הודו נגד ההומוסקסואלים

סיפור נוראי ועסיסי ריגש את העיתונות בחודש שעבר: גופתו העירומה של פושקין צ'נדרה, בן טובים מניו-דלהי, מנהל פרויקט באירגון הומניטרי בינלאומי, נמצאה בבית האורחים שמאחורי הווילה המפוארת של הוריו בפרבר יוקרתי של העיר לצד גופה עירומה נוספת של איש צעיר. השניים נרצחו בדקירות סכין מרובות. מסביבם, על הרצפה ועל המיטה, נמצאו ערימות של צילומי פולרואיד, כולם של גברים בעירום. "שני הומואים נרצחו בווילה בדלהי", צעקו הכותרות בחדוות סקנדל.

בימים הבאים דווחו כל הפרטים, המביכים ברובם. מהסיפורים עלתה תמונה של עולם הומואי עירוני עשיר, צורך סמים, מסיבות דקדנטיות, עבדי מין ממין זכר. המשטרה פעלה מהר מהרגיל, והרוצחים נתפסו. מתברר ששני הרוצחים, הומואים שהלכו הביתה עם פושקין אחרי מסיבה גדולה, לא רצו שהוא ובן-זוגו יצלמו אותם בעירום. מאוד מאוד לא רצו.

"כמה נורא שדווקא זה מה שמספרים עלינו", כתב בחור בשם עמית בפורום של הומואים בהודו. "איזה אחוז מאיתנו קשורים לדברים האלה? גם ככה ייקח לפחות 50 שנה עד שאפשר יהיה לצאת פה קצת מהארון, אם בכלל".

אין דבר כזה

מראה שכיח בהודו: גברים הולכים מחובקים ברחובות, נערים יושבים ומדברים כשהם מחזיקים ידיים, שוטרים יושבים לנוח כשראשו של אחד מהם בחיק השני. מבקרים רבים מניחים, לגמרי בטעות, שההומוסקסואליות מקובלת בהודו. האמת היא הפוכה.

סעיף מספר 377 של החוק הפלילי קובע עונש שיכול להגיע גם עד מאסר עולם לכל המקיימים יחסי מין מרצון בניגוד לחוקי הטבע, "עם כל אדם, אישה, או חיה". בחודש שעבר, בתשובה לעתירה נגד הסעיף שהגישה התאגדות של ארגוני זכויות האדם, בית-המשפט העליון קבע שהעם כולו מאוחד ברגשותיו נגד ההומוסקסואליות, ולכן החוק סביר וחיוני.

אני לא יודעת איך בית-המשפט קבע את אחדותו של כל העם ההודי נגד ההומוסקסואלים, אבל אין ספק שהחד-מיניות בהודו עדיין מוחבאת. בערים הגדולות אפשר למצוא, אם מכירים את האנשים הנכונים ולא מפחדים מדי, כמה קבוצות תמיכה, כמה מקומות מפגש, כמה מפורסמים מחוץ לארון.

בעיר כלכתה, לפני כמה שנים, הפגנת גאווה הצליחה מעל למצופה. אלפים השתתפו בה והניפו דגלים בצבעי הקשת. בבומבי, בחודש שעבר, מועדון לילה הכריז על קיום ערבי גייז פעם בשבוע. המקום התמלא מיד עד אפס מקום, והבעלים סיפר שהוא שוקל להפוך את המועדון למקום להומואים.

רוב המפורסמים ציבורית כהומואים (בערך ארבעה וחצי) הם מעולם הזוהר של בומבי ודלהי, מעצבים ואופנאים ואפילו סופר מפורסם (שבאופן משונה דווקא אמו היא זו שהוציאה אותו מהארון בתוכנית אירוח בטלוויזיה). גם בקמפוסים של האוניברסיטאות היותר ליברליות אפשר למצוא קהילות עליזות ודיסקרטיות.

בערים אחרות ההומוסקסואלים מתחתנים ומנסים לשכוח מזה, או מקסימום מסתובבים בלילות במגרשים ידועים לשמצה בפאתי העיר. ישנם סיפורים רבים מדי על שוטרים שתופסים את הגברים שהם מוצאים, אונסים אותם, ואז עוצרים אותם באשמה של עבירה על סעיף 377.

