"לטוב ולרע, לא הכל זה ערפאת"

יש שמשווים את יאסר ערפאת בסוף דרכו למנהיג ההיסטורי הקודם של התנועה הלאומית הפלסטינית, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, מי שהנהיג את הפלסטינים לתבוסת 1948. זאת כי שניהם סיימו את דרכם בשפל של כשלון פוליטי ומנהיגותי היסטורי, ובמידה רבה של בידוד בינלאומי.

אל-חוסייני, לאחר שיתוף הפעולה עם גרמניה במלחמת העולם השנייה, היה לאישיות בלתי רצויה ברחבי העולם המערבי. ערפאת, לאחר כשלון קמפ דייויד וניהול מלחמת הטרור נגד ישראל בארבע השנים האחרונות, מצא עצמו במעמד מנוכר אף הוא. פעולות המתאבדים, שערפאת לא מנע ואף עודד, נחשבו בעיני העולם הנאור כפשעים נגד האנושות, וכוכבו של ערפאת הלך ודעך, עם מה שנראה כשילוב קטלני של אובדן דרך ואובדן שליטה. אך בכך מסתיימת ההשוואה.

בעוד שאל-חוסייני ייזכר כמי שהוביל את עמו לתבוסה איומה, ייזכר ערפאת כמי שהנהיג את תנועת התחייה של העם הפלסטיני. גם אם סוף ימיו מביישים את ראשיתם, וקמו לו לאחרונה מתנגדים לא מעטים מתוך מחנהו, לא ייטלו אלה ממנו את תפקידו ההיסטורי, כמי שהנהיג את עמו מתהום הנשייה הפוליטית חזרה למרכז הזירה הבינלאומית. זה היה הישגו ההיסטורי, המאפיל על כל השאר.

אל-חוסייני גלה מהארץ בשנת 1937, והמנהיגות הלאומית הפלסטינית שבה אליה בראשותו של ערפאת בשנת 1994. ערפאת הפך למנהיגה הבלתי מעורער של תנועה שזכתה להכרה בינלאומית רחבה, גם לזו של מדינת ישראל עצמה, לאחר דורות של הכחשה. בניגוד לאל-חוסייני, זוכה ערפאת, גם בימים אלה, להערצה על ידי בני עמו, ולהשוואות מחמיאות עם מנהיגים לאומיים גדולים של המאה העשרים - כמו דוד בן גוריון, כמאל אתא-טורק ונלסון מנדלה.

חשש תמידי ממלחמת אחים

קשה יהיה לכל מי שיבוא במקום ערפאת למלא את החלל שיותיר אחריו. יתכנו מאבקי כוח בין ארגונים שונים ואף בין מוקדי כוח בתוך הפתח עצמו. אך אין פירוש הדבר כי מעתה ישקעו הפלסטינים בהכרח במדמנה של מאבקי כוח אלימים ותוהו ובוהו. מן התבוסות בעבר, עוד מימי המרד הערבי בין השנים 1939-1936, וביתר שאת מהתבוסה של 1948, הפיקו הפלסטינים לקחים, ובראשם האמונה בצורך לשמור ככל הניתן על אחדות לאומית, שהפכה למעין ערך מקודש. אין זה אומר כי לא יהיו עימותים, לעתים גם אלימים, אך קיימת רתיעה עמוקה מפני הגלישה למלחמת אחים ומודעות רבה להשלכותיה ההרסניות.

מה אם כן יתרחש ביום שאחרי? סביר להניח כי יהיו ניסיונות רציניים לגבש קואליציה בין ארגונית חדשה. עוד קודם להידרדרותו הבריאותית האחרונה של ערפאת דיברו אנשי חמאס בריש גלי על רצונם להשתתף בשלטון הפלסטיני בעזה לאחר ההתנתקות של ישראל. כפי שנשאו בנטל המאבק, כפי שהם טוענים, הם מבקשים עתה גם לשאת באחריות לקבלת ההחלטות. שוב מדברים על האפשרות של "הודנה", ואין זה מן הנמנע כי תהיה פעילות בין ארגונית להרגיע את המצב ולפעול לשיקום חברתי כלכלי של ציבור מותש על ידי ארבע שנות מלחמה.

