שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "רעולים" - עכשיו גם בערבית

    15 שנה חלפו מאז עלתה ההצגה "רעולים". המחזה, שהיה התגובה התיאטרונית הראשונה לאירועי האינתיפאדה והיחיד שהציג את הסכסוך מנקודת מבט פלסטינית, מועלה בימים אלה לראשונה בערבית

    לפני 15 שנה כתב אילן חצור, אז סטודנט צעיר בבית הספר לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, את המחזה "רעולים". ברקע הדהדו הדי האינתיפאדה הראשונה, השטח סער והסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך מרחש תת-קרקעי לבעירה מתפרצת.

     

    נקודת השבר הולידה את אחד המחזות הפוליטיים היחידים שנכתבו בישראל ומציגים את הסכסוך מנקודת המבט הפלסטינית. המחזה מציג את הטרגדיה של המשפחה הפלסטינית, את הלבטים האנושיים, את הקרעים ואת מציאות החיים הבלתי אפשרית שמכתיב הכיבוש. גיבוריו הם שלושה אחים הנקרעים בין נאמנותם המשפחתית לבין התפקידים היריבים שלקחו על עצמם במסגרת המאבק הלאומי.

     

    ההצגה, בבימויו של רמי דנון ובהשתתפות השחקנים דנון, יגאל נאור ורענן לוי, הועלתה ב-1990 בבכורה במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר וזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר. המבקרים היללו.

     

    עמנואל בר-קדמא כתב אז: "אם מישהו ראה בהעלאת ההצגה סימן לאומץ מיוחד, סימן שמשהו השתבש בחברה הישראלית. הקונפליקט בו אח מקריב אח על מזבח אידיאל, עתיק כימי סיפור העקידה. 'רעולים' אינו בשום אופן מחזה מגמתי". בועז עברון כתב: "הפגיעות הנוראה של חוסר האפשרות לחיות חיים ניטרליים ושקטים בין פטיש האינתיפאדה וסדן הכיבוש, מודגמת כאן בדרך מרשימה".

     

    מאז עברו שנים, החושים התקהו ואינתיפאדה רדפה אינתיפאדה שהולידה פיגועים ושכול. ההצגה עברה גלגולים שונים והועלתה בין היתר ב"צוותא", ב"קאמרי", בתיאטרון הפרינג' ובבית צבי. המחזה תורגם לאנגלית ולגרמנית וגרסאות שונות הועלו בגרמניה, אוסטריה, שוויץ ואנגליה. בכל השפות ועל כל הבמות חוזר המחזה ומזכיר לצופים להתבונן בבני האדם שמאחורי שמות התואר הטעונים: "רעול פנים", "משת"פ" או סתם "ערבי".

     

    בימים אלה סוגר המחזה מעגל עם הפקה ראשונה בשפה הערבית שמוצגת בתיאטרון "אל-סראייא" על-ידי שחקנים ערבים בפני קהל דובר ערבית. את המחזה תרגם עימאד ג'בארין ובהצגה, בבימויו של נורמן עיסא, משתתף צוות שחקנים מצויין שכולל את ג'בארין, מוסא זחאלקה ויוסף סוויד. מדובר בהפקה מושחזת ומהודקת שמצליחה, הרבה בזכות הבימוי המדויק והמשחק המכוונן והנקי ממניירות, לגעת איפה שכואב.

     

    "זה מחזה שאמור היה להיכתב על-ידי מחזאי פלסטיני", אומר חצור, שליווה את גלגוליו השונים של המחזה בארץ ובעולם אך מתרגש במיוחד מהעלאתו בערבית. אחרי מחשבה הוא חוזר בו ואומר: "אני לא בטוח שפלסטיני היה מרשה לעצמו לכתוב ככה. היום הכתיבה הפלסטינית מגויסת למאבק ואני לא משוכנע שהם הגיעו למקום שבו מתאפשרת ביקורת עצמית. זו הקיימת מינורית והמחיר שמשלמים עבורה השמעתה גבוה מאוד".

     

    חצור מכוון בכך לביקורת נוקבת שמעביר המחזה על החברה הפלסטינית שהפכה לדבריו את תנועת ההתנגדות לחממה לגידול פושעים. בין התגובות שקיבל על המחזה מצופים פלסטינים נחרתה בזיכרונו זו שטענה נגדו: "לא רק שכבשתם אותנו, אתם גם לוקחים את החסות לספר את הסיפור שלנו".