בכפרים, שהם בעצם רוב הודו, אין אפילו מגרשים אפלים בקצוות. אין אפילו הומואים. כשניסיתי לדבר על ההומוסקסואליות עם אנשים בכפרים נתקלתי יותר בבילבול מאשר בתגובות אנטי. הנושא נראה להם רחוק, משונה, לא רלוונטי. כששאלתי הורים איך יגיבו אם ילד שלהם יודיע שהוא חד-מיני, הם בעיקר ציחקקו, או בדקו שהבינו נכון את השאלה. "אצלנו אין בכלל דבר כזה", ענו לי שוב ושוב.

הנשים שלא פחדו

הדת ההינדואית, שהיא ממילא מורכבת מריבוי של תת-זרמים ופילוסופיות, לא פוסלת את ההומוסקסואליות באופן רשמי. היא פשוט מאוד מרוכזת באיחוד בין הנשי והגברי. ובכל זאת, רמזים קטנים של אירוטיקה הומוסקסואלית מפוזרים בסיפורים העתיקים. האל קרישנה, אל האהבה, אהב כנראה לשחק עם הנערים ולא רק עם הנערות. אתר אינטרנט מוקדש לנושא הזה וללגיטימיות בימים עתיקים ל"מין השלישי". הודו היא ארץ שמרנית, אבל התרבות אינה פנאטית.

עקרונות הסובלנות לשונה אומנם מושרשים עמוק, אבל התנועה הלאומנית ההינדית, תנועה חזקה, חרתה את המלחמה בהומוסקסואליות, שנראית לה כנטע מערבי דקדנטי, על דגלה. לפני מספר שנים הוקרן בבתי-קולנוע בערים הגדולות הסרט 'אש' של הבמאית דיפה מהטה על שתי נשים שמגלות יחד את האהבה. מנהיגי התנועה הלאומנית קראו להתססה, פרצו מהומות, כמה בתי-קולנוע נשרפו וצופים הוכו.

מצד שני, בהודו תמיד יש צד שני, כשזוג נשים, תנוג'ה צאוהן וג'אייה וורמנה, החליטו ב-2001 להתחתן בטקס נישואים הינדואי "כשר", אף אחד לא הצליח למנוע זאת מהן - לא איומי התנועה הלאומנית, לא בעל-הבית שלהן שזרק אותן מהדירה השכורה, לא סבתות בוכיות. "אומנם החוק לא מכיר בנישואים האלה", אמרו הנשים המאושרות לעיתונות המפרגנת בעיקרה, "אבל אלוהים מכירה בהם, והיא מכירה באמת שלנו, ולנו זה מספיק".

עתירה לבית-המשפט

לפני שלוש שנים, בעיר לאקנו שבצפון, קבוצת עובדים מתנדבים של האירגון 'נאז' שעוסק באיידס נעצרו על-ידי המשטרה. המשטרה התעללה בהם והחזיקה אותם במאסר במשך 45 יום בגלל "חשד לעבירה על סעיף 377".

האירגון עתר לבית-המשפט העליון בנוגע לחוקיות הסעיף. הטענה היתה, שהאפליה בחוק זה עומדת בסתירה לרוח ההודית הליברלית. נציג הממשלה אז, ממשלה לאומנית שהיתה קשורה באופן הדוק לתנועה הלאומנית, טען ש"העם, בעיקרון, אינו מאשר, או מקבל, את ההומוסקסואלית, באופן חזק וברור, ולכן אפשר בעצם להבין את העניין כפשע, אפילו אם זה קורה בפרטיות הסלון".

בית-המשפט קיבל את הטיעון, והודיע ביולי השנה שהחוק תקף. התאגדות ארגוני בריאות, חוק וזכויות האזרח בשם 'קולות נגד 377', שכוללת גם את אמנסטי אינטרנשיונל, פנתה לשר המשפטים של הממשלה החדשה, ממשלה שמאלנית.

במכתבה לשר כתבה: "אנחנו מקווים שהממשלה תעמוד בציפיותיו של עם שלם, שבחר בכם כדי להביא לדמוקרטיה אמיתית יותר ועמוקה יותר בארץ שלנו, ושתעמוד בהבטחותיה להגן על האוכלוסיות שבשוליים. החוק הזה פוגע לא רק בהומואים, אלא בכולנו, כי הוא מערער את יסודות הדמוקרטיה, השוויון ואת זכותם של האזרחים לכבוד אישי וביטחון - עקרונות שהעם ההודי כולו מאמין בהם באמונה שלמה".

עכשיו אנחנו מחכים לחדשות עליזות.