ניסיון בעגנון

ההצגה החדשה של הזירה הבין-תחומית, התיאטרון הנסיוני בירושלים, היא עיבוד יוצא-דופן לסיפור של ש"י עגנון על שואב-מים נכה שמנסה לשאת לאישה משרתת בעלת שם מפוקפק ומוצא עצמו מושפל, מוכה ומאושפז בבית-חולים. בזמן שהוא מאושפז, אהובתו עוברת מסכת השפלות משלה, שבסיומן היא חובקת תינוק ללא אב. על אף הרקע הפולקלוריסטי, זהו סיפור קשה על אמונה ואהבה במבחן בעולם מכוער ואלים, בו אנשים אינם מסוגלים לקבל את השונה ולהגן על החלש.

העיבוד שיצרה הבמאית לילך דקל מנסה לשמר את השפה העגנונית הארכאית אבל גם לעדכן את ההתרחשות באמצעות עיצוב במה מודרני המתבסס על שלושה צינורות מתכת גדולים. השימוש בצינורות אמנם יצירתי ובונה רגעים חזותיים מרשימים, אך קשה למצוא חיבור מהותי בינו לבין הסיפור. יתרה מכך, הוא לא מפתח דימוי ברור שיוסיף לטקסט מימד נוסף, אלא נותר קישוט במקום להפוך לאמירה.

שני השחקנים, עדיה גודלובסקי ואמיר ירושלמי, מגישים עבודה רגישה לניואנסים של הטקסט וגם עושים עבודה תנועתית נאה. גודלבסקי גם מרשימה בנגינה בנבל, מה שמוסיף להצגה איכות לירית. יחד עם זאת, משהו בביצוע נותר מעוצב מדי ומעט מלאכותי, וירושלמי אינו מצליח להפוך את הדמות של עובדיה לאישיות שתעורר סקרנות והזדהות. אין ספק שהבמאית הצליחה לבנות שפה בימתית מעניינת, ולרגעים אף מרשימה, אך מה שחסר להצגה הזו הוא חיבור דרמטי ורגשי אמיתי לסיפור של עגנון.