על מה כל הג'אז הזה?
המחזמר "שיקגו" הוא שואו בידורי בסטנדרטים גבוהים. אז מה אם כוכבות המחזמר נטולות סקס אפיל? יש דברים שמכפרים
אחד ממוספי סוף השבוע הקדיש כתבה נרחבת לשאלה כיצד הפך זאב רוזנשטיין, על פי החשד מעמודי התווך של העולם התחתון בישראל, לכוכב עולה בתקשורת המקומית, חביב צלמי הפפארצי וסלבריטאי בעל כורחנו - כתבה שמדגישה את הרלבנטיות של המחזמר "שיקגו" שחגג אמש (שבת) פרמיירה חגיגית בתיאטרון בית לסין בתל-אביב.
במחזמר, כמו בחיים, משפטי פשע הופכים לא פעם לכותרות מבדרות שמלהיטות את דמיונם של ההמונים. קווי המתאר של גיבורי המחזמר, גם אם מוגזמים, נטועים עמוק במציאות חיינו ועקרון הצדק המעורער בעולם של "שיקגו" מעורר מחשבה מטרידה על עולמנו היום.
מחשבות אקזיסטנציאליסיות ואידיאולוגיה לחוד, כשהמסך יורד, מדובר באירוע מהנה, מושקע ומהוקצע, שערכו התיאטרלי אולי מוטל בספק, אך חלקיו יוצרים כשלם שואו בידורי בסטנדרטים גבוהים.
בניגוד להפקות המחזמר בניו-יורק, לונדון וברצלונה שמוצגות על במות בינוניות בגודלן, ההפקה הישראלית מועלית על הבמה הגדולה של תיאטרון בית לסין ועל במת המשכן עצומת הממדים. התפאורה שומרת במידה רבה על נאמנות למקור עם תזמורת חיה בניצוחו של אלדד שרים, שממוקמת בראש גרם מדרגות ותופסת את מרבית שטחה של הבמה השחורה. בגרסה הישראלית מצבת התפאורה סטטית בעיקרה ומה שמרשים בהתחלה, נותן לפרקים תחושת ריקנות ויזואלית שניצלת לא מעט בזכות אלמנטים משתנים כמו הסורגים שעולים ויורדים ב"טנגו אגף הנשים", מסך הכסף המנצנץ בדואט "זמן כזה" (הברקה שנראית כמו מיליון דולר) והתאורה שמאפרת את המכלול ושוברת את החד-גוניות.
למרות שעלילת המחזמר נטועה בשנות ה-20, בכל הנוגע לתלבושות בהפקה הנוכחית, כבמרבית ההפקות הבימתיות של "שיקגו" ובניגוד להפקה הקולנועית של המחזמר, בחר המעצב יובל כספין לאזכר את התקופה בניואנסים מינוריים בלבד (כובעי המלון ואם תתעקשו ממש שמלתה של העיתונאית מרי סאנשיין). תלבושות הרקדניות והרקדנים בהפקה סקסיות ופרובוקטיביות, מעין גרסה עכשווית לתלבושות ב"קברט", מחזמר שנכתב גם הוא במשותף על-ידי ג'ון קנדר ופרד אב. התלבושות, שברובן על טהרת הצבע השחור, אינן מתחלפות למעט פעם יחידה, אך בהחלט עושות את העבודה.
מאכזבת, עם זאת, בחירת התלבושות לטריו הנשי המוביל את המחזמר – רוקסי הארט (ריטה) בקומבניזון שחור עם תחרה, ולמה קלי (מיה דגן) בעליונית מתנפנפת שמשווה לה מראה הריוני משהו ומאמא מורטון (ריקי גל) בחליפת מכנסיים נטולת אפיל ובמחוך חביב שהופכים את דמותה הסוערת של הסוהרת הראשית בבית הכלא לדודה, שאינה מזכירה בכלום את קווין לאטיפה בגרסה הקולנועית של רוב מרשל.
