לראות את עונת ה-NBA הקרובה, שאחרי הכשלון האולימפי. מדליית זהב, או ערימת דולרים ירוקים? האמריקנים יעדיפו את האופציה השניה, הסחירה יותר. הפרנסה הטובה, עדיפה לטעמם על הגאווה הלאומית. כך זה אולי צריך להיות. כי הרי בסופו של דבר, הכל אישי.