בינוניות של גאון

הרשו לי לרגע להיות אתנוצנטרי להחריד: מבין 13 מיליוני היהודים שחיים בעולמנו, ליאונרד כהן הוא, קרוב לוודאי, אחד החשובים והשווים שבהם (גם אם בשנים האחרונות הוא מפלרטט עם בודהיזם). לא רק שבמהלך 35 השנים בהן ניהל קריירה משגשגת הוא העניק לעולם כל כך הרבה שירים יפים, אלא שהוא מהזמרים היחידים מבני עמנו שהעמיד את מוצאו כנושא המרכזי של כמה משיריו הגדולים ביותר וכמובן בספריו ("Who By Fire” או "Lovers", למשל, שעסק בשואה, וכותר ספרו הראשון, "The Spice - Box To Earth" שהתייחס לטקס ההבדלה).

יש שיראו בכהן את הבלוזיסט היהודי המקורי מכולם. אלבום האוסף שלו, "ההכרחי", שיצא לפני שנתיים, התנגן אצלי אולי יותר מכל אחד אחר, פשוט היה קשה להניח אותו בצד. שיריו של כהן לא רק שרדו בזמן, אלא אף נשמעים יותר חזקים מאשר בזמן בו יצאו, מאחר שהם ניחנים בכוח רוחני נדיר. הציפייה לאלבומו החדש "Dear Heather", לפיכך, היתה גדולה למדי. אחרי האזנות רצופות אני מצטער להודות, זה לא זה.

במהלך הקריירה המפוארת שלו הספיק כהן להוציא עשרה אלבומי אולפן בלבד (לצד שלושה אלבומי הופעה חיה, אי אלו אוספים וכמעט תריסר ספרים). "אני לא מרגיש שהעולם מחמיץ משהו כשאני נח", הוא הודה לפני עשור. הוא גם הסביר שלוקח לו זמן רב כדי לסיים שיר. לעתים הוא בונה עשרות ורסיות של שיר, ומחליט להשאיר רק את מה שהוא מרגיש שהכי מתאים לו כזמר.

הוא לא מתפאר בספונטניות שלו, אבל יכול להתנחם בעובדה שהמעמד שלו כמשורר רק מתחזק עם השנים. "השירים של ליאונרד כהן הם כמו תפילה", אמר פעם בוב דילן. ולו ריד מצטט לא אחת משיריו של כהן כדוגמה לכתיבה טובה.

רצה להיות סופר

כדאי לזכור שכהן תכנן בתחילה להיות סופר. הוא החל לכתוב שירים ומאוחר יותר גם לשיר מאחר שלא הצליח לשלם את חשבונותיו, למרות שהרומנים שלו זכו לשבחים אדירים. באמצע החיים, בגיל 34, הוא זכה לחוזה הקלטה ב"קולומביה" לאחר שהזמרת ג'ודי קולינס הקליטה את "סוזן" שלו עבור "אלקטרה רקורדס".

כהן חוגג השנה יום הולדת 70. הקול שלו השתנה בארבעת העשורים האחרונים. הוא קיבל יותר באסים, והנוכחות שלו מרשימה יותר. הוא לא צריך לעשות הרבה, רק ללחוש והוא כבר נשמע בעניין. אבל יכולת ההלחנה שלו, כך נדמה, נחלשה. כהן אולי ייזכר בעיקר כמשורר, אבל הלחנים שלו לאורך השנים היו לא פחות מפנטסטיים. "סוזן" נותר פלאי. עזבו אתכם, יש עשרות דוגמאות. אפילו "עשרה שירים חדשים" מ-2001 הכיל כמה פנינים.

"Dear Heather" כולל יצירה מופתית אחת, "The Letters", שכהן כתב יחד עם שרון רובינסון, ששיתפה איתו פעולה גם באלבום הקודם (אם השיר הזה לא יהפוך ללהיט כאן, נוכל להגדיר את עצמנו סופית כמדינת עולם שלישי).

בכל אופן, בגדול, שאר הלחנים שלו נשמעים די חסרי השראה, מרכז וכובד. גם התמלילים לא יזכרו כמשובחים ביותר שלו, אולי למעט "There For You". כך או כך, אין אפילו שיר אחד ברמה של "First We Take Manhattan" או "Everybody Knows", אם רק להזכיר משהו שהוא עשה בשני העשורים האחרונים.

כהן סיפר בעבר שהוא לא מקבל את ההשראה מרעיון, אלא מדימוי מסוים. במובן זה, "First We Take Manhattan" ששילב בין דימויים של הצלחה ופאשיזם, היה מהפנט. "The Letters", שעוסק באופן סוחף בתקשורת בין בני זוג, מציג את ליאונרד כהן הקלאסי ויישאר לדורות, אבל השאר לא אפויים מספיק, כמו עוברים ליד הדבר האמיתי. הלחנים שלו לשירים של לורד ביירון ופרנק סקוט לא מגלים על כהן משהו שלא ידענו, וגרסת הכיסוי ל"Tennessee Waltz" שהוקלטה בהופעה חיה ב-85' חסרת כל ייחוד.

ההפקה של שירי כהן תמיד היתה עניין מסובך. אני לא מבין ממש למה, אבל הוא יכול לזכות בתואר "האמן הכי גדול עם ההפקות הכי חסרות סטייל". בעיקר אלבומיו מתחילת שנות ה-80. בשני האחרונים הוא מעדיף להיעזר בלופים, נגיעות של קלידים ובס, משהו שלא ממש שונה מטריפ-הופ, אבל גם לא בדיוק נמצא שם. אני חושב שהכיוון נכון, אבל לא מספיק מעוצב, ולא מספיק חודר לעומק של עבודת אווירה.

הקול שלו עדיין כמו "יודע הכל", כמו האיש המושלם של חדר המיטות; הליידיז-מאן קם תמיד לתחייה. כל מילה שלו עדיין נשמעת כבדת משקל, והמסרים אוניברסליים. יש בו את אותו צד עמוק של הסופר-משורר שמספר לנו סיפורים אינטימיים. וגם בגיל 70 הוא נשמע סקסי להפליא. אבל מה שצריך כדי לסגור את התמונה זה ארבעה-חמישה שירים מדהימים לאלבום, ואין לנו את זה. זה שלא ש"Dear Heather" הוא נוראי; הוא פשוט לא עולה לגבהים. מנגד, אני תמיד מרגיש שהקנדי העצום הזה גדול עלי. אז לא נותר לכם אלא להאזין ולהחליט לבד.