אם בגרסת הווסט אנד הלונדוני של המחזמר היממו את הקהל אוטה למפר בקולה ובנוכחותה עוצרת הנשימה ורותי הנשל בעלת הרגלים הבלתי נגמרות, בגרסה הישראלית נדמה שהחליטו, משום מה, לוותר על סקס אפיל. המחזמר שכל כולו מחווה למרתפי הג'אז של שיקגו וליצרים הרוחשים בהם, עוקר ממרכיבו העיקרי ונאלץ להסתפק בריטה שניחנה, אמנם, ביכולות ווקאליות ובגמישות גופנית מרשימה, אך מביאה לבמה משחק משתדל, מוגזם וצווחני ואפס מיניות מתפרצת שכה נדרשת לתפקיד. מיה דגן, היחידה שיכולה לעמוד על במה אחת עם ריקי גל בלי להתבייש, התגלתה לא רק כזמרת בעלת קול אדיר אלא גם כשחקנית דרמטית מצוינת. עם זאת יכולת התנועה שלה מוגבלת, גברית, כבדה, מגושמת ומסורבלת. את משבצת המיניות המתפרצת ממלאת, איך לא, ביג מאמא גל, שנוכחותה אמנם מוזערה (אולי על מנת שלא תאפיל על הכוכבות הראשיות) אך היא ממלאת את הבמה והאולם בלי להתאמץ.
מי שגונב את ההצגה ללא כל ספק הוא ישראל ארנסט, בדמותה של העיתונאית הבלתי נלאית מרי סנשיין. ארנסט, שזכור לטוב בזכות תפקידו ב"גבירתי הנאווה" גרסת 2002, מפתיע בשירה על גבול האופראית וזוכה הפעם לתפקיד קומי נפלא ובעל נפח משמעותי. הופעה מצוינת נוספת היא של ששי קשת, המגלם את דמותו של עורך הדין הממולח בילי פלין. לבקש מקשת להיכנס לנעליו של ריצ'ארד גיר, שגילם את פלין בגרסת הסרט, נדמית אולי כבקשה לא הוגנת, אך קשת לא מאכזב, להפך. עם הרבה מאוד קסם אישי, קול שנולד לז'אנר מחזות הזמר ונוכחות בימתית דומיננטית, הוא ממלא את הדמות בשר שהתדלדל בגרסת גיר.
אם במחזות זמר אחרים הלהקה נועדה בעיקר למילוי הנפח, ב"שיקגו" תפקידה קריטי והיא שמשמרת לכל אורכו של המחזה את רמת האנרגיה המחשמלת הדרושה לו. בהפקה הנוכחית, בבימויו של הכוריאוגרף קן אולדפילד, משתתפים 13 רקדנים שכל אחד מהם מביא לבמה צבע אחר וביחד הם יוצרים קשת מגוונת ומרהיבה של יכולות. זהו ללא ספק אחד מן ההרכבים המלווים המוצלחים ביותר שנראו עד כה בהפקות מוזיקליות ישראליות ואת הקרדיט יש לזקוף לאולדפילד.
קרדיט נוסף ראוי לזקוף לזכותו של אהוד מנור שתרגם את הטקסט המקורי שכתב פרד אב לעברית קולחת ועכשווית. מנור הצליח לשמור על רוח התקופה מבלי להישמע ארכאי ואף תיבל את הטקסט בקריצות הומוריסטיות עם משמעויות מקומיות.
כמו בסרט כך גם בהפקה הבימתית הישראלית, רגעי השיא שמלווים בכוריאוגרפיה מבריקה הם "טנגו אגף הנשים" (The Cellblock Tango) ו"הוקוס פוקוס" (Razzle Dazzle Em). בניגוד לסרט בו הגיש השחקן ג'ון סי. ריילי ביצוע מכמיר לב לשיר "Mr Cellophane", המקבילה הישראלית - ישראל קטורזה - מעורר מבוכה בביצוע עלוב לאחת מנקודת השיא במחזמר.
אז מה נותן כל הג'אז הזה? שעתיים וחצי של מוזיקה מצוינת ומתוזמרת היטב - שלם שעולה על סך חלקיו. האם התוצאה הסופית שווה את מחיר הכרטיס? בהחלט כן. האם מקומה של הפקה מסוג זה, שעלותה כשלושה מיליון שקל, בתיאטרון רפרטוארי מתוקצב מכספי ציבור? לא. מקומן של הפקות בידור מסחריות מסוג היה ועודו בשוק העסקי של המפיקים הפרטיים.
לפנייה לכתב/ת 