     

    השחקן נורמן עיסא, שביים את ההפקה בערבית, מחזק את דבריו של חצור ואומר: "אני לא חושב שבמאי פלסטיני יכול היה לכתוב מחזה שכזה במצב הקיים. עם נטול מדינה לא יכול לבקר את עצמו באופן מובהק כמו שעולה מתוך המחזה. לישראלים יש מדינה ובסאטירות הם יורדים גם על ראש הממשלה. הפלסטינים עסוקים במאבק לעצמאות, הקמת מדינה ובניית החברה, לכן הכתיבה הפלסטינית מתעסקת בכיבוש הישראלי, בתוצאה המיידית שלו ובהתנגדות. נושאים של בין אחים נשארים בתוך המשפחה".

     

    לדבריו, לא מפתיע אותו שמחזאי ישראלי כתב את המחזה: "אילן חצור שייך למיעוט שהולך ונעלם שמאמין שאין מה לעשות יום יבוא ותקום מדינה פלסטינית. זה מיעוט שלא מפחד להשמיע את הקול השפוי, מבקש להבין את הצד השני ומזדהה עם הכאב שלו".

     

    לדברי עיסא, הקהל הערבי-יפואי שצפה עד כה בהצגות ההרצה של "רעולים" מזדהה עם גיבורי ההצגה. "הסיפור מאוד קרוב אל הקהל הערבי ואני משער שזה קשור גם לכך שביפו חיים לא מעט משת"פים. הקרע הזה שגורם לאנשים ללכת לאיבוד זה משהו שלא קשה להזדהות איתו", הוא אומר.

     

    את חצור תגובת הקהל הערבי להצגה מסקרנת. "זה מרתק אותי. קשה לי להאמין שההפקה תגיע לפלסטין, כלומר לשטחים, אבל אני משער שהיא תמשיך לרוץ בארץ. הפנטזיה שלי היא להעלות את ההצגה במדינות ערב אבל בינתיים אני לא רואה את זה קורה. יש עלינו חרם".

     

    בינתיים הציע חצור להעלות במקביל את ההפקה בערבית של תיאטרון "אל סראייא" ואת ההפקה בעברית שרצה מזה כשנה בצוותא בשיתוף עם תיאטרון בריבוע. "זו ההצגה היחידה שמוצגת בו זמנית בשתי השפות ואני חושב שזו הזדמנות מצוינת לקיים מפגש בין שני הקהלים", הוא אומר.

     

    בעוד שאת המחזה המקורי מיקם חצור בבית מטבחיים שבו נפגשים שלושת האחים, בהפקה בערבית המפגש מתרחש במאפייה מושבתת. "אילן רצה לזעזע את הקהל הישראלי ולהראות את הדם ואני חשבתי שדווקא במאפייה נטושה שלא עובדת ולא מייצרת חיים בגלל העוצר והאינתיפאדה יש יותר עצב. האח הצעיר (יוסף סוויד) מעביר בתחילת המחזה שקי קמח ממקום למקום כי הכל תקוע. משהו בבסיס הקיום שהוא לבן וטהור כמו הקמח, עצר מלכת. קירות המאפייה הם גדר ההפרדה שבהצגה אני מרווח אותה מעט, מעין תקווה אופטימית שיום אחד הגדר תפתח".

     

    את ההצגה מלווה לכל אורכה שיר של הזמרת אמאל מורקוס. קטעים מתוכו חוזרים כמנטרה שמטפטפת ונספגת בתודעה. מילות השיר אומרות "אף אחד לא יודע מי הבא בתור" ובעיניי הבמאי זהו בסיס המחזה. "אני מחזיר את השיר כמה וכמה פעמים לאורך ההצגה מתוך כוונה שהמילים יהדהדו, יחדרו יאמרו אולי 'תיזהרו!'", הוא אומר.

     

    חצור ועיסא מסכימים שאחרי 15 שנה הגיע המחזה למקומו הטבעי. בעוד שקהל התיאטרון הישראלי עסוק בימים אלה בעיקר באסקפיזם ובבידור לא מאיים, לדברי עיסא הקהל הערבי אינו מפחד להסתכל להתבונן למציאות בעיניים. "הקהל הערבי מתעניין בנושאים האקטואליים ורוצה לראות את הדברים. אין בתיאטרון הערבי קומדיות קלילות, התיאטרון שלנו עוסק בחיים ואנשים מתחברים למה שמדבר עליהם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    רעולים. בין דם לאידיאולוגיה
    צילום: איי פי
    צילום: עלאא שלבייה
    אח מקריב אח
    צילום: עלאא שלבייה
    לאתר ההטבות
    מומלצים