במאבק על הירושה נוטלים חלק בעיקר שלושה גורמים: המנהיגות הוותיקה של אש"ף, בני דורו של ערפאת שחזרו עמו מתוניס, אנשים כמו מחמוד עבאס (אבו מאזן) ואחמד קריע (אבו עלא); בעלי שררה מן הגדה המערבית ורצועת עזה, "אנשי אגרוף" ששרים למרותם אנשים חמושים, כמו ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן, או מרואן ברגותי, המייצגים גם דור חדש וגם מוקד כוח חדש - אלה הם אנשי הגדה והרצועה, מה שקרוי "הפנים", לעומת הגולה הפלסטינית, משם באו ערפאת והמנהיגים הוותיקים, מה שקרוי "החוץ"; והרחק מאחור - האריסטוקרטיה הפלסטינית, המשפחות ההיסטוריות הנכבדות של הגדה המערבית שכוחן תש מזמן, אף כי מכובדותן עדיין בעלת ערך פוליטי, שאפשר להעניק ממנו למנהיגים בני הדור החדש, שכוחם לא בא להם מייחוסם, אלא מנשקם.

הפרסונליזציה של הסכסוך 

הסתלקותו של ערפאת היא סופו של דור. גם אם בשלב ראשון יירשו אותו בני דורו, לא יעבור הרבה זמן עד אשר יירשו אותם בני הדור החדש, המייצג בראש ובראשונה את "הפנים" ולא את "החוץ". להעתקת מרכז הכובד של הפוליטיקה הפלסטינית מן החוץ פנימה יש השלכות אפשריות מגוונות. מחד גיסא, היא עשויה להקל על השגת הסדרים כלשהם עם אנשי "הפנים" המיטיבים להכיר את ישראל הרבה יותר מערפאת, שהפגין חוסר הבנה וחוסר רגישות מופלגים בכל הנוגע לצרכיה של החברה הישראלית. אך מאידך גיסא, העתקת מרכז הכובד ל"פנים" היא גם הטייה לטובת חמאס, שהוא ארגון "פנים" מובהק, שנולד בשטחים ולא בגולה. כל התחזקות של מוקד "הפנים" תחייב להביא גם את חמאס בחשבון, ובכך אין בשורות לישראל.

הסתלקותו של ערפאת, על כן, לא תהפוך על פיה את המציאות. ככלל, דומה כי ישראל הפריזה בפרסונליזציה של הסכסוך עם הפלסטינים, כאילו הכול בידי ערפאת, לטוב או לרע. הדברים אינם כך ומעולם לא היו. הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים הוא עמוק, היסטורי ואף קיומי. הוא איננו בין הציונות לבין "האיש עם השערות על הפנים". ייתכן כי עתה יהיה נוח יותר לבצע רפורמות ברשות הפלסטינית, לבסס הודנה, לתאם את ההתנתקות או אף להגיע להסדר ביניים. אלה אינם דברים בטלים, כלל ועיקר. אך הבעיות הקשות יותר, כמו גבולות, ירושלים ומעל לכל שאלת הפליטים, לא יבואו על פתרונן רק משום שערפאת ירד מן הבמה, בוודאי לא בטווח הקצר.

המחשבה שהמצרים והירדנים אולי יחליפו את הפלסטינים ויבואו עתה במקומם - גם היא בלתי מציאותית, עוד יותר עבור הירדנים מאשר עבור המצרים. הרי המלך עבדאללה לא ירצה להיראות כמי שמנצל את הסתלקותו של ערפאת כקרדום לחפור בו על חשבון הפלסטינים. גם אין לו כל אינרטרס לעשות כן. 

פרופ' אשר ססר הוא ראש מרכז דיין לחקר המזרח-התיכון באוניברסיטת תל-אביב. הביא לפרסום: רועי נחמיאס